בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

היטלר אינו הרב שלי: הרהורים על זיכרון השואה...

היטלר אינו הרב שלי: הרהורים על זיכרון השואה

,
עיצוב זיכרון השואה ותהיה לגביה אופייה של השנאה: אנטישמית נגד יהודים או כללית כנגד חלשים?

לפני מספר שבועות השתתפתי בערב זיכרון לשואה. התכנסנו ישראלים ויהודים אמריקאים יחד עם אישה ששרדה את אימת השואה. במהלך המפגש, היא נשאלה אודות המסר אותו היא רוצה שאנו, בני הדור השני והשלישי, נישא הלאה. היא ביקשה שנזכור שגם במאה ה-20 השמידו יהודים רק בשל היותם שייכים לעם הזה. יהודי אמריקאי בן גילה, שהוא אחד מהתורמים היהודיים המרכזים בעולם, קפץ ואמר: "הנשיא טרומן, גם הוא ידע על ההשמדה ויכול היה לעזור, אבל הוא לא נקף אצבע בשל שנאתו ליהודים." אחד הנוכחים הוסיף ואמר: "גם יהדות ארה"ב והקהילה היהודית בפלסטין לא עשו כמעט מאומה כדי לעזור ליהודי אירופה." התורם התפרץ והגיב: "לא ניתן להשוות בין הדברים. עד שנת 45 יהדות ארה"ב ויהדות פלסטין לא ידעו מהנעשה ולכן לא יכלו לעשות מאומה כדי לשנות את המציאות. אבל טרומן והממשל האמריקאי, וגם הממשל הבריטי – כולם יכלו לעזור אבל לא עשו זאת בשל היותם אנטישמיים." הניצולה ישבה בשקט, נבוכה ושתקה.

זיכרון השואה מטריד אותי מכיוון שכל עוד הניצולים היו עימנו, הרגשתי שאין זה מתפקידי לקבוע כיצד עלינו לזכור את השואה. אבל ככל שחולפות השנים ואנו בני הדור השני והשלישי הופכים להיות בני הדור הראשון של הזיכרון – האחריות מוטלת בעיקר על כתפינו. מה, אם כן, עלינו לזכור? האם זיכרון השואה צריך להיות יהודי בלבד או שמא השואה היהודית היא רק דוגמה לזיכרון אנושי? לתשובה לשאלה זו השלכות מרכזיות עבורי כיהודי וכישראלי שרוצה להיות בקשרים אינטימיים עם הקהילה האנושית. תחושתי היא שזיכרון השואה מטיל עלי חובות הפוכות דווקא.

זיכרון השואה כזיכרון יהודי משמעו שחובה עלי לזכור כי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". כלומר, שבדנ"א היהודי ישנו טריגר שגורם לאנושות לגלות את פניה האמיתיות ולרצות ולפגוע ביהודים. מדובר בשנאה שהיא כל כך תהומית עד שכמעט ולא ניתן להסביר אותה בכלים חילוניים, וכל מי שטוען על קיומה נזקק להסברים מיתיים בצורה גלויה או שאינה מודעת. על פי תזה זו, הפגיעה ביהודים לא נעשתה רק בשל היותם מיעוט חלש, אלא מכיוון שהם "יהודים". מי שמחזיק בעמדה זו מזהה אנטישמיות בכל מקום, זאת מכיוון שפעמים רבות זהותו היהודית מיוצרת בעיקר על הגדרת זהות זו ואין זה פלא שהוא ימצא אותה גם במקומות שמתבונן ניטראלי לא ימצא קשר לאנטישמיות. בנוסף, הוא יפרש כל פגיעה בקהילה היהודית גם בארצות האסלאם (ולא רק באירופה) לא כחלק מהתנהלות של קבוצת הרוב כלפי קבוצות מיעוט (בדומה ליחס האסלאם לקהילות נוצריות), אלא כאנטישמיות נגד יהודים. לפיכך, ניסיון להסביר (לא להצדיק) אלימות כלפי יהודים בשל סיבות שונות, נתפס כהתכחשות לעובדה שכבר מופיעה במדרש סִפְרי כי "בידוע, עשיו שונא ליעקב" – האנושי נברא ככזה ששונא יהודים.

תפקידה של מדינת ישראל הוא ראשית לכל להגן על יהודי העולם מפני אותו גן גויי שעתיד להתפרץ. על פי זיכרון זה, אין זה מפתיע שהעולם כולו מבקר את מדינת ישראל ללא מדתיות על התנהלותה עם הפלסטינאים, שהרי קיומה של מדינת ישראל והעובדה שהיהודי כבר אינו פגיע כמו בעבר – היא בד אדום בפני השור הנוכרי. יתר על כן, כאשר מדינות דמוקרטיות מסוימות תומכות במדינת ישראל ללא עוררין, הדבר מביא לידי בלבול. מכאן המבוכה ביחס לתמיכה החד-משמעית של ארה"ב במדינת ישראל והצורך המיידי לזהות את הנשיא לשעבר אובמה כמוסלמי ואת שר החוץ קרי כאנטישמי. הדגש הוא על כך שגם בארה"ב יש אינספור אירועים אנטישמיים.

זיכרון זה משחרר את הקהילה היהודית מלדאוג שמא יתהפכו היוצרות והם אלו שיפגעו בצורה שיטתית ב"אחר", שהרי הבעיה היא "בגן הגויי" שהוא כמעט קטגוריה ביולוגית. לכן לכאורה יהודים לא יכולים ללקות בחיסרון זה. זיכרון השואה היהודי חוזר ומדגיש שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, ומכאן שהיהודים, בהגדרה, חיים בצורה שונה ומוסרית יותר מאשר הגויים. לפי גישה זו, כל מדינות ערב (ובעצם העולם כולו), מעוניינות בהשמדתה של מדינת ישראל. אין זה פלא שהפלסטינאים מסרבים לקבל את קיומם של יהודים בפלסטין, למרות שעל פי הזיכרון היהודי – ישראל היא הארץ ההיסטורית של היהודים. נרטיב זה יוצר קישור מיתי של החברה הבינלאומית כקשורה לעם העמלקי, ומכאן הקשר ה"טבעי" בין גרמניה הנאצית (עשו ועמלק), איראן (פרס), הפלסטינאים והקהילה הבינלאומית, ועל אלו כמו על אלו לא ניתן לסמוך. מכאן שגם אם מדינות ערב או החברה הפלסטינאית מושיטות את ידיהן להסכם כולל – הרי שהן עושות זאת כטקטיקה זמנית. למעשה, לקהילה היהודית עומדות שתי אפשרויות: או למות כ"צאן לטבח" או לחיות את ברכת יצחק לעשו "על חרבך תחיה", תמידית, כדי להגן על עצמם.

אך ניתן להתבונן בשואה בדרך שונה. אם זיכרון השואה הוא זיכרון יהודי-אנושי הרי שעלינו לזכור כי קהילות אנושיות מסוגלות להתחבר לעמדות מהותניות אודות ה"אחר" ובשמן להתאכזר לקהילות אחרות. בנוסף, גם כאשר התאכזרות שכזו מתרחשת בידי קהילה מסוימת, קהילות אנושיות אחרות אינן נוקפות אצבע כדי למנוע זאת, בדרך כלל מסיבות פרגמטיות. חובת הזיכרון אם כן היא כפולה: ראשית, עלי לזכור שיש בי ובכל אדם ואישה הגרעין להתנהג באכזריות עם אחרים ללא הבדל דת, מגדר ולאום. הדבר נכון בעיקר כאשר אני אוחז בכוח רב מזה המצוי בידו של האחר. מכאן שזיכרון השואה מצווה עלי ועל בני קהילתי לבדוק באופן תמידי, האם התנהגותנו כלפי קהילות אחרות ובעיקר הפגיעות, בהן נעשות רק מתוך הכרחיות והגנה עצמית ולא שמא אנו עושים שימוש באידיאולוגיות שונות כתירוצים להצדקה של פגיעה באורח שיטתי ב"אחר".

שנית, זיכרון השואה דורש ממני שלא לשתוק לנוכח אכזריות של אחרים. בדיוק כשם שזיכרון השואה מתאר כי יהודים שניסו להמלט קודם המלחמה ובמהלכה, פעמים רבות ולא התקבלו בידי מדינות אחרות, כך עלי לוודא כי הקהילה בה אני חבר עושה ככל שהיא יכולה כדי לקבל לתוכה את "האחרים" שנמלטים מאירועים אכזריים שמתקיימים כיום בעולם ולא להשתמש בתירוצים פרגמטיים כדי להתעלם. אם אכן זהו המסר, הרי  שהתנהגות אחרת מהווה בגידה בזיכרון השואה.

הבחירה לראות בשואה אירוע יהודי-אנושי אינה מזלזלת בעובדה שבמהלך ההיסטוריה (ועד היום) פעמים רבות החלש והזר, בעיקר בתרבות המערב, היה הקהילה היהודית – ולכן היא סבלה שוב ושוב. לפיכך, יש סיכוי סביר שללא מדיניות חינוכית עמוקה הקהילה היהודית תמשיך להיחשב כ"זר" של אירופה, זה שקל לפגוע בו. זאת בדיוק כשם שנשים, כמעט בכל תרבות, נחשבות כמי שקל לפגוע בהן. לכן, כמו נשים, זו סיבה לזכאות להגנה פיזית חזקה ומכאן החשיבות של קיום מדינה יהודית עם צבא עצמאי. גם אין בכוונתי לומר שהשואה לא הייתה שואה יהודית (למרות שגם נרצחו בה באופן שיטתי צוענים, מוגבלים ולהט"בים), אכן השואה התמקדה בעם היהודי. לפיכך, רק טבעי שיהודים ימשיכו ללמד, לספר ולחוות את טראומת השואה ופחות טראמות אנושיות אחרות – בדיוק כשם שטבעי שהקהילה השחורה בארה"ב תמשיך לזכור את שנות העבדות והשלכות העבדות גם בימים אלו.

עם זאת, זיכרון שכזה מסרב לראות באותה שנאה אירוע מיתי, אלא בעיה תרבותית-חינוכית שהממד היהודי שלה נכון בעיקר לתרבות אירופה, אך פחות לתרבויות אחרות. בני תרבויות אחרות יתאכזרו בדרכים דומות למי שאינם יהודים. כך למשל, כאשר ישנם גילויים אנטישמיים בארה"ב, ניתן לפרש אותם לאו דווקא כשנאה מיסטית כנגד יהודים, אלא כחלק משנאה רחבה יותר שקיימת כלפי החלש, יחד עם השנאה כלפי הקהילה המוסלמית בארה"ב, השחורה, הלהט"בית ופעמים רבות וכמעט תמיד – כנגד נשים. אם כן, על פי גישה זו, פגיעות איומות של קהילות אנושיות ממשיכות להתרחש, בדרכים שונות, כלפי מי שהם חסרי כוח – וחובה עלינו לראות את השואה כחלק מאותו מרחב אנושי (גם אם היא נקודת שיא בלתי נתפסת בו), ולנסות למנוע כל פגיעה כלפי חלשים. יותר מכל, חובה על הקהילה הישראלית לוודא ללא הפסקה, שהיא עושה ככל שביכולתה ללמוד את זיכרון השואה וליצור הפרדה יומיומית בין הגנה על החברה הישראלית, לבין פגיעה הנעשית בשם אותה הגנה בחברה הפלסטינאית. כמו-כן, על הקהילה הישראלית ליצור דיון (ובהמשך לכך מדיניות) ערני, כן, וכואב בשאלה כיצד עליה להתייחס למי שנחשבים על פי החוק הבינלאומי כפליטים מאזורי מלחמה המגיעים למדינת ישראל מאפריקה, בדיוק מכיוון שזיכרון השואה היהודי-אנושי מתאר את התעלמות הקהילה האנושית מהיהודים.

——————–

לפני מספר שנים שוחחתי עם ידידה שבחרה לעזוב את מתח החיים הקיים לדעתה בישראל ועברה לאירופה. במהלך דיון אודות הבחירה שלה שאלתי: "ומה תעשי כאשר האנטישמים יערכו שואה נוספת באירופה וישלחו אותך לאושוויץ?" היא ענתה לי בעוקצנות ישראלית: "בשונה ממך, היטלר הוא לא הרב שלי".

אותה שיחה עם הישראלית-אירופאית גרמה לתסיסה פנימית בתוכי. לאט הבנתי שהסיפור היהודי שעליו גדלתי אודות השנאה התהומית כלפינו והיתרון היהודי מאלו שאינם יהודים, מנע ממני במשך שנים רבות מלחוש כחבר בקהילה האנושית של האנשים הפרטיים, ומלהעניק אמון מלא באנשים מופלאים שהחיים הפגישו אותי איתם.

יתר על כן, אט אט הבנתי בעקבות התיאולוג תומס מורטון, כי חוסר האמון של קהילות של יהודים כבר מזמן מכיל רבדים של שנאה, ואותה שנאה מחלחלת פנימה גם בין יהודים. זכיתי לגדול בחברה החרדית בישראל, אך חלק מהזיכרון החרדי טוען כי לא ניתן לסמוך על אותם יהודי תל-אביב אלא רק על בני הקהילה החרדית, כי רק אצלם יש השקעה בלתי פוסקת בחסד ובעבודה על המידות. בבית הספר למדתי על המנהיגות הציונית במהלך השואה שסירבה להצעות הנאצים לפדות יהודים עבור כסף, מכיוון שאותם יהודים היו גלותיים. גדלתי על גזירת הפאות של ילדי היהדות המזרחית שנעשתה בשל השנאה הציונית לדת, ועל האכזריות הישראלית-חילונית כלפי כל מה שריח דת נדף ממנו.

למעשה, זיכרון השואה היהודי, ממשיך לכונן את הזהות היהודית, ראשית לכל, כזהות שלילית – כמי שזהותו ממשיכה להיווצר בידי האנטישמי (כפי שהציע הפילוסוף הצרפתי סארטר), הממשי או המדומיין שמכיל בתוכו את כל מי שאינם נחשבים כ"אנשי שלומינו".

ככל שחולפות השנים אני מעדיף את זיכרון השואה היהודי-אנושי. אני מסרב לחיות עם האמונה כי שונאים אותנו מסיבות מיסטיות. אני בהחלט חווה לעיתים ביקורת חסרת פרופורציות כלפי יהודים שמהולה בשנאה. אך בפעמים אחרות במקום להקשיב לביקורת לגיטימית כלפי מדיניות מדינת ישראל, תרגמתי אותה כשנאה, מכיוון שלא היו לי צבעים נוספים מעבר לפחד ולתירוץ של אנטישמיות. יש שיאמרו שבחירה זו גורמת לי להיות נאיבי, כמי שמתעלם מהמציאות ואכן, קול שמצוי עמוק בתוכי ממשיך להדהד זאת ללא הפסקה.

בעיני, זיכרון השואה היהודית, שמפריד באופן מהותי בין יהודים וכל מי שאינם – היא בחירה לא חינוכית, ופוגעת בחוויה הפשוטה לפיה אלוהים ברא את כולנו בצלמו. כשם שזו בחירה להיות אדם מאמין באלוהים למרות המורכבות של בחירה זו והחשש הטבעי שהיא תהפוך לעמדה מהותנית-פונדמנטליסטית, כך יש בחירה להאמין באדם, גם אם האנושי מסוגל להיות כה אכזרי. שתי בחירות אלו מכילות ממד של סכנה ומכאן הצורך בחינוך מתמיד למי שמכיל אותן לחייו. השואה היא תמרור אזהרה המחייב אותי לזכור כי האמונה באדם מחייבת אותי לעבודה חינוכית תמידית, בדיוק כשם שהאמונה באלוהים מחייבת עבודה חינוכית תמידית שלא להשתמש בשם האל לשווא – לצרכים אידיאולוגיים, פסיכולוגיים או אחרים.

בשנים האחרונות צללתי לכתבי ניצולי השואה החרדים. מצאתי קולות של ניצולים שסירבו לניסיון לראות את השואה כבעיה יהודית מיתית וכתבו שוב ושוב על השואה כבעיה יהודית-אנושית – אך קולותיהם הושתקו מזיכרון השואה החרדי. ככל שנשמתי התנשלה מהפחד והשנאה לעולם האנושי – כך זכיתי לקבל מתנות אנושיות. זכיתי לחוות אהבה בוגרת שמעולם לא חשתי קודם בחיי, למדתי מהי אהבת אדם ואישה שעובדים ללא הרף להיות טובים יותר – דווקא בשל הבנתי כי ארס ההשמדה מצוי בתוך כולנו ובתוכי.

ככל שחולף הזמן וניצולי השואה עוזבים אותנו, כך גם מתחדד המאבק אודות זיכרון השואה. התחושה שלי שהחברה היהודית, ובוודאי זו בישראל – בוחרת יותר ויותר לראות את השואה כאירוע יהודי ולא יהודי-אנושי. ההשלכות החינוכיות של בחירה זו תהיינה עצומות – שהרי לא ניתן לדמיין חיים של שלום עם מי שמצוי בתוך גן של שנאה ולכן אם נעדיף שלא ללכת כצאן לטבח, הרי שנישא לעד את חרבינו לא רק לצרכי הגנה אלא כמאכלת בנפשינו.

כשהניצולים עוד חיו אי אפשר היה להתערב בזיכרון שלהם שהיה חי, חייתי ומעורר יראת קדושה ושתיקה. הוא היה מלא חוויה אנושית כל כך עוצמתית, מורכבת ולא ניתנת לעיכול מכדי שיהיה אפשר לנתח האם ראייתם יהודית או יהודית-אנושית. גם אם מעטים מהם השתמשו בזיכרון לצרכים אידאולוגיים כלשהם, אי אפשר היה לערער על זכותם שנקנתה בסבל כה נורא לעשות זאת. בשונה מכך, דור הראשון לזיכרון חייב לעשות את אותן ההבחנות ולדרוש את זכותו להשפיע על עיצוב הזיכרון.


קרדיט תצלום:
נחלת הכלל
שתף:
 
  • יקיר אנגלנדר

    ד"ר יקיר אנגלנדר, חוקר במכון שלום הרטמן וחוקר אורח באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. משמש גם כמנהל הפרויקט "מדיאלוג לעשייה" בארגון Kids4Peace, אתר: www.k4p.org/dta