בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ההתחממות בעזה: אובדן דרך אסטרטגי של ישראל, האומנם?...

ההתחממות בעזה: אובדן דרך אסטרטגי של ישראל, האומנם?

,
לאחרונה נשמעות טענות חוזרות ונשנות על אודות שחיקת ההרתעה הישראלית ואובדן דרך אסטרטגי מול המתרחש ברצועת עזה. מאמר זה מבקש לטעון שהאשמות אלו אינן אלא פופוליזם זול. הצלחתו של חמאס מול ישראל אינה ביטוי לעמידה הרואית כנגד יחסי כוחות בלתי שווים, אלא תוצאה אינהרנטית של ההבדלים במרחבים המדיניים והביטחוניים שבהם צריכים לתמרן שני הצדדים.

נראה כי אחת מן המנטרות אשר חוזרת על עצמה שוב ושוב לעייפה בשבועות ובחודשים האחרונים, הינה הטענה על שחיקה לכאורה ביכולת ההרתעה של צה"ל. זאת, סביב סבבי ההסלמה המתחדשים חדשות לבקרים ברצועת עזה. על פניו, אמירה זאת כמעט אינה דורשת הוכחה. כפי שסוברים רבים, טוב מראה עיניים של הצבא החזק במזרח התיכון, העומד חסר אונים מול פרחחים מתפרעים ובלוני נפץ, ממשמע אוזניים של הודעות דו"צ מתפתלות. אלא שגישה זאת לוקה בפופוליזם חמור, ומתעלמת מהמרחב המדיני והביטחוני אשר בתוכו מתמרנת ישראל. כפי שאראה להלן, היעדר ההרתעה מול חמאס אינו ביטוי לעמידה הרואית על אף פערי העוצמה בין ארגון הטרור למדינת ישראל, אלא תוצאה ישירה של אותם הפערים.

בתקופה האחרונה, פוליטיקאים רבים מבקשים לנגח את מדיניות הממשלה על סמך האשמות בכניעה לחמאס, אשר יוצא מסבבי ההסלמה כמנצח. לטענתי, השימוש בטרמינולוגיה אמוציונאלית של ניצחון והפסד טובה אולי לגן הילדים, אך מסוכנת ביותר כאשר היא משמשת להכרעות מדיניות כבדות משקל, הצריכות להתבצע בשיקול דעת קר. מגדילים לעשות ראשי מפלגות המתהדרים באדרת של "ימניות" ו"ביטחוניזם", כאשר הם תובעים בריש גלי הכרעה מיידית וברורה מול חמאס, כאילו שמשמעות הימין המדיני (אם בכלל מדובר במושג בעל משמעות כלשהי) אינה אלא הפעלת כוח בלי מוח. נקודת הכשל המרכזית של המקטרגים, הינה התפיסה כי קיימת קורלציה חיובית בין מידת נוכחות האיום בחיי היום יום שלנו, לבין מידת חומרתו, כאשר האמת הינה ההפך הגמור. דווקא האיומים התכופים, המוחשיים ביותר, תופסים מקום שולי יחסית במארג הסכנות האורבות למדינת ישראל. האיומים הגדולים ביותר, הם אלו אשר תופחים הרחק מעין הציבור והפוליטיקה הפופוליסטית, עמוק בתהום הנשייה התקשורתי. איומים אלו, הינם בסופו של דבר מבחנה האמיתי של ההרתעה.

אין ספק כי אירועי התקופה האחרונה ברצועת עזה מהווים ועוד יהוו פצע אלקטורלי מדמם עבור ראש הממשלה ושר הביטחון. עם זאת, יש לחלק בין הדימוי הציבורי לבין ההצלחות האסטרטגיות בפועל. ניתן לומר שתחום הביטחון מהווה מלכודת וביצה פוטנציאליות עבור פוליטיקאים המבקשים לתרגם אותו לרווחים פוליטיים, שכן מדיניות ביטחונית מוצלחת, היא כזו שלא מרגישים בה. הצורך במבצעים צבאיים ובצעדים בעלי חשיפה ציבורית גבוהה עולה רק כאשר דברים משתבשים. בהקשר זה ניתן לציין את אמירתו המבריקה והקולעת של אבא אבן המנוח שטען כי "הרתעה היא המדע של הדברים שלא קרו". לכן, מטבע הדברים, הסיקור הביטחוני התקשורתי יהיה תמיד על חצי, ואף עשירית ואלפית אחוז הכוס הריקה.

מיקוד זה עולה בקנה אחד עם האשמות של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, על כך ש"לממשלה אין אסטרטגיה מול עזה". אמירה זו, אם אכן משקפת דעה אותנטית ולא רק צורך אלקטורלי, משקפת קיבעון מחשבתי וצרות אופקים. לממשלה לא צריכה להיות אסטרטגיה מול עזה, אלא אסטרטגיה כוללת למען ביטחונה ושגשוגה של ישראל. ההבדל בין השתיים, הוא בכך שאסטרטגיה מול עזה משקפת חשיבה הרואָה ברצועה זירה מבודדת, שבה אפשר או לנצח או להפסיד ועל כן חייבים לעשות הכול כדי לנצח. אסטרטגיה כוללת, לעומת זאת, מסתכלת על כלל הזירות הביטחוניות והמדיניות, במזרח התיכון ומחוצה לו, כמרחב אחד אינטגרטיבי. במרחב זה יש לגבש סדר עדיפויות בין הזירות השונות, בהתאם לרווח ולהפסד הנגזרים מהם. גישה זו מבינה כי בשל גודלו העצום של המרחב האינטגרטיבי, בלתי אפשרי לנצח באופן מוחלט בכל הזירות בו זמנית, ועל כן יש להקצות את המשאבים כדי להגיע לסך הרווחים הגדול ביותר, ולשמור על סך ההפסדים הנמוך ביותר האפשרי. על מקבלי ההחלטות לבחור אפוא בתבונה את הניצחונות הרצויים, כמו גם את ההפסדים הנסבלים ביותר, כדי לשמור על מאזן הצלחה איתן ככל האפשר לאורך זמן.

על כן, במבט מעמיק מעבר לכותרות העיתונים, קשה לומר שהמצב בעזה משקף כישלון אסטרטגי של ישראל. בניגוד לחמאס, אשר כמעט ולא נדרש ל"חלוקת קשב" (יש לו זירה אחת מרכזית להתמודד בה, והיא ישראל), ישראל מתמרנת במרחב אסטרטגי אינטגרטיבי שחורג בהרבה מרצועת עזה ויו"ש, ואף מגבולות המזרח התיכון. מרחב זה טומן בחובו סיכויים וסיכונים כבדי משקל בהרבה מבלוני תבערה ואפילו ירי רקטות. גם בתרחיש הגרוע ביותר, החמאס לא מסוגל לגרום לנזק משמעותי לישראל. בו בזמן, בכל רגע נתון, קיים מארג איומים גדול בהרבה שאותו חייבת הממשלה להרתיע ולסכל. אולם "הבעיה הגדולה" של ראש הממשלה היא שמטבע הדברים, קשה לקבל קרדיט על הרתעת חיזבאללה, מניעת ההתבססות האיראנית בסוריה או קידום היחסים החשאים מול העולם הערבי. כמו בשיח הכלכלי, קל לדרדר דיונים אסטרטגיים לפופוליזם, דרך הצבעה על כשלים נקודתיים והתעלמות מהתמונה הגדולה. ישראל משחקת כעת במגרשים גדולים בהרבה ממה שהורגלה אליהם בעבר, ועל כן היא נדרשת להתאים אליהם את תפישת הניצחונות וההפסדים שלה. כשם שקשה יותר לסטודנט מצטיין לשמור על ממוצע מאה, מאשר לסטודנט בינוני לשמור על ממוצע שבעים, כך קשה למדינה להצליח בכל הזירות בו זמנית, ככל שהיא פותחת דלתות למגרשים רבים ומתקדמים יותר.

כמובן, אין מטרתו של מאמר זה לטעון שיש להכיל, או לנהוג בסלחנות מול הטרור החמאסי מרצועת עזה. עם זאת, למען טובתה המדינה והמשך שגשוגה, יש צורך להסתכל על אירועים אלו בפרופורציות הראויות. בסופו של דבר, ההרתעה הישראלית עודנה איתנה בחזיתות רבות ומסוכנות בהרבה. הניסיון להשליך מכשל נקודתי בזירה אחת על המערכת כולה (אשר רוב הזמן לוטָה בערפל עבור רוב הציבור) אינה אלא פופוליזם זול. טוב יעשו אנשים מסוימים המאשימים את זולתם במכירת אינטרסים מדיניים וביטחוניים עבור רווח פוליטי, אם יביטו במראה ויחדלו מהפופוליזם. המצב השברירי והנפיץ בדרום דורש ראייה כוללת ושיקול דעת קר, ולא הצהרות מתלהמות מהבטן.

 

קרדיט תמונה: Gaza Map

קרדיט תצלום:
Israel Defense Forces, Flickr
שתף:
 
  • רון דויטש

    בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.