בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

החלום ושברו: הרבנות הראשית ותיק הרבנים...

החלום ושברו: הרבנות הראשית ותיק הרבנים

,
התנהלות הרבנות הראשית אינה בעיה בלעדית של החילונים, אלא קודם כל צרתה של אלו החרדים לכבודה של התורה.

תיק הרבנים

בשבועות האחרונים, מתעסק הדיון הציבורי סביב הנאום שהיה ראוי שלא יאמר של הרב לווינשטיין. לכן, קל להבין כיצד החמיצו רבים את פסק הדין של בג"ץ בתיק הרבנים אשר התפרסם לפני כשבועיים. פסק הדין, המשתרע על פני מאות עמודים, מגולל וחותם פרשה ארוכה, מסובכת וקשה של שחיתות שלטונית ברבנות הראשית. רבנים, מגידי שיעורים, ראשי ישיבות, פקידים ברבנות בצבא ובמשטרה, רבים כל כך היו מודעים לפרשה החמורה; נתנו יד לשחיתות; עשו לביתם על חשבון משלם המיסים; וניצלו את הכאוס ברבנות הראשית לטובתם האישית. אמנם "רק" עשרה נאשמים עמדו לדין בפרשה המקורית, אך התמונה העולה מפסק הדין, כדברי השופטת דפנה ברק-ארז, היא של "מערכת משומנת שפעלה להוצאת מיליוני שקלים שלא כדין מקופת המדינה". כביכול, המערכת כולה, כולל הממונה עליה, הרב הראשי לשעבר הרב אליהו בקשי דורון, ידעו ברמה כזו או אחרת שכבודה של תורה נרמס ובכל זאת בחרו להעלים עין.

קצרה היריעה מלגולל את כלל ההאשמות בפרשה סבוכה זו, והמעוניין לעמוד על מלוא חומרת העניין מוזמן לעיין בפסק הדין. להלן, סיכומו הקצר של השופט ניל הנדל המובא בפתח פסק הדין העומד לדעתי על תמצית הפרשה:

בין השנים 1999‑2003 הנפיקה הרבנות הראשית לישראל אלפי תעודות השכלה תורנית גבוהה לאנשי כוחות הביטחון – בצה"ל, במשטרת ישראל ובשב"ס. התלמידים למדו לימודי הלכה במסגרות תורניות שנפתחו עבורם באופן מיוחד במקומות שונים ברחבי הארץ, במטרה להיות זכאים לתעודת השכלה תורנית גבוהה. תעודות אלה זיכו את מי שקיבל אותן בהטבות שכר משמעותיות אשר שולמו מהקופה הציבורית. …לשם השלמת התנאים הנדרשים לקבלת התעודות והטבות השכר, זויפו מסמכים ודווחו דווחי כזב לרשויות, במטרה ליצור מראית עין לפיה מסלול הלימודים עומד בתנאים הנדרשים. התעודות ניתנו במרמה בשעה שהמחזיקים בהן לא עמדו בקריטריונים המינימאליים שנקבעו על ידי הגופים המוסמכים ולא היו זכאים להטבות השכר. מעשי המרמה הובילו להוצאות ענק ולמעמסה כבדה וממשית על הקופה הציבורית. הנאשמים בתיק זה היו שותפים – ברמות שונות – במעשי המרמה ובהנפקת תעודות כוזבות אלה.

קרי, הרבנות הראשית לישראל הנפיקה ביודעין תעודות מזויפות לשוטרים וחיילים, תעודות שהעניקו למחזיקים בהן הטבות שכר משמעותיות. לא די בכך שתעודות אלו, כדברי השופט יצחק עמית, אין להן דבר וחצי דבר עם תפקידם של אותם שוטרים וחיילים במערכת הביטחון, אף בכל המקרים המדוברים הם הונפקו לאנשים שאינם ראויים לתואר ושלא עמדו בתנאים הרשומים על התעודה עצמה. בחלק מהמקרים, ואי אפשר שלא להסכים עם השופט עמית כי זהו תסריט בלתי נתפס, התעודות אף הונפקו לשוטרים וחיילים שאינם שומרי תורה ומצוות! התואר המכובד "יורה יורה", תואר שרבים, עבדכם הנאמן ביניהם, עמלים בשבילו שנים רבות, תואר שכל הבקיא בספרות ההלכה ידע להעיד על מלוא חשיבותו, תואר מכובד זה נרמס תחת רגלי השחיתות ברבנות הראשית ובמשך שנים ארוכות אין פוצה פה ומצפצף.

שלטון החוק

אך על אף הקושי, במיוחד שלי כאדם דתי, ברמיסת כתרה של תורה, הקורא את פסק הדין ייווכח כי הסיפור המרכזי כאן הוא עיוות שלטון החוק. כפי שכתב השופט הנדל בפתח ספק הדין:

שלטון החוק (Rule of Law) הוא עקרון יסוד במשטר הדמוקרטי. …בענייננו משתקפים, ביתר שאת, תפקידו המרכזי של שלטון החוק כשומר הסף המבטיח את פעילותה ההוגנת והשוויונית של הרשות המנהלית; ועובדת היותו עוגן משפטי-מוסרי-ופוליטי לפעילותה של הרשות לטובת הציבור, ללא משוא פנים, בצורה גלויה ושקופה המאפשרת פיקוח, בקרה וביקורת. …מה שהחל כסטייה מנהלית קלה, הפך במהרה לקרדום עבור בעלי אינטרסים שונים שפעלו במרמה ובכזב לטובתם האישית. זוהי דוגמה נוספת לכך שבמקום בו לא שולט החוק, מטשטש הגבול בין הציבורי לפרטי, בין האסור למותר, בין הטוב לרע ובין האמת לשקר.

הרבנות הראשית, כמוסד במדינת ישראל, היא ראשית כל גוף מדיני, ועבור רובם המוחלט של אזרחי מדינת ישראל כיום, היא אכן מתפקדת כלא יותר מאשר הפקידות הדתית. אפילו הרבנים הראשיים, שאולי הראשונים שבהם ייצגו דבר בעל משמעות דתית עבור הציבור, שוב אינם אלא פקידי דת שתכליתם לספק, ובעצם לכפות, שירותי דת על הציבור. כבר הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, מבכירי הרבנים בארצות הברית של הדור הקודם, סירב למשרת הרב הראשי בטענה ש"רב ראשי במדינת ישראל הוא פקיד הממשלה". משעה שמתרגלים לתפקידה של הרבנות כפקידות, שוב איננו מצפים ממנה אלא לקיים את שלטון החוק והסדר, אנו מוותרים על הדרישה מהרבנות להיות מוסרית יותר, משמעותיות יותר, דתית יותר, ומסתפקים בכך שתקיים את שלטון החוק, שתמנע משחיתויות, פרוטקציות, ומעברות של הפרת אמונים. לאחרונה, לצערנו, אנו מגלים פעם אחר פעם שכאשר דרישות העל חסרות, גם שלטון החוק נרמס.

החלום ושברו

לרב אברהם יצחק הכהן קוק היה חלום של רבנות אחרת. בשנת תרפ"א (1921) הוקמה הרבנות הראשית לישראל בחסות שלטון המנדט הבריטי, והרב קוק נבחר על ידי ועדה ייחודית לכהן כרב הראשי האשכנזי הראשון. באותה עת כתב הרב קוק מאמר נרגש תחת הכותרת "כבוד הרבנות" עבור הגיליון השני של עיתון "התור", בו הביע את התקווה כי הקמת הרבנות הראשית תשנה לטובה את מעמד הרבנות בעיני הציבור. הרבנות, לדבריו, הפכה להיות גורם ראשון במעלה לפירוד, הדיינות אינה אלא "פקידות שחציה חילונית", והוראת ההלכה "ירדה מכבודה ונעשתה לכלי שימוש ארעי לנצרכים ולנזקקים לה".

את כל אלו קיווה הרב קוק לתקן באמצעות הקמת הרבנות הראשית, ודרכה להחזיר לרבנות את הסגולות החיוביות הקיימות בה. הרב קוק, עם האופטימיות הבלתי נלאית שלו, האמין שהרבנות הראשית תגלה אהבת אמת מהי, ותפרסם "את הוד קדושת הרבנות ואת יפעת כבודה". עוד האמין שהרבנות הראשית תביא לך שגם הציבור החילוני ידע "כי אנשי קודש הם רבניו אשר דבר ה' בפיהם". לשם כך, כתב הרב קוק, דרוש סדר חברתי תקין, וקשר תמידי עם כלל הכוחות הקיימים בארץ. אמנם כבר בזמנו דבריו לא היו מוסכמים (ראו מאמרי הראיה, ב, 455-457), אך הם רחוקים עוד יותר כאשר אנו קוראים אותם היום, על רקע התנהלות הרבנות הראשית בהווה.

בסיכומו לתיק הרבנים, כתב השופט הנדל כי במבט כללי על התכנית להכשרת רבנים במשטרה ובצבא נלמד כי "מדובר על תכנית אשר הורתה בקדושה אך לידתה בחטא". ניתן ללמד זכות על רצונם של הגורמים המוסמכים להוסיף תורה ודעת במשטרה ובצבא, אך קידום התכנית תוך התעלמות מנהלים ותקנות הביאה לחטא גדול. אין למתבונן על התנהלותה של הרבנות הראשית בזמן האחרון אלא לתהות האם קביעה זו נכונה ביחס לרבנות הראשית בכללותה, זו שמייסדה ראה בה את התקווה לרבנות שאינה פקידותית ותחת זאת התקבלה פקידות שאינה מצייתת לשלטון החוק. "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה."

סיפורי האישי

לאחר שנחשפים מעילות ושחיתויות בסדר גודל ממסדי, קל להתעלם או לשכוח שההתנהלות הבעייתית מחלחלת גם לרמה הנמוכה והיומיומית של המשתמשים בשירותי הרבנות. בקיץ האחרון ניגשתי למבחן רבנות לאורכו, כחמש שעות, ישבו זוג אברכים, אחד מהם עם ספר פתוח מתחת לשולחן, וגילו אחד לשני תשובות. כשסיפרתי זאת לאבי שניגש בעצמו למבחני רבנות ודיינות לפני כשלושים שנה, הוא זכר לספר שכבר בזמנו היו שהכניסו שולחן ערוך לשירותים כדי לעבור מבחן, מהם מכהנים כרבנים ודיינים כיום. אלו רבניך ישראל.

זה כמובן לא ייחודי למבחני רבנות, גם באוניברסיטה אני מכיר ופוגש רמאים, ואני מניח שבכל מסגרת בה יש מבחנים שצריך לעבור לצורך כזה או אחר, אנשים מרמים. אך כתמיד, מתסכל שמישהו מרמה במבחן שאתה השקעת זמן ומאמץ ללמוד לקראתו, ומתסכל עוד יותר שאדם עם חזות דתית או חרדית מסוגל לזלזל במבחנים אלו עד כדי כך שירמה במבחן. יותר מכל מעידה התופעה שעבור רבים, תעודה זו אינה חשובה אלא לשם הטבות השכר שהיא נותנת, או לחילופין הכבוד שבא בצידה. גם עבור אנשים דתיים רבים, לא הכבוד של דעת תורה הוא שעומד בעיניהם כאשר הם ניגשים למבחן, אלא הפקידות הדתית שאותה, ככל הנראה כיתר מוסדות המדינה, אין בעיה לרמות. גם אלו הניגשים בתום לב, ביודעם עד כמה מושחתת המערכת, כבר לא נותנים בה אמון, אלא לצורך הטבות שכר ומקצוע.

קרדום לחפור בה

עניין נוסף שהדגיש השופט הנדל בסיכום שלו לפסק הדין, הוא את דברי הרמב"ם בנוגע לקבלת תשלום על לימוד תורה. כידוע, אסר הרמב"ם זאת מכל וכל בנימוק 'שלא תעשה התורה קרדום לחפור בה', כלומר שאין לעשות את התורה לכלי פרנסה. הרמב"ם האמין שאין ליהנות מהתורה בעולם הזה על מנת שיוכל ליהנות ממנה בעולם הבא, אך אף הוא לא העלה על דעתו שהעושה את התורה קרדום לחפור בה, התולה בה הטבות ממון שונות ומשונות, הוא שעתיד להשחיתה.

לסיכום, פרשה זה מזכירה לנו את מה שכבר שנים כולנו יודעים. הבעיות ברבנות אינן רק בעיות של החילונים עליהם כופה המדינה שירותי דת, הבעיות הן קודם כל של הציבור הדתי הנזקק מידי יום ביומו, וברצון, לשירותים אלו. אנו באים בממשק יומיומי עם הרבנות, בבתי הכנסת, במערך הכשרות, למיעוטנו אפילו במבחני רבנות, וכמובן במערך הנישואין שאנו דורשים שיתקיים כדת משה וישראל. כאשר המערכת מושחתת, כאשר היא כופה עצמה על אלו שלא מעוניינים בה, כאשר היא הופכת ל'קרדום לחפור בה', גם על השירותים שאנו צורכים ברצון שוב לא ניתן לסמוך.


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.