בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הזווית הפרסית: הקולוניאליזם הערבי והשלכותיו...

הזווית הפרסית: הקולוניאליזם הערבי והשלכותיו

,
הקולוניאליזם הוא אינו אקט שבוצע רק על ידי מדינות יבשת אירופה; בחינה של ההיסטוריה מראה לנו שניתן למצוא שאיפות קולוניאליות גם בקרב ציביליזציות שאינן אירופיות.

קולוניאליזם, בהגדרתו, הוא דוקטרינה פוליטית שמטרתה היא השתלטות על טריטוריה; בעיניהן של המדינות הקולוניאליות, המטרה היא הפקת רווחים לטובת עצמן או לטובת האוכלוסיות המתיישבות מטעמן. מדעני חברה נוטים לייחס את המושג "קולוניאליזם" לפרויקט אירופי שהחל בסוף המאה החמש-עשרה והסתיים במחצית השנייה של המאה העשרים. לקראת סיומו של המפעל הקולוניאלי נטבע גם המושג "פוסט-קולוניאליזם", שעוסק בהיבט התודעתי של האוכלוסיות המקומיות הנכבשות, לאחר שזכו באמנציפציה או במהלך ההשתלטות שחוו מצד המדינות הקולוניאליות. חשוב לזכור שבעקבות שתי מהפכות – המדעית והתעשייתית – הקולוניאליזם האירופי היה ייחודי ברמת יעילותו ובממדיו. היתרון הטכנולוגי המובהק של אירופה ביחס למזרח ולאפריקה, אפשרו את הנעת תהליך ההשתלטות בקצב מהיר וחסר תקדים. חשוב גם להדגיש שבמאמר זה אין כל כוונה להשוות בין סוגים שונים של קולוניאליזם, אלא להראות שההיגיון הכללי, העומד מאחורי הקולוניאליזם, אפיין גם ציביליזציות אחרות. ובכן, בחרתי להציג את הזווית הפרסית, בתקופה שלאחר כיבוש האימפריה הססאנית על ידי הערבים-מוסלמים.

הכיבוש הקולוניאלי האירופי הצדיק את עצמו באצטלת השליחות המתרבתת של מיזם הנאורות. בעיני הכובש האירופי היה זה לגיטימי לכבוש את חסרי הידע ולחנכם – לא רק בהיבט החומרי והטכנולוגי, אלא גם, ואולי בעיקר, בהיבט התרבותי. הפער הטכנולוגי שבין אירופה ובין אפריקה והמזרח, ביסס בקרב הוגי הדעות והאינטלקטואלים האירופיים תפיסה אירופוצנטרית, אשר הקנתה תחושת עליונות תרבותית של המערב ביחס למזרח. הכוחות האימפריאליים שמו דגש על אסימילציה של האוכלוסייה המקומית, בטענה שזה יקנה למקומיים שוויון זכויות, אך בפועל לאירופיים לא היה רצון אמיתי לקבל אותם כשווים; מעטים בלבד קיבלו זכויות יתר, ואילו רובם הפכו לברגים במנגנון הניצול הכלכלי האירופי, שבא לידי ביטוי בעבודה ובמיסוי שהותאמו לאינטרס של המעצמה הכובשת.

במאה השביעית, אזור מסופוטמיה ואיראן היו תחת שלטונה של האימפריה הססאנית הפרסית. אזור זה נשא אופי רעיוני ודתי רב-גוני, כגון נצרות, יהדות, זורואסטריזם, הינדואיזם, בודהיזם ועבודת אלילים. בנוסף לכך, קבוצות אתניות רבות חיו תחת שלטונם של הססאנים. הערבים שימשו בעיקר כשכירי חרב בשירות שתי האימפריות הגדולות של אותה תקופה – הביזנטית ממערב והססאנית ממזרח. מרבית הלחימה ביניהן התמקדה באזור מסופוטמיה. זאת ועוד, שתי ממלכות ערביות נוצריות משלו באזורי התפר שבין שתי האימפריות הגדולות; שטחן השתרע מצפון חצי האי-ערב ועד לנהר הפרת. אחת מהן היא הממלכה הע'סאנית או בתעתיק מדויק אלע'סאסנה (الغساسنة ; במפה נקראים Ghassanid), והשנייה היא ממלכת הלח'מיון (اللخميون‎‎; במפה נקראים Lakhmid).

מפה המתארת את החלוקה הגיאו-דתית באזור חצי האי ערב איראן והסהר הפורה. שתי ממלכות ערביות-נוצריות מחזיקות בטריטוריה שמשתרעת מצפון חצי האי ערב עד נהר הפרת. (קרדיט: Seerat un Nabi)

בשנת 634, מרחב חצי האי-ערב אוחד על ידי ארבעת הח'ליפים ישרי הדרך – ממשיכי דרכו של הנביא מוחמד – תחת האסלאם; והצבא המוסלמי, שעד אז עסק בעיקר בפשיטות על שטחים שהיו תחת שליטת האימפריות הגדולות, עבר לדוקטרינת מלחמה מאורגנת יותר לצורך כיבוש והרחבה של הטריטוריה שבשליטתם. שנים ארוכות של מלחמה בין האימפריה הביזנטית הנוצרית ובין האימפריה הססאנית הזורואסטרית, החלישו את שתיהן ואפשרו למוסלמים להשתלט במהירות על מסופוטמיה – תהליך שהושלם בשנת 637. בשנת 641 ההתנגדות הססאנית במרכז האימפריה כשלה באופן כמעט מוחלט, ובשנת 651 האימפריה קרסה סופית.

לאחר שהושלם הכיבוש, המוסלמים החליפו את האליטה שבשלטון וקבעו שיטת מיסוי חדשה – כזו ששירתה את האליטה הערבית-מוסלמית, הן בחצי האי-ערב והן בקולוניות שבנו הערבים בשטחים החדשים. יש לציין כי לא ניתנו למוסלמים הוראות בדבר ביצוע המרת דת בכפייה או רצח המוני. כאמור, הנוף הדתי המקומי התאפיין בהטרוגניות, אך הדת השלטת הייתה זו הזורואסטרית, שהיא דת דואלית המאמינה בשני אלים: האל הטוב, אהורה מזדא; והאל הרע, אהרימן. על פי האמונה הזורואסטרית, כל מעשיהם של בני האדם נובעים מן המאבק המתנהל בין שני האלים הללו. באסלאם ניתנה הוראה מפורשת להתייחס בטולרנטיות יחסית כלפי מונותיאיסטים, כגון יהודים ונוצרים, כל עוד הם משלמים את מס הגולגולת – ג'זיה – וכל עוד דתם נחותה לעומת האסלאם; אבל עם הזורואסטריזם הסיפור היה שונה. מקדשיהם נהרסו ואליטת כוהני הדת הוצאה להורג. אולם בהמשך הזורואסטריזם הוכרה כדת לגיטימית גם בעיני האסלאם, אם כי מאמיניה עדיין אולצו לשלם את מס הג'זיה. בשלב מסוים הערבים אף החלו להערים קשיים על מקומיים שרצו להתאסלם, וזאת משום שהמס שהוטל על הלא-מוסלמים היה קריטי לקופת האוצר של הח'ליפות, והכרחי למאמץ המלחמתי אל מול האימפריה הביזנטית. עם זאת, יש לזכור שמס הג'זיה היה נמוך משמעותית מהמיסוי שהוטל על האוכלוסייה המקומית מצד הביזנטיים והססאנים, במלחמות הממושכות בין שני הצדדים. במהלך השלטון המוסלמי היו באזור מסופוטמיה ואיראן מהפכות ומרידות, אך הן לא היו דומות בשום צורה להרס ולחורבן שנכפו על האוכלוסייה באזור מסופוטמיה, כתוצאה מהמלחמה בין האימפריה הביזנטית והססאנית טרם הגעתו של האסלאם. על כל פנים, המוסלמים כפו מיסוי נמוך יותר מסיבות פרקטיות, אולם זה סתר את האידיאל המוסלמי בדבר החלת שוויון בין בני האדם באמצעות האסלאם כדת וכתרבות. במילים אחרות, הרווח הכלכלי גבר על האידיאל של כינון מציאות חברתית טובה יותר לכולם, בדומה לסתירה האירופית שבין הנאורות ובין ניצולן הכלכלי של הקולוניות.

יתרה מכך, חיילים ערבים ומשפחות מכובדות התמקמו בתוך הטריטוריות הכבושות על מנת לפקח על המיסוי בצורה יעילה. לאחר הכיבוש הערבים בנו ערי מבצר, שנקראו אמצר (أَمْصَار) ועם הזמן הפכו לישובים אזרחיים. זו לא הייתה תופעה ייחודית, שכן כך גם נהגו הרומים באזורים שנכבשו על ידם. המבצרים של הרומים נקראו קולוניות (Colonia), וגם אצלם הקולוניות עברו תהליך אורבניזציה שמשך גם את האוכלוסיות המקומיות אל הערים – ביניהן ניתן למנות את ולנסיה, סביליה, פריס, ליון, זלצבורג, מיינץ ולונדון. אם נחזור אל המזרח התיכון, הרי שהערים העיראקיות, כגון כופה, מוצול ובצרה, התפתחו מערי מבצר שכאלה. כפי שכבר הוזכר, הממלכה הע'סאנית וממלכת הלח'מיון הערביות ישבו בדרום-עיראק, ובנוסף להן התקיימו מגוון שבטים ערבים אחרים שישבו בצפונה. אזור עיראק זכה לעדיפות בהתיישבות, משום שהייתה בכך אמירה כנגד האריסטוקרטיה האיראנית, אשר שלטה בערבים באזורים אלה לפני עליית האסלאם.

במקביל לכך, החלה גם התיישבות של הערבים באזור איראן; מעט מנכבדי השבטים הנוודיים מחצי האי-ערב היגרו לשם, אך רוב המתיישבים היו ערבים שהגיעו מהממלכות בדרום-עיראק ומהערים מכה ומדינה. ההתיישבות נועדה להבטיח גבייה מקסימאלית של מיסים, והיא נתפסה גם כחובה וכמצווה דתית. ניתן למנות בין הקולוניות הערביות את חולואן, דינאבאר, ראי וארדאביל; וריכוזים גדולים של אנשי צבא ואצולה ערבים ניתן היה למצוא באיספהאן, בתבריז, בחמאדאן, בשיראז, בזאראנג' ובקום. עם הגעתם של המתיישבים הללו, הם הפקיעו את רכושם של אצילים איראניים וזורואסטרים והשתלטו על בתיהם. בנוסף לכך, ההתיישבות נועדה למנוע התקוממויות – צעד שהוכיח את עצמו, לפחות עד התרחשותה של המהפכה העבאסית בשנת 750. עם הזמן הוזרמו לאזור יותר ויותר מתיישבים וחיילים; כך, למשל, בחבל ח'ראסאן שבמזרח-איראן גדל מספר הערבים מ-40-50 אלף ל-250 אלף תוך שנים ספורות.  העוינות של האוכלוסייה האיראנית כלפי הערבים גברה והחלו התקוממויות, שדוכאו בכוח במרבית המקרים. במערב-איראן, לעומת זאת, ההתיישבות הערבית הייתה זניחה, ולא זו בלבד אלא שהערבים, אשר היגרו לשם, אף עברו אסימילציה והחלו לדבר פרסית במקום ערבית. עם זאת, הם שמרו על הייחוס האסלאמי- ערבי שלהם והמשיכו לקבל פריבילגיות.

מנגנון הניצול הכלכלי האסלאמי סלל את הדרך לחוסר השוויון שבין הכובשים הערבים ובין האוכלוסייה הנכבשת. המסר של האסלאם, כפי שהנביא מוחמד ראה אותו, הוא מסר של שוויון, קדמה ומתינות בין כל אלו שקיבלו על עצמם את האסלאם, ללא הבדלי גזע. אך אידיאל לחוד ומציאות לחוד: חוסר השוויון בין אלו שהתאסלמו מקרב האוכלוסייה הנכבשת ובין הערבים נשמר, למרות התאסלמותם של הראשונים.

את האנטגוניזם הערבי כלפי הגזע הפרסי ניתן לזהות כבר בתקופה הפרה-אסלאמית, שבה שבטים ערבים, שהיו תחת שלטון פרסי, התקוממו ורשמו סדרת ניצחונות. הניצחונות הועלו על נס, וחיזקו נרטיב לפיו לערבים יש עליונות ביחס לפרסים; ומובן שהוא התחזק עוד יותר עם הופעתו של האסלאם והתפשטותו.

כאמור, לרוב תושבי איראן ומסופוטמיה לא ניתנה ההזדמנות להתאסלם באופן מיידי, כדי להבטיח את ניצולם הכלכלי. אולם אנשי האליטה האיראנית, שחלקם נותרו לאחר מסע הטיהור של הערבים, החלו לאמץ את האסלאם כדי להימנע ממס הג'זיה, ואיתם התאסלמו גם חלק מפשוטי העם. לאחר ההתאסלמות, הפרסים קיבלו מעמד של מולא (مَوْلًى); המושג מולא היה קיים לפני עליית האסלאם, והוא מתאר אדם משבט ערבי אחד שמקבל את חסותו של שבט ערבי אחר, או אדם שאין לו שייכות שבטית ומקבל את חסותו של אחד מהשבטים.

במציאות הפרה-אסלאמית אי-השתייכותו של אדם לשבט מסוים היא בגדר אבסורד, ולכן ייחוס שבטי הוא כרטיס הכניסה של אדם לחברה הערבית. אולם, היה הבדל מעמדי בין אדם שקיבל את חסותו של שבט מסוים ובין אדם שנולד כבן לשבט, משום שתכונות כמו אומץ וכבוד נחשבו כמועברות בתורשה גנטית. האסלאם לא הצליח להתגבר על חוסר השוויון המובנה במנהג הזה, שעבר מהתרבות הערבית אל תוך התרבות המוסלמית. לאחר עליית האסלאם הערבים לא מיהרו לוותר על הייחוס השבטי שלהם ועל מסורות ומנהגי העבר, והאסלאם נאלץ להתפשר ולהשלים עם מסורות מהסוג הזה. לאחר כיבושי האסלאם, הקונספט של מתן חסות נותר, אך המשמעות שלו השתנתה – מאותו הרגע הוא נועד לתאר את החסות שניתנה לפרסים בשטחים הכבושים. הואיל והמסורת טוענת כי האסלאם ניתן בראש ובראשונה בזכות אלוהית לערבים, המשמעות של זה היא שכל הערבים נכנסים בברית מאחדת וטבעית, כל עוד הם מקבלים על עצמם את עקרונות האמונה הבסיסיים של האסלאם.

אולם השמרנות של האריסטוקרטיה הערבית לוותה בקנאה עזה כלפי הפרסים, עקב הצלחתם של אלה בפיתוח תחומי הידע הפילוסופי, האסלאמי, הביורוקרטי, המתמטי והאסטרונומי; אין ספק שהמתאסלמים הפרסים היו חוד החנית האינטלקטואלי והביורוקרטי של האימפריה המוסלמית, משום שלהם היה את הידע והניסיון הנדרש לטובת ניהול האימפריה. לאורך שתי המאות הראשונות שלאחר עליית האסלאם, ניתן לראות פולמוס בין מסורות אסלאמיות שונות, שמחד גיסא נתנו העדפה לשורשים הערבים וחיזקו את האלמנט האריסטוקרטי שלהם, ומאידך גיסא מסורות שחיזקו את האלמנט השוויוני אליו שאף האסלאם. לא מפתיע, אם כן, שמסורות מהסוג השני קודמו בעיקר על ידי הוגים פרסיים. פולמוס זה מוכיח את האי-שוויון שהתקיים בין המתאסלמים הפרסיים לבין המוסלמים הערבים.

איגנץ גולדציהר – חוקר אסלאם הונגרי בעל שם – גרס כי בתקופת שלטונה של הח'ליפות האומיית (661-750), הערביות יצאה מפולמוס זה כשידה על העליונה, מה שבא לידי ביטוי במישור החברתי ואף במישור החוקי: הפרסים כונו על ידי הערבים בשם הגנאי אעג'ם (أَعْجَم), שנועד ללגלג על אלו שמדברים ערבית פגומה. היה זה אקט של זלזול בפרסים, משום שהם התקשו לדבר בערבית, שפה בעלת הגייה שמית ייחודית, ואילו הפרסים דיברו בניב הודו-אירופי. זאת ועוד, הערבים תפסו את הפרסים כקבוצה המרבה לחטוא בגילוי עריות; כקבוצה שדמה אינו טהור, ושונה מהותית מדמם של ערבים – הבדל שלכאורה ניתן להפריך בקלות באמצעות בדיקה ויזואלית פשוטה.

בפואטיקה הערבית של אותה התקופה נאמר על הפרסים שהם בוגדניים ושאין לסמוך עליהם. כמו כן, נטען כי הם מוסרים עדויות שקר, ולכן לא הסתמכו על עדותם בבתי המשפט המוסלמים. על המולא הוטל להתפלל במסגדים נפרדים מאלו של הערבים, ולחיות בשכונות נפרדות מאלו של הערבים בערים הגדולות; הופקעה מהם הזכות לקחת חלק בשלל מהמלחמות ומהקרבות שנוהלו כנגד האימפריה הביזנטית ובאזורים אחרים. היחס המזלזל נמשך גם אחרי מותם, כאשר על מצבות קבריהם נהגו לציין שהם מולא כדי להדגיש את מעמדם הנחות. רק בודדים בעלי פטרונות שבטית גבוהה ביותר זכו להימלט מהאפליה הזו. כאשר שפחות פרסיות התאסלמו והולידו בנים לערבים-מוסלמים, הבנים נחשבו לנחותים. כמו כן, על נשים ערביות – בין אם חופשיות ובין אם שפחות – נאסר להתחתן עם מוסלמים ממוצא פרסי; זהו עיקרון שנובע מהתקופה הפרה-אסלאמית, והוא אוסר על אישה להינשא לאדם ממעמד שבטי נמוך משלה. העיקרון הזה, אם כן, חדר לאסלאם והותאם ליחסים שבין פרסים וערבים.

לאחר המהפכה העבאסית (750), שאחד ממוקדי הכוח המרכזיים שלה היה חבל ח'ראסאן שבמזרח-איראן, האליטה הצבאית והאדמיניסטרטיבית החדשה מנתה מספר גדול יותר של פרסים. בנוסף לכך, ההשפעה הפרסית על הספרות והשירה של אותה התקופה התרחבה. ערבוב של האליטה הערבית עם נשים פרסיות החליש את האריסטוקרטיה, ובנה של שפחה פרסית אף הפך לח'ליף; שלטונו (813-833) תרם לשימור רעיונות וידע יווניים ואוריינטליים, ולעלייתה של אסכולת ה"מעתזילה", אשר הושפעה עמוקות מכתביו של אריסטו והתאפיינה ברציונליזם. אף על פי כן, הגיוון האתני של הטוענים לירושת הח'ליפות הוביל למאבקים פנימיים בתוך האימפריה העבאסית ולמלחמות אזרחים על בסיס אתני – הערבים טענו שהם האומה שהאל העדיף מכל האומות – שכן להם הוא הנחיל את הקוראן, וזו היא ההוכחה לכך – והם לא מיהרו לראות בפרסים כשווים.

אין ספק שגם האיראנים ראו את עצמם כאומה נפרדת, הן כתוצאה מהתנגדות הערבים לקבלם כשווים והן מתוך רצון לייחודיות ופרטיקולאריות. במאות התשיעית והעשירית הפרסים הצליחו להתנגד לניסיונות הערביזציה, בעקבות פריחתה של תנועת המחאה החברתית-תרבותית, השעוביה (شعوبية); בלטה במיוחד ההתנגדות לשפה הערבית והרצון לשימור השפה הפרסית. ניתן לומר שלאחר המהפכה העבאסית התחדדה הזהות הייחודית של העם האיראני, ועדות לכך ניתן למצוא ביחס האוהד של האיראנים לשאה-נאמה (شاهنامه) של פרדוסי – אפוס המלכים האגדי שמספר את ההיסטוריה והמיתולוגיה של איראן. באפוס הושם דגש בולט על האדמה האיראנית ועל "פרס השלמה" (בפרסית: سرزمینپارس). בנוסף לכך, מופיעים בו ביטויים, כגון نژاد (נז'אד) שמשמעותו היא מוצא או גזע. בכך, ישנה אמירה על יציאתו של העם האיראני מאב קדמון משותף. הקשר בין האדמה ובין האנשים, שמקורם באזור, הוא מובהק וברור, ולפיכך מי שמקורו באיראן הוא איראני.

הטכנולוגיה של אותה התקופה לא אפשרה קולוניאליזם יעיל כמו זה שבוצע על ידי האירופים. אזורים הרריים היו קשים יותר לשליטה, ונדרשו מאות שנים לטובת ערביזציה ואסלאמיזציה יעילה. באיראן היו מוקדים רבים שנותרו זורואסטרים, וכללו כתות וקבוצות בעלות מוטיבים דתיים מילנאריים, שיעים, ואף פגאניים, אשר ניסו להתנגד להגמוניה הסונית-ערבית. אין ספק שהערבים, במהלך ההיסטוריה האימפריאלית שלהם באיראן, עשו כל שביכולתם כדי לחולל מהפך תרבותי ערבי. הערביזציה של רוב הסהר הפורה ושל צפון-אפריקה היא עדות להיגיון הקולוניאלי שהניע את הכובשים הערבים, אם כי באיראן הערביזציה נכשלה והאסלאם עבר שינוי משמעותי שהותאם לתרבות ולחברה האיראנית.

הכיבוש המונגולי של איראן (1219-1501) הנחית מהלומה קשה על העם האיראני. ישנם חוקרים שטוענים כי המונגולים השמידו כשלושה רבעים מהאוכלוסייה המקומית – כ-10 מיליון בני אדם. בנוסף לכך, שליטים מאוחרים יותר כתימור לנג היו אחראים לטבח המוני, כמו זה שהתרחש באיספהאן וגבה את חייהם של 40 אלף מתושביה. אף על פי כן, במהלך השנים, המונגולים ששלטו בשטחים האיראניים למדו לאמץ את המנהגים והתרבות המקומיים.

השיקום של הזהות הפרסית והבדלנות הפוליטית הייחודית של הפרסים החלה לאחר הופעתה של האימפריה הצפאווית. השאה איסמעיל הראשון קיבל על עצמו את הדת השיעית ב-1501, והוא הפך מרכזים מוסלמים סונים חשובים בשטח איראן, כגון קום ומשהד, למרכזים שיעים. לטענתו, הוא היה צאצא ישיר של אבו מסלם אל-ח'ראסאני ממנהיגי המהפכה העבאסית בשנת 750, שנתפס בעיני האיראנים כגיבור עממי; בתקופה הזו הדת הזורואסטרית-האיראנית האותנטית נחלשה, ונראה שהעם האיראני הפך יותר ויותר אסלאמי הודות לכיבוש ארוך שנים ואסימילציה. הערביות אמנם נדחתה בהצלחה על ידיהם, אך האסלאם החליף את האידאולוגיות הקודמות. ברנרד לואיס הסביר שעוד לפני קבלת השיעה הייתה הבחנה בין אסלאם ערבי ובין אסלאם פרסי. הוא הוסיף בספרו "גזע ועבדות במזרח התיכון" שלא בכדי האיראנים מצאו יותר מן המשותף בשיעה מאשר בסונה: אלמנטים רבים בשיעה התקיימו בזורואסטריזם, וייתכן שאף השפיעו ועיצבו את השיעה במהלך ההיסטוריה – כך, למשל, עיקרון הדואליזם והחלוקה הדיכוטומית של העולם לטובים ורעים, טהורים וטמאים, הוא עיקרון זורואסטרי שהשפיע על דתות רבות באזור, ביניהן גם על הנצרות והיהדות; ייתכן שאף מוטיב בתולות גן העדן הושפע מהפולקלור האיראני; וטקסי התעזיה, שמאפיינים את השיעה באיראן, הם מנהג פרסי זורואסטרי מובהק שעבר "שיעיזציה". במילים אחרות, המוקדים השיעים שהקימו הערבים הקולוניאליסטים על אדמות איראן – רובם היו מחתרתיים, והמרכזי שבהם היה בקום – השפיעו על השיעים המקומיים, ואלו בתגובה לקחו ועצבו את הדת השיעית במנהגים, במסורות ובפילוסופיה מקומית. ניתן לומר שהפרסים אימצו את האסלאם השיעי, השתלטו עליו ועצבו אותו בדמותם, עד כדי כך שבעידן המודרני הקונוטציה המיידית לשיעה היא איראן.

משנת 1501 איראן מתעצבת כממלכה אסלאמית שיעית, וכיריבה של האימפריה העות'מאנית הסונית שהתפתחה במקביל. אנשי דת רבים באימפריה העות'מאנית הציגו את האימפריה הצפאווית האיראנית כאיום על האסלאם. גם כאשר רזא שאה פהלווי ניסה להחזיר עטרה ליושנה וקבע את הזורואסטריזם כסמל ללאומיות המחודשת של איראן, שאיפותיו כשלו לאחר המהפכה האסלאמית של ח'ומייני ב-1979. ח'ומייני ביסס סדר חדש של שלטון איש הדת, הולאית פקיה (ولایتفقیه); סדר זה הוא מימוש פוליטי מוחלט של דת השיעה, ומהווה המשך ישיר של שאפתנות איראנית עתיקת יומין. לאחר המהפכה האסלאמית, האיבה העדתית והאתנית התחזקה וניתן לראות את השלכותיה בקונפליקטים השונים במזרח התיכון כיום.

סמלה של הממלכה הפלהוית (1935-1979). הסמל כולל סממנים מובהקים מהפולקלור האיראני, ובין היתר סמלים זורואסטריים. (קרדיט: נחלת הכלל)


קרדיט תצלום:
McBride painting of Iron Age Arab camelry
שתף:
 
  • תומר קרפק

    סטודנט לתואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב.