בחירת העורך

READING

היסטוריה נרטיבית: על גישה פוסטמודרנית לאמת היסטורי...

היסטוריה נרטיבית: על גישה פוסטמודרנית לאמת היסטורית

,
הגישה הפוסטמודרנית הפכה לרווחת בחוגים רבים באקדמיה, ביניהם היסטוריה. מה ההשלכות של גישה זו, עד כמה היא רלוונטית, והאם יש לה מקום?

האתגר הגדול ביותר הניצב לפתחם של היסטוריונים בימינו הוא ללא ספק התמודדות עם הגישה הפוסטמודרנית שהפכה לרווחת בחוגים רבים באקדמיה, בהם החוג להיסטוריה. היסטוריון המבקש להגיע לאמת היסטורית על אודות תקופה מסוימת כפי שנהג לעשות בעבר, נדרש לקבל על עצמו הגבלות מסוימות מעצם טבעה של חקירה היסטורית, כפי שהיא מובנת היום על פי רוב. ההבדל בין התפיסה שרווחה לאורך רוב המאה העשרים באקדמיה לזו שרווחת היום ניכר מאוד, הן באופן הצגת הטיעונים והן בתוכן המחקר, כאשר כלל המאפיינים ניזונים מהנחות מוצא שהשתנו לאורך העשורים האחרונים.

הדגמה נהדרת לשינוי הרדיקלי שעבר על התחום ניתנת בידי אלעזר וינריב בפתח ספרו 'היסטוריה – מיתוס או מציאות?', כאשר הוא מביא ציטוט מפי היסטוריון בשם פאול אוסקר קריסטלר משנת 1976, שבו הוא מעודד את תלמידיו לבסס את טיעוניהם באמצעות הוכחות אמפיריות, אך להעז לשנות את הטיעון אם ממצאיהם סותרים את הנחת המוצא שלהם. נוסף על כך, טוען קריסטלר כי "הרחבת ידע ורכישתו הן בעלות ערך פנימי והמהות של המשימה שלנו"; ושעליהם להקפיד על דיוק בפרטים כדי לשמר את המשמעת האינטלקטואלית שבלעדיה יאבד המלומד מן היושרה שלו ויחטא לחובתו המוסרית. מאידך, מביא וינריב ציטוט של ההיסטוריון הבריטי אלון מונסלו, המאוחר מקריסטלר בעשרים שנה, ומנוגד ברוחו באופן בולט – "מעט מאוד היסטוריונים יטענו שהם כותבים את האמת עלאודות העבר. הכול מודים שכתיבת היסטוריה היא בת-זמנה ומקורה בהווה שלה". בכך מאמץ למעשה מונסלו את קריאת התיגר הפוסט-מודרנית על תפיסת האמת ההיסטורית, המתודה האובייקטיבית והשאיפה לאי-משוא פנים.

קשה שלא להבחין בהשלכות העצומות שיש לשינוי התפיסתי על חשיבתו של ההיסטוריון, וכך גם על כתיבת ההיסטוריה. לבסוף, תפיסה זו מחלחלת אל הציבור הרחב, כאשר היסטוריונים המגיעים מחוגים בעלי תפיסות פוסט-מודרניות כותבים את ספרי הלימוד, ומנחילים את התפיסה הרלטיביסטית-נרטיבית לתלמידים מינקות.

במאמר זה אבקש לדון בשינוי התפיסתי שחל בעשורים האחרונים בחקר ההיסטוריה מן הגישה המודרניסטית אל הגישה הפוסט-מודרנית. על אף הקושי להגדיר גישה פוסט-מודרנית מעצם טבעה, אבקש לנסות לסקור אותה בתמציתיות ולתאר את השפעתה על תפיסת ההיסטוריה. כמו כן, אבקש להצביע על יתרונותיה וחסרונותיה של הגישה הפוסט-מודרנית להיסטוריה, מנקודת המבט שלי.

הגדרה פוסטמודרנית להיסטוריה

כאמור, הניסיון להגדיר את הגישה הפוסט-מודרנית אינו פשוט כלל ועיקר, משום שמעצם טבעה זוהי גישה הכופרת בהגדרות מוחלטות וממצות של תחום כזה או אחר באופן שאינו ניתן לערעור. אבקש להיעזר אם כן, באופן שבו הוגדרה העמדה הפוסטמודרנית בידי עדי אופיר במאמרו 'תשעה עקרונות של עמדה פוסטמודרנית', בכל הקשור לחקר היסטורי. לדבריו, הגישה הפוסט-מודרנית שוללת את התפיסה כי ישנה סינתזה של הזמן ההיסטורי, כלומר, שיש קו אחד רציף שמחבר בין ההווה אל העבר. אין זיקה אחת בלעדית של ההווה אל העבר, ואין תפיסה אחת של העבר אשר מסוגלת לדייק במידה מרבית על אודותיו, או לקלוע לרוחו הפנימית. זאת משום שכל ניסיון להכיר את העבר עובד דרך מסגרת נורמטיבית וקונספטואלית של החוקר, ומשום כך, אין לו יכולת להציג את העובדות על אודות מושא מחקרו ללא משוא פנים. אורחות החיים, הנורמות המוסריות והערכים האסתטיים של החוקר אינם מהווים המשך לינארי הכרחי של העבר שאותו הוא חוקר, ובכוחו של כל חוקר אחר למתוח קו מן ההווה לאמת היסטורית שונה. אין קו היסטורי אחד אשר עדיף על פני השני מפאת קרבתו האובייקטיבית לאמת ההיסטורית כפי שהתרחשה, מפני שכל חוקר מנכס לעצמו את הנרטיב ההיסטורי שמסגרתו התרבותית מַבנה עבורו.

בשלב זה חשוב לציין דבר-מה בקשר לטבעה של עבודת ההיסטוריון. ההיסטוריון מבקש לתאר את התפתחות החברה האנושית במרחב ובזמן, ובכך מייצר עבור קוראיו מטא-נרטיב, או בעברית סיפור-על היסטורי. ההיסטוריון נבדל מהכרוניקאי בכך שאינו מבקש לתאר אוסף של פרטים היסטוריים או פעולות של יחידים במקום ובזמן מסוים, אלא לתארם כל עוד הם תורמים למהלך העל שאותו מבקש ההיסטוריון לתאר. אין הכוונה שההיסטוריון אינו מתעניין בפרטים קטנים, נהפוך-הוא, לעיתים קרובות מאוד נדרש ההיסטוריון לדיון אזוטרי באמינותו של כתב יד או הצלבת מידע שולי כזה או אחר. אך עבודת הנמלים הזאת נעשית רק כל עוד היא משרתת צורך גבוה – יצירת סיפור המתאר את התנועה הכללית של החברה האנושית בהיסטוריה. משהובנה מהות עבודתו של ההיסטוריון נוכל להבין את הביקורת הפוסט-מודרנית על האפשרות ליצירת אמת היסטורית אובייקטיבית.

העיקרון הבסיסי ביותר של העמדה הפוסטמודרנית גורס כי אין, ולא יכולה להיות, נקודת מבט חיצונית ובלתי תלויה על המציאות. כל השקפה על המציאות הינה בד בבד גם חלק מהמציאות, ומשום כך, אין ביכולתה של אף השקפה להכיר את מכלול המציאות באופן שאינו נתון להשפעה של השייכות התרבותית הפרטיקולרית של המשקיף. כל אדם המבקש להכיר דבר-מה חיצוני לו, נידון לעשות זאת באמצעות יצירת תחליף מייצג, המבצע את תפקיד המציאות בתודעת המשקיף. התחליף המייצג שנוצר על ידי היסטוריון, נעשה תמיד על סמך התכנים המנטליים העומדים לרשותו, והללו נקבעים על פי שייכותו הפרטיקולרית למציאות.

ההיסטוריון מבקש אפוא לייצר מטא-נרטיב על אודות תקופה שונה משלו, באמצעות כלים חלקיים עד מאוד – פרגמנטים ותיאורים שאמינותם מוטלת בספק. נראה שהספקנות הפוסט-מודרנית בדבר יכולתו של ההיסטוריון להגיע אל האמת מוצדקת בהחלט. אלא שהגישה הפוסט-מודרנית אינה מעמידה את ביקורתה על כליו החלקיים של ההיסטוריון, כי אם על עצם טבעה של עבודתו. גם אם יבקש היסטוריון עתידי לכתוב על תקופתנו, כשבידיו כמות מספקת של מידע אמין, לא יוכל לעשות עבודתו נאמנה, מכיוון שהוא נדרש לבצע משימה בלתי אפשרית – להשתחרר מכבלי המסגרת הנורמטיבית והמושגית שבה הוא חי, ודרכה הוא חושב.

תפקידה וכוחה של היסטוריה נרטיבית

משקיבלו ההיסטוריונים בני זמננו את הנחת המוצא כי אינם מסוגלים לייצר היסטוריה שאינה נרטיבית באופייה, ומשכך אינם מסוגלים להגיע אל מלוא האמת ההיסטורית האובייקטיבית והבלעדית, נחלשה ה'היסטוריה הנורמלית' כפי שכינה אותה רוברט ברקהופר במאמר 'עבודת ההיסטוריון (הנורמלי) ואתגר הפואטיקה' שבו סקר את המתודולוגיה המודרניסטית בהיסטוריה. בסופו של המאמר קורא ברקהופר לשינוי בעבודת ההיסטוריון בהתאם לרוח התקופה, ומבקש מעמיתיו למקצוע לשנות את אופי פעולתם: "כיצד אנשי המקצוע קוראים, יוצרים, מלמדים ומבקרים את אשר הם מכנים היסטוריה. הפואטיקה מניחה לפתחו של המקצוע ריבוי אפשרויות, אל לנו לסרב לבחון את האפשרויות הרבות… נוכל לבחון את הדרכים הרבות להעטות על קליו (מוזת ההיסטוריה) בגדים שקופים פחות לעמיתינו במדעי הרוח ואפנתיים יותר בעיני קהלינו בשלהי המאה העשרים."

דומני כי כתיבתו של מישל פוקו היא דוגמא מובהקת לחשיבה היסטורית מחודשת שעליה מצביע ברקהופר. פוקו חושף בפני קוראיו היסטוריה של יחסי כוח ומוסדות, פרדיגמות חשיבה והבניות חשיבה תלויות תרבות. פוקו עורך אנליזה של הכוחות החבויים במוסדות החברתיים ומתאר את האופן שבו הללו מעצבים את מהלך ההיסטוריה. כך בדוקטורט שלו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה', וכן בכתביו המאוחרים יותר, כגון 'המילים והדברים' ו'ההיסטוריה של המיניות'. כפי שסיכם זאת ג'ון לכט בספרו '50 הוגים מרכזיים בני-זמננו: מסטרוקטורליזם עד פוסט-מודרניות' – "ההיסטוריות של פוקו, שנכתבו בהשראת האנטי-אידיאליזם של ניטשה, משתדלות להימנע מ"לשתול 'משמעות' בהיסטוריה".

בכוחה של חקירה מהסוג שפוקו מבצע להוות נכס בידי התרבות שמיישמת את העולה ממנה, שכן הפירוק מן ההבניה המוסדית שדרכה נידונה ההיסטוריה, פותח צהר נורמטיבי חדש בפני החברה, ומאפשר לה להכיר אפיקים חדשים של אמת ומוסר. ימימה בן מנחם, הקבילה במאמרה 'היסטוריה כתרפיה: מישל פוקו' בין המהלך הכללי של פוקו ביחס לחברה לבין התהליך הפסיכותרפי. לדבריה, תפקידה של ההיסטוריה לשיטתו של פוקו היא לחולל דה-מיתולוגיזציה של תמונת העולם הנוכחית. בהיסטוריה, כמו גם בטיפול פסיכותרפי, מתחולל מפגש מחודש עם העבר, עקב כך נפתחים אפיקים חדשים של פרשנות ואפשרויות חשיבה על אודות העבר, ובכך נעשים שינויים מקבילים גם באפיקי החשיבה ואפשרויות ההתנהגות בעתיד. באמצעות הבנת הקונטינגנטיות של העבר, נעשה העתיד חופשי מכפי שהיה.

הוגה חשוב נוסף המייצג גישה ייחודית בהיסטוריה הוא היידן וויט, היסטוריון ופילוסוף אמריקאי בן-זמננו. וויט הוא ממייצגיה הבולטים של הגישה הנרטיבית בהיסטוריה, והגותו מייצגת במידה רבה את החשיבה הנפוצה בשלהי המאה העשרים. עם זאת, לוויט קמו לא מעט מתנגדים, בעיקר בקרב היסטוריונים החשים בזלזול מצידו ביחס לתחום עבודתם. תפיסתו הנרטיבית של וויט אינה מתעסקת בשלב מיצוי העובדות מן הראיות, ומשום כך הוא נחשב להוגה שאינו מקבל את האמת האקומולטיבית שנאספת בעבודת הנמלים שבמחלקות להיסטוריה.

וויט עצמו הסתייג מן הגישה הפוסט-מודרנית להיסטוריה, אך כמה מתלמידיו הבולטים השתייכו לזרם זה, וטענו כי משנתו הפילוסופית מובילה בהכרח לתפיסה מעין זו.וויט חקר למעשה את אופי הכתיבה ההיסטורית לאורך השנים, ומבקש להעמיד במחקריו את הפואטיקה ההיסטורית במרכז הבמה. מחקרו התמקד בהיסטוריונים מן המאה ה-19, שאומנם הביאו לראשונה את המחקר ההיסטורי לתחומי האקדמיה, אך סגנונם הספרותי הבדיל אותם מן ההיסטוריונים שבאו אחריהם. הפואטיקה הנרטיבית של ההיסטוריונים שוויט חקר, היוותה לדידו את תפקידו המהותי של ההיסטוריון – לא אספן של עובדות סתמיות, כי אם יוצר ספרותי דגול של הנרטיב ההיסטורי האנושי. הסיפור שאותו מספר ההיסטוריון לעולם אינו חופף לחלוטין את העובדות ההיסטוריות כפי שהתרחשו, גם אם הוא מסתמך על עובדות היסטוריות מבוססות למדי. השאלה שמעניינת את וייט היא אפוא כיצד הנרטיב ההיסטורי מסופר, ולא האם התרחש.

סיכום

דיסציפלינת מחקר ההיסטוריה עברה תמורות משמעותיות בעשורים האחרונים – מגישה נאיבית המניחה כי האמת ההיסטורית פשוטה ונגישה, וכל שעל ההיסטוריונים לעשות הוא להנגיש אותה הלאה לקורא, עבור בגישה ספקנית המבקשת לנבור בפרטים תוך הטלת ספק כדי להגיע לאמת מדויקת עד כמה שניתן, וכלה בגישה פוסט-מודרנית הכופרת ביכולתו של ההיסטוריון להגיע לאמת היסטורית שאינה תלוית פרספקטיבה.

בעיניי, גם אם נקבל את הגישה הפוסט-מודרנית הגורסת כי האמת ההיסטורית היא בלתי מושגת מטבעה, עדיין יש משמעות ליצירת נרטיבים היסטוריים שמאפשרים לחברה להתגבש כקולקטיב סביב אתוס משותף. אומנם, חשוב להכיר בעובדה שישנם לעיתים מבני כוח חברתיים, שעלולים להיות מובנים מאליהם עבור החברה, למרות שטוב יהיה לאותה חברה להיפטר מהם. אלא שיש להיזהר מפני ההשלכות ההרסניות של עקירת כלל המוסדות החברתיים מן השורש, בגלל ביסוסם על מטא-נרטיב. שהרי כל חברה אנושית לאורך ההיסטוריה בנתה את מוסדותיה על סמך מטא-נרטיב היסטורי שאפשר לחבריה להרגיש חלק מקולקטיב ובכך הניח את היסודות לחברה אנושית פרודוקטיבית.

בהחלט ייתכן כי אין באפשרותנו להגיע לחקר האמת ההיסטורית באופן מוחלט, וסביר מאוד להניח שהניסיון לבנות נרטיב היסטורי נעשה לצורך אישוש הנחות יסוד תרבותיות כאלה ואחרות של החוקר. אבל העדר היכולת להגיע באופן מוסכם לאמת מוחלטת לא מחייב את שלילת המשמעות של אמת ושקר היסטוריים ככאלה. אומנם, ההיסטוריון משתמש בעובדות שהניח בפניו הכרוניקאי כדי לספר את סיפורו ההיסטורי, אך אין זה אומר שזכותו לבדות עובדות היסטוריות מליבו, או להתעלם מעובדות הסותרות באופן ברור את הנרטיב שהוא מבקש לאשש.

גם הוגים דוגמת וויט המקבלים את ההיסטוריה הנרטיבית אינם כופרים לרוב במושגי אמת ושקר, ומסכימים כי ישנה משמעות לשימוש בעובדות היסטוריות מבוססות במידה מספקת. אם כן, האבחנה בין גישה היסטורית מודרניסטית לפוסט-מודרנית מהווה למעשה סוג של רצף, אשר בצידו האחד אמונה נאיבית במסופר באופן פשוט ובצידו האחר הטלת ספק בעצם מושגי האמת והשקר ההיסטוריים. דומה כי בשנים האחרונות ניטשים אין-ספור ויכוחים על גבי הרצף בשלל שאלות היסטוריות הרלוונטיות לספֵרה הציבורית ולשאלות לאומיות אקטואליות. כל עוד הדיון נעשה על סמך הבנה מלאה של הנחות היסוד של שני הצדדים ומתוך כבוד הדדי לעמדותיו הפילוסופיות של היריב, נצא כולנו נשכרים מעימות אידיאולוגי זה.


אריה גרין

סטודנט לתואר ראשון בפילוסופיה, מחשבת ישראל ולימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם, ובוגר תכנית אקסודוס למחשבה שמרנית.