בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הימין הישראלי אימץ את המנטליות הפלשתינית...

הימין הישראלי אימץ את המנטליות הפלשתינית

,
קווים לדמותו של הימין החדש: איבד כל משמעות או אידיאולוגיה, אימץ את פוליטיקת הזהויות של השמאל מחד, ומאידך אימץ את המנטליות הפלשתינית: לא משנה שלנו רע, העיקר שלשמאל יהיה רע יותר! פרשת ההתקפלות של נתניהו בנושא מהגרי העבודה האפריקאים מקרבת אותנו אל שלטון האספסוף, ואולי אף לטיראניה. זהו צו השעה לעצור הידרדרות מסוכנת זו.

– "אתה, קח לך מדינה", אמר האו"ם לערבים של פלשתינה בˉ47.

– "לא! אני רוצה את כולה! כל הארץ!".

מדוע ענו כך הפלשתינים לאו"ם? מדוע לא יכלו, בדומה ליהודים, שלא לפספס הזדמנות יקרת ערך זו, ולהקים לעצמם מדינה? לכל הפחות, אחר כך יוכלו לדרוש עוד… התשובה היא כי את הערבים לא עניינה פלשתינה. או מדינה. אז, כמו היום. דבר אחד בלבד הניע את עניינם והוא – השנאה היוקדת ליהודים. לא משנה מה לערבים יש או אין, חשוב רק שליהודים לא יהיה בכלל! את המנטליות הזו ראינו בזמן האחרון מאומצת כליל על ידי הימין הישראלי.

א

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הציע הסכם חדש לפיו 16 אלף מהגרים אפריקאים יועברו למדינות במערב, והיתר יישארו. ודאי, ניתן לבקר מתווה שכזה, להתווכח על סעיף פה וסעיף שם. אלה שיישארו, אולי ניתן יהיה להסדיר מעמדם באופן שונה ממה שהשמאל רוצה, או למצוא פתרון אחר, כך שגם אותם יוציאו בסופו של תהליך מהמדינה.

אבל לא! הימין דורש להוציא את כולם עכשיו. – אריתראים לאריתריאה, לא יהיה גירוש אחר! זו הייתה אחת הסיסמאות שנתקלתי בהן. אבל מדוע חשוב שאריתראים יחזרו דווקא לאריתריאה, מה אם ימצאו להם סידור אחר? מדוע חשוב כל כך העניין הזה, להדגיש ש"יחזרו לביתם"? כי המשפט הזה צופן בחובו את מושג הלאומיות. לימין לא באמת אכפת אם האריתראים יהיו לאומיים באורח חייהם ובזהותם. אבל הימין גם יודע שלאומיות היא מילת גנאי אצל השמאל האוניברסליסטי, השמאל הפוסטˉמודרני, אותו שמאל של הקרן החדשה, עם תתˉארגוניה הרבים, שחותרים באופן מודע, גלוי או גלוי פחות, למדינת כל אזרחיה.

וזה סוד העניין. את הימין לא מעניינת יותר מדיניות, משילות, ארץ ישראל, חירות, כלכלה חופשית, גיבוש אסטרטגיה מול אויבנו המתגברים, הצבת אלטרנטיבה ראויה לאזרחי ישראל – רק דבר אחד מניע את הימין החדש: "להיכנס בשמאל". זהו, זוהי תמצית מהותו. כמו הפלשתיני שזהותו בהתנגדות לציוני, כך הימני שזהותו בהתנגדותו לשמאלני. אם אין "הם" אז אין "אני". וזה עצוב מאוד, גבירותיי ורבותיי.

ב

בˉ2005, בגירוש היהודים מגוש קטיף, התבצע עוד גירוש, של ארבעה יישובים בצפון השומרון: גנים, כדים, חומש ושאˉנור. שום שינוי מהותי או תועלתי לא היה בגירוש זה. לא חזרה לקווי 67, לא נסיגה של צה"ל, לא שינוי מתווה הריבונות ושליטה בשטח – סתם גירוש לשם גירוש. מדוע? מדוע אי אפשר היה לשנות סעיף זה ולהוריד את הגירוש מצפון השומרון מהפרק? כי במהותו, הגירוש מגוש קטיף לא היה על מדיניות ואסטרטגיה, אלא על מנת "להיכנס במתנחלים", שאינו אלא רשעות לשמה.

ג

בשנות קום המדינה השמאל היה מודרני, עם אידיאולוגיה סוציאליסטית. בכל הנוגע לזרוע הביצועית, הוא ניכס לעצמו את כל העמדות החשובות ושלט בהן ביד רמה. הימין, בראשות בגין, היה אנמי ולא הציע אלטרנטיבה רעיונית. כשלבסוף הגיע לעדנת כס השלטון, השמאל עבר להשתלט על נכסי העילית האחרים של השלטון. בד בבד, אימץ גישות פוסטˉמודרניות והחל לערער על עצם המוסד הציוני ועל צדקת דרכו.

הימין התבסס בשלטון אך לא שלט, והשמאל המשיך למשוך בחוטי ההשפעה. לעם לא היה קול, וקולות הימין שכן נשמעו היו חיוורים, מדודים, זהירים, נטולי אג'נדה או השכלה של ממש. לימני החנוק לא הוצעה שום אלטרנטיבה, למרות התבססותו השלטונית. כשמהפכת האינטרנט והרשתות החברתיות נכנסה בקול תרועה לישראל, כשהימני הממוצע לפתע קיבל קול – ללא אג'נדה חלופית – נותר לו רק פתח מילוט אחד: האשמת השמאל בכל אשר מצבו. פוליטיקת הזהויות הפוסטˉמודרנית אומצה בחום על ידי אותו ימני, שהסתגר בקליפתו הקבוצתית, ומאז הדבר שמעניק מזור לרעבונו הוא זריקת רפש ותועבה אמוציונליים כלפי השמאל.

ד

אריסטו כבר תיאר את שלוש צורות הממשל הרעות. אם עד עידן הרשת החברתית חיינו תחת שלטון האוליגרכיה של השמאל, הרי שללא חזון חיובי אלטרנטיבי, העם מעתה ידרוש "להיכנס בשמאל", על כל שלוחותיו ומוסדותיו. מה יהיה במקום? שום דבר. שלטון האספסוף. "אוכלוקרטיה", כפי שכינה זאת הפילוסוף הדגול. ומה השלב הבא? הרי שלטון האספסוף לא יכול באמת לשלוט. ובכן, אנו מכירים את השתלשלות ההיסטוריה של מצב טראגי זה: העם ידרוש מנהיג חזק. מישהו ש"יעשה סדר" (בכל הבלגן שהותיר האספסוף). מישהו שלא יהסס להוציא את השמאל מחוץ לחוק – עם כל מי שיעז לבקרוֹ, על הדרך. גן העדן של הטיראניה ימצא את מקומו גם פה, במדינת ישראל החדשה, שלא מכבר מלאו לה רק 70 שנה.

זהו צו השעה – ואיני חש כי אני מגזים בהערכתי – לכל מי שתרחיש שכזה מדאיג אותו או אותה, לקום ולהשמיע קול. חייבת לקום ברית. ברית של הקול התבוני שאינו שבוי של מחנה כזה או אחר. כי בבסיס הברית חייבת לכונן התבונה. אי אפשר לקיים שיג ושיח ללא תבונה. ניתן כמובן להתווכח על מה תבוני ומה לא, מה נכון, מה אמת, איפה עובר הגבול; אך בסיס הדיון, קשר הברית, חייב להיות כזה שמבוסס על הרציונל, כערך עליון שעל פיו מתדיינים או מנהלים מדיניות של ממשל. כי אחרת נהיה לא יותר מסעודת הצהריים של זאבי רגש האתמול והמחר.

נ.ב

אני מאמין שהישועה תבוא מהקבוצות הליברליות החדשות שהולכות וגדלות בישראל. אך אין צורך להגביל את הברית רק למי שליברל. כאמור, כל מי שאינו שם את המחנה בראש סדר עדיפויותיו, אלא מציב את ההיגיון והשכל הישר כמצפן הדרך – הרי שהוא מוזמן ומבורך.


נתן גלילי

עורך ומוזיקאי במקצועי. בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית. דוגל בתבונה, חירות, יהדות ורומנטיקה.