היי, זאת שלי: כרוניקה של סוציאליזם, פופוליזם ושנאת עשירים

כחלק מתפישת עולמה הסוציאליסטית, יחימוביץ' חרתה על דגלה את העיקרון הבסיסי של 'שוויון בתוצאות'. מעיקרון זה נגזר שאת העושר והמשאבים יש לחלק באופן שוויוני יותר, שהרי זהו המעשה ה'צודק' או ה'מוסרי'. עקרון זה מצדיק, בין היתר, מיסוי פרוגרסיבי (לקיחת יותר מס מהעשירים). או חקיקת והעלאת שכר המינימום, המכריחה את המעסיק (שנתפש כעשיר וחזק) להעביר עוד כסף למועסק (הנתפש כעני וחלש).

בהחלט ניתן לערער על הנחות היסוד הסוציאליסטיות: על החתירה לשוויון בתוצאות כערך עליון; על כך שאדם יתוגמל לא על פי יכולותיו והערך שיצר, אלא על פי חוקים שרירותיים המוכתבים מלמעלה; על ההתערבות הגסה בחירויות הפרט ובפרט בחירות הכלכלית (למשל, ע"י הכרחת מעסיק לשלם יותר לעובדיו, ללא תלות בביצועים או ביכולות). בהחלט גם ניתן וראוי לתהות האם מדיניות סוציאליסטית היא זו הנכונה עבור המשק. רק כדי לסבר את האוזן, לחלק מהמדינות העשירות והמצליחות ביותר, לרבות שווייץ, נורבגיה, דנמרק, איסלנד, סינגפור ועוד אין שכר מינימום כלל וכלל. במילים אחרות, גם אם נקבל את השאיפה הסוציאליסטית לשוויון בתוצאות, מחקרים רבים מוכיחים שמגבלות שרירותיות אינן הדרך להשגת המטרה. כך או כך, בין אם אנו מתנגדים לתפישת עולמה של יחימוביץ' או תומכים בה, מה בין חוק שכר הבכירים ושוויון בתוצאות?

חוק שכר הבכירים: שוויון בתוצאות או שנאת עשירים?

לחוק שתי נקודות מרכזיות: ראשית הוא מגביל את תקרת שכר הבכירים בחברות הביטוח ובסקטור הפיננסים. שנית, החוק קובע כי הפער בשכר בין העובד הבכיר לזוטר לא יעלה על פי 35.

לפי עיקרון השוויון בתוצאות, ובדומה למיסוי פרוגרסיבי וחוק שכר המינימום, היינו מצפים שחוקים "חברתיים" נוספים ישאפו לסייע לחלשים. ואמנם, החלק הראשון של החוק כלל לא מתעסק בחלשים, אלא בחזקים: האם באמת יהא זה 'צדק', ע"פ המחנה חברתי, אם המנכ"ל ירוויח 2 מיליון ₪ בשנה במקום שלושה? הרי החוק לא קובע שאת ההפרש יש לחלק לנזקקים, אלא הוא מתעסק בהגבלת העשירים בלבד. באשר לחלק השני, גם הוא לא עוזר לחלשים, לפחות לא באופן יעיל כמו שכר מינימום או מיסוי פרוגרסיבי. הרי החוק קובע שרק אם ירצו הבכירים להעלות לעצמם את השכר, יחויבו להעלות אותו גם לזוטרים. אבל מה במקרה שבו הבכירים לא יעלו לעצמם את השכר? הרי שמצבם של הזוטרים לא ישתפר במאומה. כפי שנראה בהמשך, כמובן שהחוק לא העלה את שכר הזוטרים בסקטורים אלה ולו בשקל אחד.

אי אפשר להתאפק ולא לתהות על השרירותיות של החוק. מדוע להגביל את השכר דווקא בסטורים אלה? מדוע אין מטפלים ב"חוסר הצדק" בתעשיות אחרות? בנוסף, ישנה השרירותיות המגבילה את יחסי השכר דווקא במספר 35. בדיונים בכנסת אודות החוק אין הסבר – ולו קלוש – למספר הזה. האם זהו המספר שייצור "צדק חברתי"? אם פועל ירוויח  פי 36 פחות מהמנכ"ל, האם זהו מעשה לא מוסרי? האם יש מחקר כלכלי התומך ביחס הזה? כיצד בכלל ניתן להגיע ל"צדק" בדרכים שרירותיות?

אם החוק לא מקדם את ערך היסוד הסוציאליסטי של 'שוויון בתוצאות', אזי אילו ערכים הוא כן מקדם? בדיקה קפדנית של הפרוטוקולים בוועדות הכנסת במהלך הדיונים בחוק מוכיחה שלא מפאת עזרה לחלשים, כי אם מפאת שנאת עשירים וצרות עין חוקק החוק.

בין היתר, יחימוביץ' טענה ש"החוצפה הזאת, בראש חוצות להיאבק על השכר הזה, ולא ללכת בשקט ולהגיד תודה, תודה על השכר המופלא, הנדיר והאדיר הזה, שרוב בני-התמותה אינם זוכים לו". היא הוסיפה, "ואני רוצה גם, ס, להודות לשר האוצר משה כחלון: זה ממש ממש לא מובן מאליו; שום שר אוצר לפניו לא פגע בשכר הבכירים העשירים, נקודה."

בלהט הדיון, יחימוביץ' הביעה עמדה מאוד-לא-ליברלית, שאמורה לערער כל שוחר חירות באשר הוא: "למה הם זכאים ליחס מיוחד, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים? למה – למה לדבר אתם בכלל? למה? למה – למה לדבר עם אותו קומץ שמרוויח מיליונים רבים בשנה ולא מקבל את העובדה שחוקקנו חוק? זה לא מקובל עליהם, הם מעל החוק, הם דורשים מאתנו להמתין עוד, כדי שחלילה לא נפגע במטה לחמם, בשכר של 6 מיליון שקלים לשנה, 8 מיליון שקלים לשנה." מי שנחשבת למגוננת על הדמוקרטיה והחופש לא מהססת לרמוס באגרסיביות את חירות הפרט של האזרחים בעזרת חקיקה שרירותית הפוגעת בהם. במתח המובנה בין חירות לשוויון, שלי בחרה באחרון. וכפי שלימד אותנו הכלכלן זוכה פרס הנובל מילטון פרידמן, "חברה שתשים את ערך השוויון לפני ערך החירות, לא תשיג אף אחד מהם. חברה שתשים את החירות לפני השוויון, תקבל מידה רבה של שניהם".

"לוחמי הצדק" הנוספים עמדו כולם לצדה של יחימוביץ'. זהבה גלאון טענה ש"המנהלים יישארו בכירים, זה חוק להגבלת שכר הבכירים, אבל ייאלצו להפסיק להיות חזירים. פשוט ייאלצו להפסיק להיות חזירים." מרב מיכאלי הצטרפה ואמרה ש"כשאתה מסוגל לקחת לעצמך 8 מיליון שקל, או לקבל מבעל השליטה שלך 8 מיליון שקל, כשיש לך אנשים שאתה מאפשר להם להרוויח 3,800 שקל, אתה מייצר דה-הומניזציה." מיכאלי הוסיפה והביעה את התנגדותה למיעוט הייצוג הנשי בין בכירי השכר:" הגבלת שכר הבכירים – ואני בכוונה אומרת "בכירים", כי ממש לא בטוח שאפשר בזכוכית מגדלת למצוא בכירות, אולי כן אחת שעולה בדעתי".

מה הקשר בין שנאת העשירים הברורה לבין עזרה לחלשים? במקרה הזה, התשובה היא כלום.

החוק לא השיג את מטרותיו ה"נעלות": חלק מהבכירים התפטרו במחאה על ההתערבות האגרסיבית של המדינה בגובה השכר שלהם. בכירים אחרים פשוט משכו פחות כסף לכיסיהם והשאירו אותו בתוך החברה (הרחבה, מחקר ופיתוח, השקעות, וכו'). כך או כך, החוק לא העלה ולו באגורה אחת את שכרם של הזוטרים בסקטורים אלה (ייתכן ששכרם עלה בגלל סיבות אחרות של צמיחה כלכלית, או בגלל חוקים אחרים כמו העלאת שכר המינימום).

תרומתה של יחימוביץ': דאגה לעובדים החזקים במשק וקידום שיח של שנאת עשירים

אם חוק שכר הבכירים, גולת הכותרת של עשיית יחימוביץ' הינו מיותר, כיצד כן "תרמה" יחימוביץ' לחברה הישראלית? ראשית, ובניגוד לכל האמור לעיל, היא הייתה הראשונה לתמוך בכל מאבק של החזקים ביותר במשק, קרי עובדי החברות הממשלתיות הנהנים משכר ותנאים מופלגים .לא זו בלבד שברשימת מובילי השכר במשק נמצאים דרך קבע בכירים בחברות ציבוריות כמו חברת החשמל או נמלי ישראל, אך גם הפער בין השכר במגזר הציבורי לבין המגזר הפרטי הולך וגדל – לטובת הראשון, כמובן. את ה"סתירה" לכאורה בעמדותיה של יחימוביץ ניתן ליישב בקלות: בתפישת עולמה, ה"מלחמה" היא בין מעמדות: בין מעמד הפועלים לבעלי ההון. לכן היא תצדיק את השביתות הפראיות והעלאות השכר במגזר הציבורי, מפני שהן נחשבות בעיניה למאבקים בין עובדים למעבידים. זאת למרות העובדה שהמעסיק של חברות אלה אינו באמת בעל ההון, אלא המדינה עצמה. או במילים אחרות, "ניצחון" של העובדים, קרי העלאת שכרם למשל, לא מקדם שוויון, אלא פשוט פוגע פגיעה כלכלית קשה בכלל המשק, שהרי הציבור הוא מי שמשלם את החשבון, ולא איזה מעסיק דמיוני המנצל את  עובדיו.

ה"תרומה" השנייה של יחימוביץ חשובה הרבה יותר, והיא לשיח הציבורי בישראל. ניתן לראות בחקיקת חוק שכר הבכירים את הביטוי להלך הרוח של השיח שיחימוביץ היא ממוביליו: שיח הרואה בעשירים כאויבי העם; כחזירים חסרי לב; כנצלנים ועושקי העובד הפשוט; שיח שמעמיד בסכנה את חירויות הפרט הבסיסיות ביותר שלנו, כמו הזכות לקניין. שיח של צרות עין, המונע מקנאה. שיח מסית ומפלג, שאינו תורם לסולידריות בחברה הישראלית, אלא פוגע בה.

ניתן למצוא למנטליות זו אינספור דוגמאות בדיון הציבורי. על קצה המזלג, מנטליות זו מאפשרת ל-"ynet" להתרעם על כך שחברת "סודהסטרים" נמכרה לחברה בחו"ל: במקום להודות ליזם ישראלי על תרומתו, על הוספת משרות למשק ועל תשלום מיליוני שקלים של מיסים, ynet קובע שהעסקה פוגעת במשק הישראלי, ותורמת לבעל ההון. דוגמה נוספת היא נוחי דנקנר, שכשפרשת הרצת המניות שלו התפוצצה, ניכר כי התקשורת עסקה יותר במספר המסוקים והוילות שברשותו, במקום בעבירות הפליליות שביצע. הכעס על דנקנר לא היה על היותו עבריין – אלא על היותו טייקון. זוהי תרומתה של יחימוביץ'. לא עזרה לחלשים, אלא קידום שנאה והסתה. יחימוביץ' לא קידמה את הצדק, אלא את הבורות הכלכלית שרווחת במחוזותינו.

יחימוביץ' עזבה לעת עתה. לצערי, השיח הרדוד והמוטה נשאר איתנו.

קרדיט לתמונת שלי יחימוביץ: תמונת פריימריז מפלגת העבודה 2019 מאת Nitaigr