בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הטעות הענקית של תנועת ההערכה העצמית...

הטעות הענקית של תנועת ההערכה העצמית

,
תנועת הערכה העצמית סטתה באופן ניכר מכוונתה המקורית, טוען דן סנצ'ז, ליצירת דור צעיר שברירי האובססיבי לתיקוף עצמי חיצוני דרך פוליטיקת זהויות וקורבנות קבוצתית.

מאת: דן סנצ'ז,15.05.2017, FEE.org

תרגום ועיבוד: עומר גריג

בשנות השמונים, "הערכה עצמית" (self-esteem) הייתה אופנה רווחת, ספרים וסמינרים מילאו את התודעה הציבורית. ב-1986, קליפורניה אפילו הקימה "כוח משימה" להעצמת הערכה עצמית. עם זאת, היום היא הפכה לכמעט פרודיה. בשם אידיאל העצמת ההערכה העצמית, מורים והורים מרעיפים על ילדיהם שבחים ללא תנאים. ילדים היום מוגנים מפני כל צורה של ביקורת או של השלכות שליליות.

בתחילת שנות האלפיים, חוויתי מקרה בו תכננתי משחק לילדים בגן. אחת הקולגות שלי התנגד למשחק מכיוון שהוא כלל תחרות.  "אסור שלמשחק יהיו מנצח, כי זה אומר ששאר הילדים יהיו מפסידים", היא הסבירה לי. צורת ההתנהלות הזו יצרה דור של מילניאלים שבריריים שמצפים לתשבוחות על כל דבר קטן ושאינם מסוגלים להתמודד או להסתגל לביקורת בונה. היא גם תרמה להיווצרות תופעת "פתיתי השלג" התקינים פוליטית בקמפוסים ודרישותיהם הכעוסות ל"מרחבים בטוחים".

באופן אירוני, ביקורת זו הייתה מאומצת בחום על ידי אבי תנועת ההערכה העצמית, הפסיכולוג נתניאל ברנדן. התנועה החלה ב-1969 כשברנדן פרסם ספר בשם "הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית". בשנים אחר כך, הוא פרסם את "האני המנושל" (1971), "לכבד את האני" (1983), "איך להעצים את ההערכה העצמית שלכם" (1987), ו"כוחה של ההערכה העצמית" (1992). בספרו האחרון בסדרה, "ששת עמודי התווך של ההערכה העצמית" (1994), ברנדן מביע מורת רוח על השיח הציבורי בנושא:

הערכה עצמית איננה מתנה שהאדם פשוט צריך לדרוש. להיפך – היא נכס שנרכש לאורך זמן ושמהווה הישג.

ברנדן הבין, וטען, שהערכה עצמית הינה משהו שנרכש על ידי פעולה קונקרטית ומחשבה צלולה ועמוקה. הוא ביכה במיוחד על האופן הכל-כך שגוי שבו רפורמטורים בתחום החינוך ראו את המושג:

אנחנו לא משרתים את ההתפתחות הבריאה של צעירים בכך שנשכנע אותם שהערכה עצמית נובעת מדקלום יומיומי של 'אני מיוחד'… שטויות טריוויאליות כמו לשבח ילדים על כל דבר קטן שהם עושים, הענקת 'כוכבי זהב' בכל הזדמנות, זלזול בחשיבותם של הישגים אובייקטיבים, והדגשת הרעיון שהערכה עצמית היא 'זכות', גורמים להפרדה בין ההערכה העצמית והתנהגות ואופי… אני מדבר על כבוד עצמי במסגרת המציאות ולא כרגשות הנוצרים ממשאלות לב או מתשבוחות.

ברנדן גם ביקר אנשים שמעדיפים להתמקד באופן בו אחרים פוגעים ברגשות שלהם במקום באופן בו הם פוגעים בעצמם. גישה זו אופיינית לאנשים שמאמינים שההערכה העצמית שלהם נקבעת בעיקר על ידי אנשים אחרים, לטענתו. מה שרבים אינם מבינים הוא שהערכה עצמית הנשענת על תשבוחות של אנשים אחרים היא סתירה. במקום לבנות את ההערכה העצמית, מורים והורים גורמים לילדיהם להיות מכורים לעירוי רוחני של משוב חיצוני. במקום ליצור "הערכה עצמית", הם יוצרים תלות ב"הערכת אחרים". הערכה עצמית בריאה נוצרת כשמאפשרים לילדים לעמוד, ללכת ובסוף לרוץ בכוחות עצמם, לבנות את הערכתם העצמית באמצעות החוויה של רדיפה אחר יעדים עצמיים, להציב סטנדרטים עבור עצמם, ולהסתגל להשלכות של העולם האמיתי.

בנוסף, ברנדן ציין שאי אפשר לעודד הערכה עצמית באמצעות יצירת זהות בין ערך עצמי לבין השתייכות לקבוצה מסויימת. ערך עצמי, לטענתו, אינו יכול להיות תוצר של המשפחה אליה נולדנו, הגזע שלנו, צבע העור שלנו, או ההישגים של אבות אבותינו. אלה לא תחליפים לתודעה, אחריות, או יושרה… הם מקורות לאשליה עצמית. טענה זו עוזרת להבין את השבריריות הרגשית של אנשים צעירים שאובססיביים כלפי "פוליטיקה של זהויות", ובמיוחד כלפי הגאווה המסולפת של קורבנות קבוצתית המתפשטת בקמפוסים. הטענה גם מתקשרת לתסיסה ולתרעומת של קבוצות ימין לבנות ולאומניות. כפי שאיין ראנד כתבה:

הרוב המוחלט של גזענים הם גברים שלא יצרו לעצמם תחושה של זהות אישית, שלא יכולים להתגאות בשום הישג אישי, ושמחפשים את האשליה של 'הערכה עצמית שבטית' באמצעות טענות על נחיתותו של שבט אחר כלשהו.

הערכה עצמית אותנטית מקדמת עצמאות, יוזמה, גמישות, סתגלנות, וצמיחה – בדיוק התכונות שאינדיבידואלים זקוקים להן יותר מתמיד במציאות הכלכלית והפוליטית העכשווית.


קרדיט תצלום:
נחלת הכלל
שתף:
 
  • קיוונים

    kivunim.org.il - מנגישים לכם את הדיון הכלכלי-חברתי העולמי.