בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

תיקון: החלל הגדול בתוך "חוק הלאום"...

תיקון: החלל הגדול בתוך "חוק הלאום"

,
רבים אינם מבינים מדוע חוק הלאום כה שנוי במחלוקת. התשובה מתחלקת לחמישה נדבכים.

במאמר זה לא אומַר שהנעדר ב"חוק הלאום" הינו סעיף השוויון לכלל אזרחי המדינה. בצער רב, עליי לבשר שהפגם בחוק היסוד שעבר בכנסת חמור יותר לאין שיעור. השוויון לכלל אזרחי המדינה משתמע כבר מ"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". החוק חוקק ב-1992 ומתייחס לכלל אזרחי ישראל. אם ישנם תיקונים הנוגעים לשוויון, הרי שהם צריכים להיעשות בו. "חוק השבות" סותר, ובצדק, את הזכות לשוויון. כך גם חוק "גיוס חובה", שסותר במידה את הזכות לחירות, ובפועל גם את השוויון בין צעירים בני 18, בין שהם מתגייסים ובין שלאו.

"חוק הלאום" מצהיר את הברור לכול זה ארבעה דורות: ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ארץ ישראל היא מולדתו. ירושלים, חוק השבות, דגלה, המנונה, סמליה הלאומיים, משקפים את שובו של העם היהודי לציון ואת כינון ריבונותו מחדש. רבים אינם מבינים מדוע החוק הזה כה שנוי במחלוקת. התשובה לטעמי מתחלקת לחמישה נדבכים: 1. היעדר חזון משותף בחוק; 2. ניסוחו המעורפל של החוק, המזמין פרשנות יתר; 3. ההצהרה המשתמעת כי המדינה וסמליה שייכים רק ללאום היהודי, הדוחה כל הזדהות אפשרית; 4. התנגדות אמיתית לאופי הלאומי של מדינת ישראל; 5. התנגדות אוטומטית מעצם השיוך הפוליטי. מכיוון ששני האחרונים מוכרים, אתייחס במאמר זה לשלושת הראשונים.

היעדר חזון

שבע שנים שוקדים המחוקקים בירושלים על החוק שאמור לומר לכולנו מה בעצם אנחנו עושים כאן, בארץ הזאת. בסופו של דבר אתה יושב מול המילים האלה, מול הנוסח חסר המעוף שמסרקות ברזל עברו עליו באינספור תחנות רוח של ייעוץ משפטי וחישובים פוליטיים, קורא, ואומר לעצמך: לכל הרוחות, בחוק הזה, "חוק הלאום", אין טיפה אחת אמיתית של חזון.

הערך הלאומי היחידי המופיע בחוק הוא התיישבות יהודית. מכל ערכי היהדות זהו הערך האחד שמנסחיו ראו לנכון לשבץ. החוק מדבר על שימור תרבות, מורשת ודת ואף על שימור הקשר עם התפוצות, אבל הדברים ניתנים למימוש גם ללא מדינה. למעשה, היהודים מקיימים אותם אלפיים שנה בלעדיה. אפילו זכותו של העם היהודי למדינה מובנת מאליה ומצהירה רק על מה שישנו, ולא על שאיפה כלשהי לעתיד.

החזון היחידי המופיע בין שורות החוק הוא של "עיר מקלט" ליהודים, בית בטוח לבני עם נרדף. אך האם האנטישמיות של העולם הישן תקפה גם בעולם החדש? בימינו יהודים יכולים לחיות בביטחון רב בארצות הברית, ביפן, בהודו, בסין ובמדינות אחרות מבלי לחשוש מאנטישמיות. במיוחד כשכאן בישראל נשקפת להם סכנה ביטחונית. ובמילים אחרות, אין די ב"עיר מקלט" כחזון לאומי.

ניסוח מבולבל המזמין פרשנות יתר

הדוגמה הטובה ביותר לניסוח הפתלתל של חוק הלאום הוא סעיף 4 הנוגע לשפה. "עברית היא שפת המדינה" ו"לערבית מעמד מיוחד במדינה", כך נכתב, ומייד לאחר מכן נוסף הסייג כי אין לכך משמעות בשטח. כלומר הכול יישאר אותו דבר ואין לסעיף הזה משמעות פרקטית.

מכאן עולה שמנסחי החוק ניסו לשווא לכפות על המציאות בלעדיות יהודית. ערבית היא השפה השנייה בתפוצתה בישראל. לא מדובר רק בסמל. גם היא שפת המדינה. לכן החוק סייג את עצמו כפליים – בהגדרה "מעמד מיוחד" ובסייג אחריו. התוצאה היא שהסעיף מתפרש כעלבון לדוברי הערבית, מעצם הניסיון לטעון ששפתם איננה שפת המדינה.

המדינה שייכת רק ליהודים?

עד כה יכלו העדות השונות להביט במדינה ובסמליה ולתת להם, למרות יהדותם הברורה של הסמלים, משמעות ישראלית. יהיו אלה גורל משותף, בית, ברית מדוכאים, שלום, צדק, חירות, חתירה למדינת מופת או כל ערך אחר, כמעין מעגל זהות משותף החופף את יהדות המדינה ולא מבטל אותה.

ואז בא חוק הלאום ואומר רק דבר אחד: המדינה וסמליה שייכים ליהודים. "מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" נכתב. אבל האם המדינה איננה של הדרוזים? איננה של המוסלמים? אם זו איננה מדינתם, כפי שמשתמע בנוסחו המצמצם של החוק, מה יש להם לחפש כאן? ייתכן שלא הייתה כוונה כזו, אך דבר זה מחזיר אותנו לניסוח המבולבל והבלתי בהיר של החוק.

תיקון

למזלנו כי טוב, במגילת העצמאות ובכתבי הוגי הציונות וחז"ל מופיע עיקר הפתרון. ערך אנושי יקר מפז בעל שתי מילים בלבד: "תיקון עולם". השאיפה לחברה טובה יותר המהווה דוגמה, המתנהלת היטב, בעלת ערבות הדדית וחתירה מתמדת לשיפור בכל תחומי החיים. מובן שהדעות חלוקות לגבי דמות החברה הזו, אך קיים קונצנזוס רחב לגבי השאיפה לכך. אם יש משפט שנעדר כליל בין סעיפיו של חוק הברור מאליו – הרי זה משפט המדבר על הבלתי מובן מאליו.

"מדינת ישראל שואפת לכונן חברת מופת בחזונם של נביאי ישראל המביאה לידי תיקון עולם ורואה בכלל אזרחיה שותפים שווים לחזון זה". זו נקודת פתיחה טובה לניסוח מחדש של החוק.


קרדיט תצלום:
Kristoffer Trolle
שתף:
 
  • שחר קליימן

    עורך ומזרחן במקצועי. מאסטרנט ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן. בוגר פרויקט "תוצרת הארץ" בלוד.