‎קורא‫/‬ת‫:‬

הטרגדיה של אדגר פיק: "עבודתי נגדעה בהתנהלות ש...

הטרגדיה של אדגר פיק: "עבודתי נגדעה בהתנהלות שאין לה תקדים בתולדות אוניברסיטת תל-אביב"

,
50 שנים של תרומה למדע וליוקרת אוניברסיטת תל אביב, לא עצרו את הנהלת האוניברסיטה מלנהוג בבריונות ואכזריות חסרת תקדים, לדבריו של פרופסור פיק. פרופסור אדגר פיק הוא חוקר מוערך וותיק בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, במחלקת מיקרוביולוגיה קלינית ואימונולוגיה. במכתב פתוח זה לנשיא האוניברסיטה, מגולל הפרופסור כיצד תקרית בטיחותית אחת שימשה את בכירי ההנהלה כדי להביא לסיום מביש של קריירה מדעית מזהירה, למחיר כספי גדול, לפגיעה קשה בשמו ובשם האוניברסיטה, ויותר מכל - לאבדן כבד למחקר מדעי מציל חיים.
image_printגרסא להדפסה

מכתב פתוח לפרופסור אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל-אביב

פרופסור פורת היקר,

מכתב זה נכתב אליך מתוך אכזבה וצער עמוק, לאחר ששרתי את אוניברסיטת תל אביב בנאמנות במשך חמישה עשורים, עד שעבודתי נגדעה בהתנהלות שאין לה תקדים בתולדות אוניברסיטת תל-אביב, ולמיטב ידיעתי באף מוסד אקדמי אחר בארץ ובעולם.

הצטרפתי לאוניברסיטה בשנת 1970 לאחר השלמת לימודי פוסט-דוקטורט בארה"ב ובאנגליה. מאז, בניתי קבוצת מחקר פעילה ומעבדה מצוידת לתפארת, בתמיכת קרנות מחקר חיצוניות מן המכובדות ביותר. הדרכתי תלמידי תואר שני, שלישי ופוסט-דוקטורנטים אשר המשיכו בקריירות מדעיות מוצלחות. משנת הצטרפותי ועד שנת 2018 לימדתי קורסים פרונטאליים לסטודנטים לרפואה, וכן במדרשה לתארים מתקדמים. פרסמתי 113 מאמרים, עשרה פרקים בספרים, ערכתי 11 ספרים וכן 20 דו"חות מכנסים מדעיים בינלאומיים. רובם הגדול של פרסומים אלה הם תוצאת עבודת המחקר שאני וקבוצתי ביצענו באוניברסיטת תל-אביב בשנים 1970-2019. מאמרי מצוטטים 10,116 פעמים וה-H INDEX שלי הוא 48. בין השנים 1970-2008 מילאתי מספר רב של תפקידים מדעיים ואדמיניסטרטיביים, אשר ביניהם הייתי מופקד על קתדרת רוברטס-גוטמן לאימונופרמקולוגיה, מנהל מרכז כוהנהיים-מינרבה לחקר הפגוציטים, ראש מכון סאקלר לרפואה מולקולרית, ראש מכון קודס לתנגודת אנטי-זיהומית וראש ועדת המינויים הפרה-קליניים בפקולטה לרפואה. בנוסף, כיהנתי כעורך ראשי של סידרת ספרים (11 כרכים) וחבר מערכת של שמונה עיתונים מדעיים בינלאומיים. הגעתי לגמלאות בשנת 2008 כפרופסור אמריטוס והמשכתי במחקרי במעבדה בתמיכת קרנות מחקר חיצוניות, תמיכה שאמורה הייתה להמשך עד אוקטובר 2021 עם סיכויים טובים להמשך מעבר לכך.

הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בתמונה מסומנת מעבדתו של פרופ' פיק. את תמונה זו היה מציג בגאווה בתחילת כל קורס שהעביר בפקולטה.

ביום 27 באוקטובר 2019, במהלך העברת בקבוקים מארון אחד לשני במעבדתי (עפ"י דרישת האוניברסיטה), נשפכה כמות מזערית של הממיס האורגני אתנולאמין. כתוצאה מכך, החליטה מחלקת הבטיחות לפנות את כל בניין סאקלר. כרופא וכביוכימאי, ידעתי כי כמות כה מזערית של ממיס זה אינה מהווה סכנה בריאותית כלשהי, ואכן לא היו השפעות בריאותיות או אחרות לאיש מאנשי הבניין. מאחר שכאיש מקצוע ידעתי בוודאות כי לא נשקפת כל סכנה מהכמות המזערית של החומר שנשפך, אני והאסיסטנטית שלי המשכנו בעבודתנו במעבדה עד לשעות הערב.

חומרים יקרי ערך הועלמו מהמעבדה בחוסר סדר וללא שמירה על הציוד.

למרות עובדות אלה, הורה מנכ"ל האוניברסיטה, גד פרנק, על סגירת מעבדתי לצמיתות. בהמשך לכך, הוא הורה על השלכת כל החומרים הכימיים והריאגנטים בשווי מאות אלפי שקלים, וכן על פירוק כל הציוד והמכשור הנאסף במעבדתי במשך עשרות שנים בשווי של מיליוני שקלים. חשוב מכל, הועלמו כל החומרים שהיו תוצרי המחקר שלי, חלבונים, שרשראות DNA, חיידקים, תאים, ועוד, שנוצרו במהלך כ-50 שנות עבודתי. השלכת התוצרים מכאיבה במיוחד, מכיוון שהדבר פוגע ביכולתי להמשיך את מחקריי במוסד אקדמי אחר. מיותר לציין כי פרוק המעבדה והשלכת החומרים התבצעה בוונדליזם בידי אנשים שהשכלתם המקצועית אינה מתאימה, מבלי מתן אפשרות לאפסן את החומרים והציוד לטובת מחקר עתידי או לשימושם של חוקרים אחרים. כמו כן, עמד לרשותי מענק מחקר שיכל לממן שנתיים נוספות של פעילות ואת שכרה של האסיסטנטית שלי, אשר נאלצה לפרוש מעבודתה ופרנסתה נגדעה.

תוצרי המחקר של פרופסור פיק כנראה הושמדו.

אין לי כל ספק שזכורה לך פנייתי אליך בבקשה לעזרה ובתקווה שתשים קץ לפעולות בלתי סבירות אלה, שאין ולא היה להן תקדים באוניברסיטת תל-אביב או בשום מוסד אקדמי אחר בארץ ובעולם. זאת, למרות העובדה שבאוניברסיטה היו ועדיין קורים אירועים בטיחותיים. פעולות אלה והדרך בה נעשו לא היו מתוך דאגה לבטיחות, אלא כדי למנוע בכל מחיר את המשך עבודתי במעבדתי. כבר בימים אלו, חדר המעבדה נערך לטובת חוקר חדש. הנהגתה האקדמית של הפקולטה לרפואה לא מנעה את ההרס וכל פניותיי להפסקתו לא נענו. המנכ"ל החליט ונתן הוראות לביצוע בנימוק כי הוא האדם הבלעדי האחראי לבטיחות באוניברסיטה. פעולות אלה נמשכו, למרות אופיו המינורי של האירוע שהיה הראשון בכל שנות עבודתי. כל הפעולות שננקטו נגדי, לא זו בלבד שלא היו נחוצות, אלא התאפיינו בהשפלה ובחוסר התחשבות בחבר סגל אקדמי בכיר ואף לוו בביטויי שנאה של ממש. למשל, המנעול במעבדתי הוחלף כדי למנוע גישה ממני, ולכן נאלצתי לקבל אישור מיוחד מהמנכ"ל כדי שאוכל להיכנס ולארוז את מסמכי האישיים, וזאת גם כן בהוראת המנכ"ל, כאשר מאבטח מוצב בפתח המעבדה כל העת.

ציוד בעל שווי רב הנאסף במשך עשרות שנים סולק מהמעבדה תוך ונדליזם.

ביום 19 בדצמבר 2019, זימנת אותי לפגישה בלשכתך והתרשמתי מנכונותך הכנה להקשיב לי, מחוש הצדק שלך ומרצונך הטוב. רעייתי המתינה לי בדאגה מחוץ ללשכה. כאשר יצאתי ותיארתי לה את פגישתנו, אורו פניה בתקווה שאינך איש משפט וצדק בלבד אלא גם "אחרון הצדיקים", כשם ספרו המפורסם של שוורץ-בארט. ארבעה ימים לאחר מכן נגוזה התקווה, כשהודעת לי שאתה תומך בהחלטת המנכ"ל לשים קץ לחיי המדעיים, באמצע עבודות מחקר מוצלחות שעדיין נתמכו ע"י קרנות מחקר. 

לפחות עשרים ואחד מדענים מכובדים מכל קצוות העולם כתבו אליך בבקשה שלא לסגור את מעבדתי. הם נימקו את בקשתם בהתייחס לרקורד המדעי והיוקרתי שלי, ולנזק אשר ייגרם לתחום מחקרי בעקבות צעד כזה. בין כותבי המכתבים היו חברי החברה המלכותית הבריטית, מדען בעל תואר אצולה ומדענית אבירת לגיון הכבוד של צרפת. בשלב זה התערב נציב קבילות הציבור של האוניברסיטה וראש ארגון הסגל האקדמי הבכיר, אשר פנו אליך בבקשה לקיים פגישה בענייני בהשתתפות הרקטור, דיקן הפקולטה לרפואה והמנכ"ל. הם הציעו מספר פתרונות אפשריים אשר להם הסכמתי, כדי לאפשר את חזרתי לעבודה. למרות שידעתי שכל החומרים ומירב תוצרי מחקרי כבר הושמדו, הייתי מוכן לרכוש הכול מכספי ובלבד שאוכל לחדש את מחקרי. עקב משבר הקורונה נדחתה הפגישה שתוכננה ל-30 במרץ, ונאמר לי שבשל המשבר לא ניתן לטפל בנושאים "אישיים". אף שמשבר הקורונה דחה את הפגישה, באותה העת לא נדחה המשך פירוק והרס כל מה שנשאר במעבדתי, מבלי להמתין לפגישה שאמורה הייתה להיקבע עם תום המשבר.

ב-18 במאי, מצאת זמן ל"פגישה בזום". פגישה זו כללה את נציב תלונות הציבור ואת ראש ארגון הסגל הבכיר בלבד. הודעת להם כי אתה מגבה את החלטת המנכ"ל לסגור את מעבדתי לצמיתות ולמחוק כל זכר ממעבדתי. הורית לדיקן הפקולטה לכתוב לי מכתב אישי. במכתב שקיבלתי ממנו שכותרתו "חדר הגמלאים בחוג למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה קלינית", הודיע לי שהוא "מאפשר לי להשתמש בחדר הגמלאים של הפקולטה". בחדר זה יש מספר שולחנות וכיסאות, כאשר לכל גמלאי מוקצה חצי שולחן וכיסא. במכתב זה לא טרח הדיקן להזכיר, ולו במילה אחת, תודה על פעילותי במחקר והוראה במשך חמישה עשורים, ולא הקדיש מילת התייחסות לצעדים המזעזעים שהאוניברסיטה נקטה נגדי. זוהי התמורה שמעניקה אוניברסיטת תל-אביב על שנים של עבודה, הצלחה מדעית, נאמנות ויושר. קיבלתי עשרות מכתבים מעמיתי לעבודה, בארץ ובחו"ל, אשר הביעו תדהמה וזעזוע על מה שנעשה לי ועל הצורה בה נעשו הדברים.

פרופסור פורת, אני בטוח שאתה מכיר את הסיפור המיתולוגי על קרונוס שאכל את ילדיו. אוניברסיטת תל-אביב בררנית יותר: היא "אוכלת" (הורסת) את מדעניה הטובים ביותר, אשר מתפרסמים אך ורק באמצעות פרסום מאמריהם בעיתונות המדעית, ומעודדת את אלה שעיסוקם העיקרי הוא פרסום עצמי. צר לי שאפילו לא ניסית להבין את מה שעוללתם באכזריות לי ולמשפחתי.

עתה, כשהכול כבר בבחינת עובדה מוגמרת, אסיים את מכתבי במספר שאלות שאולי כדאי שתחשוב עליהן:

  •  האם כדאי היה להשמיד את חייו המדעיים של מדען מוערך באוניברסיטת תל-אביב?
  • האם כדאי היה למנוע ממדען הגון וחרוץ להמשיך בתרומתו ליוקרתה של האוניברסיטה ולהענישו באופן כל כך בוטה, בגלל אירוע בטיחותי חסר חשיבות?
  • אם כל שנעשה נגדי היה כדי לפנות מקום למדענים צעירים, מדוע לא קיבלת את הצעותיי הרבות לוותר על חלק משטחי המעבדה, הצעות שהועברו אליך בשמי, באמצעות נציב תלונות הציבור?
  • האם הגיע לי להיות מנוע מהמשך עבודתי, כאשר עשרות פרופסורים אמריטוס מורשים לעשות זאת?
  • איזו תועלת צמחה לאוניברסיטה מהשלכתם לפח של אלפי כימיקלים טובים שנרכשו מקרנות מחקר?
  • מה הרוויחה האוניברסיטה מהרס ציוד ומכשור מדעי תקין ויקר ערך שאף הוא נרכש מקרנות מחקר?

אוניברסיטת תל-אביב הייתה ביתי השני (משפחתי חשבה שהיא ביתי הראשון). אהבתי והערכתי את המקום. בסיום כל הרצאותיי הופיע תצלום בניין סאקלר וחץ המורה על מיקום מעבדתי. תמיד נהגתי לציין בגאווה כי זה המקום בו ביצעתי את כל העבודות שתוארו בהרצאה. זה החדר בו עשיתי את כל גילויי המדעיים. חולים בכל העולם הסובלים ממחלות הנגרמות מחוסר או מיתר רדיקלים של חמצן, בריאים היום יותר הודות לפקולטה לרפואה, הודות לאוניברסיטת תל-אביב, הודות לישראל ואולי גם הודות לאיש החתום על מכתב עצוב זה.

האיסור להמשיך את עבודתי כאן לא תשבור אותי. עמיתיי בארה"ב, בצרפת ובאוניברסיטה העברית נחושים להמשיכה. אני מקווה שאזכה לראות את היום בו תצטער האוניברסיטה על גירושי. הצלחת להפוך את יחסי לאוניברסיטה מאהבה לבוז. האם שינוי זה גורם לך לשמוח?

בברכה,

פרופסור אמריטוס אדגר פיק

מאוניברסיטת תל אביב נמסר:

נימוקי החלטתה של האוניברסיטה נמסרו לפרופ' פיק. נאמר בקצרה כי התיאור העובדתי במכתבו של פרופ' פיק אינו משקף את המציאות. מפאת כבודו של פרופ' פיק לא נרחיב מעבר לכך.