"הכיבוש משחית"?: העת להציב קו אדום לאנשי התקשורת

דין מילוא - 21/02/2019 - זווית אחרת

"התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה", כך נוהגים להגן אנשי השמאל מפני כל יוזמה לשינוי מפת התקשורת בישראל. אין ספק שתפקידה של התקשורת הוא לחשוף את המחדלים שמתגלים בשלטון, ולכן האמירה של הגב' קוטלר חותרת תחת תפקיד זה של התקשורת במדינה דמוקרטית. כשמגישה בכירה וותיקה חושפת את דעתה האישית, ועוד בצורה כה בוטה, לא מדובר בהגנה על הדמוקרטיה. מדובר בניצול הבמה התקשורתית כבמה רעיונית, ולא בחשיפת מחדלים שלטוניים כאלו ואחרים.

הרבה אנשי תקשורת, רובם בעלי דעות מסוימות מאד, נוטים להשתמש במדיה התקשורתית כדי להביע את דעותיהם, בדיוק כפי שעשתה השבוע הגב' קוטלר. מזעזע ככל שיהיה, אין זו הפעם הראשונה שאיש תקשורת כלשהו מביע כך את דעתו בפריים טיים. רק חבל שמדובר לרוב רק בצד אחד של המפה הפוליטית. השימוש שאנשי תקשורת עושים באולפן כבמה רעיונית מסוכן מכמה סיבות.

ראשית, רובנו נוטים לייחס חשיבות למה שאומרים במהדורות החדשות ותכניות האקטואליה. אנחנו נוטים לחשוב שמה שמוצג לנו הוא אמת, כי אחרת לא היו משדרים את זה בטלוויזיה. בדיוק כמו שלמורה בבית ספר אסור להביע את דעתו הפוליטית, מחשש שדעתו תיתפס על ידי התלמידים כאמת משום שהוא בעל מעמד. לכן, כאשר אדם שדעתו איננה מגובשת בנושא מסוים – לדוגמא הכיבוש – והוא צופה במגישת החדשות אומרת ש"הכיבוש משחית", הוא עלול לייחס אמת לדבריה ולבסס את דעתו על סמך מה שהיא אמרה. אחרי הכל, אם היא מגישה תכנית מגזין או מהדורת חדשות בערוץ כה פופולרי בישראל, היא מבינה על מה היא מדברת.

שנית, השימוש הזה של אנשי התקשורת באולפנים בהם הם עובדים כמגישים או פרשנים כפלטפורמה להבעת דעותיהם האישיות יוצר אפליה ברורה. הרי מי אמר שהם אלו שראויים להביע כך את דעותיהם? למה מר ישראלי לא יכול להביע את דעתו בפריים טיים בפני מאות אלפי צופים? אתם עלולים לתהות ולחשוב שמר ישראלי פשוט יכול להקים ערוץ טלוויזיה משלו, בו הוא יביע את עמדתו האישית. ובכן, מדובר בפרוצדורה לא פשוטה. כדי לקבל רישיון להקמת ערוץ טלוויזיה צריך לעמוד בהמון תנאים, ולכן רק גוף בעל אמצעים ומשאבים יכול להרשות לעצמו להפעיל ערוץ טלוויזיה.

נכון, כיום יש מדיה חברתית כמו פייסבוק וטוויטר, שם אפשר להביע דעה (כמעט) בחופשיות. אך במה שונות הרשתות החברתיות מהטלוויזיה? בפייסבוק אנחנו כמו דגים בים. יש עוד מאות אלפי אנשים כמונו שמביעים גם הם את דעותיהם שלהם, ולכן דעותינו לא תמיד זוכות לחשיבות כלשהי. לעומת זאת, כשמגיש בכיר וותיק מביע את דעתו בפריים טיים בפני מאות אלפי צופים, בלי שום מסננים, יש לכך חשיבות אחרת – לטוב ולרע. לכן, הרבה אזרחים אינם מרוצים מרוב ערוצי התקשורת. לאו דווקא כי היא מציגה דעות שונות משלהם, אלא בגלל שאין ביטוי מספק לדעותיהם שלהם.

שלישית, שימוש באולפני הטלוויזיה כבמה רעיונית הוא בעייתי משום שאין קו ברור מה מותר להגיד ומה אסור להגיד. היום כולנו מזועזעים מהשוואת חיילי צה"ל לחיות אדם. אבל מחר כולנו נזעזע הרבה יותר כשיקראו לקבוצה כזו או אחרת "טפילים" או "עלוקות", מושגים שמעוררים בעייתיות גדולה לא פחות כי הם מכוונים עבור אוכלוסייה מסוימת המנהלת אורח חיים מסוים, ולא אל קבוצת חיילים לובשי מדים. "זה חלק חופש הביטוי", הם יגידו לנו. הרי בעיניהם חופש הביטוי שמור רק למי שחושב כמותם. ולא הייתי תולה את תקוותי בפרקליטות שתתיר פתיחת חקירה בנושא.

לסיכום, חשוב לי להגיד שטענותיי אינן מופנות כלפי מעמדה החשוב של התקשורת בחברה דמוקרטית. להיפך – אני בעד שמירה על מעמדה של התקשורת, אך אני נגד השימוש והניצול שעושים אנשי תקשורת בכירים בבמה שבה הם עובדים – במה שנועדה לשרת אותנו, האזרחים – כפלטפורמה להבעת דעותיהם האישיות.

אבל מי קובע מה מותר להגיד ומה אסור להגיד? שמונה וחצי מיליון אזרחי המדינה לא יכולים לקבוע מה מותר ומה אסור, כי לכל אחד מאיתנו יש את הקווים שלו. בשביל זה בחרנו פרלמנט של 120 איש, שיכולים להכניס תיקוני חקיקה לחוק העונשין בעניין הזה. כמובן שצריך לדאוג שמערכות האכיפה יאכפו את החוק כמו שצריך. חשוב לומר, פתיחת שוק התקשורת לתחרות היא הכרחית, אבל זהו אך פתרון חלקי. נשמע יותר דעות, אבל כדי שלא נשמע יותר דעות כמו של הגב' אושרת קוטלר- חשוב להציב בפני התקשורת קווים אדומים.