בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

שינוי אקלים: הטוטליטאריות של הסביבתניים...

שינוי אקלים: הטוטליטאריות של הסביבתניים

,
מריאן טופי, עורך האתר HumanProgress וחוקר מדיניות בכיר, התרגל לחוסר הסבלנות כלפי ביקורתו על תופעות שינוי האקלים, אך מזהיר מפני איבוד הפרופורציה.

מאת: מריאן ל. טאפי, 19.07.17, CAPX

תרגום ועיבוד: עומר גריג

לפני כשנה הרציתי בנושא הקדמה האנושית בפני קהל של סטודנטים בקנדה. סקרתי את מגוון האינדיקאטורים הרגילים – עלייה בתוחלת חיים, בידיעת קרוא וכתוב ובהכנסה לנפש; בירידה בתמותת תינוקות, בירידה בכמות האנשים הסובלים מתת-תזונה והפחתה משמעותית של המתים ממחלת הסרטן – כדי להראות שהעולם הופך בהדרגה למקום טוב יותר מבחינתם של אחוזים הולכים וגדלים באוכלוסייה.

היה נדמה לי שהקהל אכן שמח לשמוע חדשות טובות אלו, לשם שינוי. הצלחתי, לכאורה, להעביר אותם לצידם של האופטימיסטים הרציונאליים. ואז מישהו מהקהל שאל אותי על שינוי אקלימי, והרסתי הכל. אמנם הכרתי בכך שהנתונים מעידים על מגמת התחממות קלה, אך במקביל הזהרתי גם מפני הפרזה בסוגיה זו. טענתי שעדיף להשקיע את המשאבים הקיימים בהסתגלות לשינוי האקלימי, ושהניסיון למנוע אותו יהיה יקר בצורה הרסנית, ואף חסר תוחלת ברובו.

בתחילה הקהל היה המום, ואחר כך הפך לעוין וזועם. נתקלתי בתופעה הזו בהרצאות שלי ברחבי העולם – אנשים מכירים במגמות החיוביות, אך חוששים מכך שמדובר בתופעות בנות חלוף, שיסתיימו בקטסטרופה נוראית.

ההיסטוריה מלאה בנבואות חורבן, ונדמה שהאנושות אובססיבית לגבי חזון אחרית הימים. המין שלנו, ההומו-סאפיינס, קיים כ-300 אלף שנה. ברוב תקופת קיומנו, החיים היו, כפי שתומאס הובס אמר, "בודדים, עניים, מסוכנים, ברוטאליים וקצרים". תוחלת החיים שלנו נעה בין 25 ל-30 שנה, וההכנסה שלנו הייתה תקועה ברמה מינימלית, קצת מעל סף רעב, במשך אלפי שנים. בניגוד לכך, חיים של שפע יחסי הם בגדר תופעה בת פחות ממאתיים שנה – 0.07% מהזמן שלנו על פני כדור הארץ. ובכן, האם העובדה שאנחנו פסימיים מפתיעה?

אולם עולה השאלה, האם שוחרי ההתחממות הגלובלית שקלו לעומק את כלל ההשלכות שיש לחששות שלהם מפני האפוקליפסה המתקרבת? אם ההתחממות הגלובלית באמת מאיימת על עצם קיומנו, אז כל השיקולים האחרים מוכרחים לתפוס מקום משני בפני הצורך במניעת ההתחממות הגלובלית; שיקולים כגון זכויות של נשים על גופן. ביל ניי, אישיות טלוויזיונית פרוגרסיבית ידועה, טען שכנראה יהיה צורך ב"מדיניות שתעניש אנשים עם יותר מדי ילדים". טראביס רידר, חבר במכון ברמן לביו-אתיקה בג'ונס הופקינס, גרס כי "אולי כדאי שנגן על ילדינו אם לא נעשה אותם". רידר הציע להפעיל מיסוי גבוה כנגד הורים במדינות עשירות, ושהמס יגדל עם כל ילד נוסף. ניתן למצוא השלכה נוספת בדמות התחבורה והתזונה – דמיינו עתיד שבו לכל אחד מאיתנו יש "הקצבת פחמן" שנתית, אשר מגבילה את סוג המזון שנאכל ואת המרחקים שאותם נעבור ברכב. אין שום אספקט של חיינו שהממשלה לא תוכל להתערב בו בשם ההגנה על הסביבה.

מאז נפילת הקומוניזם, הנשק העיקרי בידי אלה שרצו לשלוט בהתנהגותם של אנשים אחרים היה ההתחממות הגלובלית. דאגה לאיכות הסביבה ראויה לשבח, ולרוב האנשים אכן אכפת ממנה, אבל סביבתנות, כמו כל ה"איזמים" אחרים, עלולה להפוך לטוטליטרית. זו הסיבה שעלינו לנהוג בזהירות יתרה, כאשר אנו מעצבים מדיניות סביבתית.


קרדיט תצלום:
Photo by Tim Gouw on Unsplash
שתף:
 
  • קיוונים

    kivunim.org.il - מנגישים לכם את הדיון הכלכלי-חברתי העולמי.