בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הטיעון המשונה של המתנגדים לעבודה המאורגנת...

הטיעון המשונה של המתנגדים לעבודה המאורגנת

,
במאבקם בעבודה המאורגנת ובניסיונם לחסל אותה, משתדלים מתנגדיה להעלות על המוקד את הסתדרות העובדים ואת התנהלותה. מהלך שכזה הוא תמוה ולא מצליח להחזיק מים.

הזכות להתאגד נמצאת בליבה של המחשבה הליברלית והוגדרה על ידי ג'ון סטיוארט מיל כאחת מחמש זכויות האזרח הבסיסיות. מיל ראה בזכותם של האזרחים להתאגד ולהתארגן רכיב מהותי בחירויות הפרט. הזכות להתארגן חלה בשדה הפוליטי, בשדה החברתי וכמובן גם בעולם התעסוקה. מחשבתו הפוליטית של מיל הכתה שורשים: הזכות להתאגדות בעבודה מוגנת במשפט הבינלאומי ובמשפט האירופי בעקבות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות והאמנה האירופית לזכויות אדם.

לא ברור, אם כן, מתי או מדוע החלו אלו המכנים את עצמם "חסידי השוק החופשי" או "ליברלים" לתעב את העבודה המאורגנת ואת איגודי העובדים. רובם כמובן לא מציעים לבטל לחלוטין את הזכות להתאגדות בעבודה, אלא לעקר אותה מכל תוכן על ידי נקיטת צעדים אשר יקשו על התארגנות מועסקים במקומות העבודה, או כאלו שינטרלו את כוחם של האיגודים המקצועיים ושל הוועדים הקיימים. "שחרור שוק העבודה", "גמישות העסקה" ו"חירות המעסיק" הן המילים המכובסות שבהן נהוג להשתמש כדי למתג באור חיובי עמדות מסוג זה.

הזכות להתאגדות זקוקה להגנה

בפעמים רבות למועסק אין היכולת לדרוש את מלוא זכויותיו או את עדכון שכרו כאשר הוא ניצב לבד במערכה אל מול המעסיק. מכוח יחסי הכוחות האˉסימטריים בין מועסק ומעסיק, בוחרים עובדים רבים להתאגד. בשנים האחרונות חווה המשק הישארלי גל של התאגדויות. הוא לא התרחש סתם כך, אלא בעקבות צורך אמיתי ובהול בנציגוּת אשר תיאבק על זכויות סוציאליות, על הטבת תנאים, על שכר ולמען העסקה ישירה – זאת לאחר שההעסקה הקבלנית התפשטה כאש בשדה קוצים הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי.

התאגדות איננה מהלך קל: היא דורשת שיתוף פעולה, תיאום, התגייסות ובעיקר עמידה מול לחצים או איˉנעימות מצד המעסיקים. אף אחד לא רוצה להיות זה שעושה בעיות, ולכן עובדים רבים חוששים לא רק למשרתם אלא אפילו לאיˉקידומם בארגון. על כן בוחרים בתי המשפט בחוכמה וברגישות להגן על העובדים מפני לחצים או איומים של מעסיקים. הגנה זו לעולם תהיה בלתי מושלמת, אבל עדיפה מאשר להשאירם חשופים בצריח.

בפועל, היכולת של העובדים לקיים משא ומתן בעל יחסי כוחות שיוויוניים אל מול המעסיק מצמצמת את הצורך בהתערבות חקיקתית או בנקיטת צעדים מצד הממשלה למען הגנה על עובדי המשק או הטבת תנאיהם. כך היה למשל כאשר עודכן שכר המינימום במשק באמצעות הסכם של ההסתדרות אל מול התאחדות התעשיינים. במילים אחרות, ארגוני העובדים מאפשרים משא ומתן וולנטרי המצמצם את ההתערבות במשק.

אף על פי כן, גם בעיניי אין בחשיבותה הרבה של ההתאגדות כדי לכפות על עובדים להיות חלק מארגון עובדים בניגוד לרצונם. המצב הנוכחי אכן מעוות ורצוי לשנות אותו על ידי מתן אפשרות פרישה של עובד מכל ארגון. אם יש בכך נחמה, בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2016 השיבו 65% מהנסקרים כי במקומות שבהם פועלים ארגוני עובדים תנאי ההעסקה אכן טובים יותר. לכן לא מופרך להניח כי מרבית העובדים המאוגדים מעוניינים להמשיך בחברותם בארגוני העובדים.

העבודה המאורגנת תורמת למשק

לעבודה המאורגנת תרומה כלכלית אדירה למשק ולחברה: ארגוני העובדים דואגים לא רק לזכויותיהם ולתנאיהם הסוציאליים של העובדים, אלא מקיימים משא ומתן על שכר המועסקים אל מול המעסיקים. בכך הם מעלים את משכורתם של שכירים במשק. לפי מחקרים מהספרות הכלכלית, העלאות ועדכוני השכר של העובדים המאוגדים משפיעה על המשק כולו וזולגת גם אל העובדים הבלתי מאוגדים. לצד האינטרס לעדכון השכר, ארגוני העובדים רוצים לשמר את מקומות העבודה ולהימנע מקריסת העסק או מפיטורים. לכן הסכמי השכר יהיו כאלה שישְמרו את העסק רווחי, אך באותה נשימה ידאגו שגם העובדים ייהנו מהרווחים. ארגוני העובדים הם אלו שדואגים כי פירות הצמיחה יגיעו גם לדרגים הנמוכים ולעובדים בלתי מיומנים. הם אלו שמגשימים בפועל את תיאוריית החלחול, שכן היא לא הייתה מתרחשת בענפים רבים במשק בלעדיהם. משא ומתן בשוק העבודה מחלק את ההון בצורה שיוויונית יותר ובכך תורם לצמיחה ולשגשוג.

קצרה היריעה מלהכיל, על פני מאמר זה לבדו, את הוויכוח הכלכלי שנע בין התועלת שבחופש המוחלט של מעסיק לפטר ולהעסיק עובדים כאוות נפשו, לבין התועלת של מועסקים מהיכולת של ארגוני עובדים להבטיח להם ביטחון תעסוקתי. בשורה התחתונה, אם העסק נופל העובדים כולם מפוטרים. ארגוני עובדים אינם מוֹנְעים צעדי צמצום או התייעלות, אלא נוטים לדרוש כי אלו יחולו גם על הטבות השכר של הדרגים הגבוהים, לפני שהם ממהרים לנקוט בפיטורים. נוסף על כך, פיטורים נקודתיים אינם דבר שוועדי עובדים נוטים להתערב בו. על כן, אינני מקבל את הטענה כי ארגוני עובדים פוגעים במשק כאשר הם פועלים למען ביטחון תעסוקתי ונגד פיטורים שרירותיים.

הטיעון המשונה נגד ההסתדרות

טיעוניהם של מתנגדי העבודה המאורגנת נשענים פעמים רבות על התנהלותה הקלוקלת של הסתדרות העובדים ("ההסתדרות החדשה"), שאותה היו רוצים לראות נעלמת לבלי שוב. אין בכוונתי להכחיש או להדוף כל טענה כנגד ההסתדרות שכן היא גוף בלתי שקוף אשר לא מאפשר לראות מה מתרחש במסדרונותיו. לרוב עולה ממנה צחנה של מינוי מקורבים, שימוש לא נאות בכספי החברים, פוליטיקה קטנה, הפקרה של עובדים בענפים שונים, ובמאי 2017 גם חשד לשיבוש הליך בחירות היו"ר תוך איום על מצביעים וזיופים בקלפיות.

באופן טבעי, התנהלותה הבעייתית של ההסתדרות גורמת לרבים הסולדים ממנה להמעיט בתרומתה לעובדים ולמשק כולו: קיצור שבוע העבודה, העלאת גובה קצבת הנכות, קליטת עובדי קבלן להעסקה ישירה, העלאת שכר המינימום, חתימה על הסכמים קיבוציים אל מול מעסיקים – לכל ההישגים הללו, כמו גם להישגים רבים אחרים, תרמה במידה רבה ההסתדרות או שהייתה אחראית להם באופן ישיר ומלא, זאת באמצעות שימוש ראוי בכוחה בזירה הפוליטית.

דווקא בגלל התנהלותה הבעייתית, תמוה בעיניי השימוש בהסתדרות כגוף המבטל את הלגיטימיות והחיוניות של כל התארגנות עובדים באשר היא: הההסתדרות מוכיחה פעם אחר פעם שהתארגנות עובדים, אפילו כאשר הפוליטיקה הפנימית שלה היא מכוערת וגרועה ביותר, מביאה עימה תרומה גדולה לעובדים, למשק ולחברה כולה. אינני מתעלם כלל מנזקים אשר ועדים בעלי כוח בלתי פרופורציונלי עלולים לגרום למשק ולציבור. התשובה לכוחם הבלתי מידתי של ועדים אלו איננה פירוקם או פגיעה בזכותם של העובדים להתאגד, אלא הטלת הגבלות מידתיות על זכות השביתה כאשר מדובר בעובדים אשר אמונים על שירותים קריטיים לתפקוד המשק או לביטחון האזרחים, לדוגמה: חובת בוררות.

אפשר רק לשוות בנפשנו אילו תועלות היו מושגות וכיצד היה נראה המשק אילו ההסתדרות תהפוך לגוף שקוף ודמוקרטי אשר מייצג באופן שיוויוני את כלל הענפים והעובדים המיוצגים בו. אלא שעד אז, יצטרכו מתנגדי העבודה המאורגנת למצוא להם שק חבטות אחר.


אבירם יאור

בוגר תכנית פכ"מ באוניברסיטת תל אביב. עובד בהייטק ומתעניין במדיניות ציבורית.