בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הכנס הישראלי-חברתי: למי הוא דואג?...

הכנס הישראלי-חברתי: למי הוא דואג?

,
לפני כחודשיים התנועה הליברלית החדשה, בשילוב עם מרכז איין ראנד בישראל, ערכה את כנס החירות השנתי. ב-1 במאי, לכבוד יום הפועלים ובאופן לא מקרי, התקיים הכנס ה"חברתי", מעין אנטיתזה לכנס החירות. מה מייצג כל אחד מהכנסים? אילו ערכים הם שואפים לקדם?

כנס החירות, כפי שמרמז שמו, עסק בקידום החירות בישראל, בדגש על חירות הפרט וחירות כלכלית. הכנס העלה על נס יזמים ואנשי עסקים אשר הקדישו חייהם לפיתוח וחדשנות, להגשמתם המקצועית וליצירת מקומות עבודה חדשים. כך למשל, מנכ"ל סודהסטרים תיאר בנאומו כיצד הקים מפעל בשטחים תוך שהוא העסיק עובדים פלסטינים. חרף המשוכות הרבות שעמדו בדרכו, לרבות בעיות ביטחוניות­ והשגת אישורי עבודה, סודהסטרים צמחה והתפתחה, העסיקה מאות עובדים נוספים – ישראלים ופלסטינים כאחד, והיא נחשבת לסיפור הצלחה ישראלי חסר תקדים, הן מבחינה פוליטית והן עסקית.

מנגד, הכנס החברתי עסק במידה רבה בדרכים להילחם באותם אינדיבידואלים מצליחים, וה"הישגים" בהם מתהדרים בכנס החברתי מבטאים את ההצלחה לגזול בכוח ובכפייה את פרי עמלם של אחרים. העיתונאית עינת פישביין הרצתה בכנס החברתי והסבירה: "חופשה בתשלום – איזה כיף שיש כמה ימים בשנה שעליהם מגיע לנו תשלום גם בלי שנגיע לעבודה". אכן, עינת, כיף גדול לקבל כסף ללא עמל. הרוב, המורכב משכירים, כפה בחקיקה על מיעוט בעלי העסקים לשלם לעובדיהם לא רק עבור הערך שהם יוצרים, אלא גם עבור הפנאי שלהם. אין אני מתכוון למקרה בו חברות מתחרות על עובדים מוכשרים בשוק החופשי ומציעות להם תנאים אטרקטיביים, לרבות ימי חופש, אלא לחוק שכופה על המעסיקים לאפשר לעובדיהם מינימום של יום חופש אחד כל חודש בתשלום.

חברת הכנסת מרב מיכאלי המשיכה והתהדרה ב"הגבלת שבוע העבודה ושעות עבודה ביום, שכר הוגן, חופשה שנתית, דמי הבראה, פנסיה, תנאי עבודה הולמים ועוד ועוד…". המסר של חברת הכנסת מיכאלי ברור, אך מדאיג: היא לא דוחפת אותנו למצויינות, התמדה וחריצות, לקיחת אחריות על גורלנו או הגשמה עצמית. כל שעלינו לעשות, לפיה, הוא להיות מסוגלים לכפות על אחרים לתת לנו את שלא מגיע לנו. לא אגזים אם אומר שמיכאלי מעודדת אותנו לפתח תכונות טפיליות, במקום תכונות יצרניות.

לזכותה של חברת הכנסת מיכאלי ייאמר שהיא מספיק כנה בכדי להודות בכך: "זכויות העובדות והעובדים, הזכויות של כולנו, לא נפלו מהשמים ולא ירדו מהר סיני, הן נכסים שנקנו במאבק, בהתארגנות עובדים, בשביתות ובעוצמה פוליטית". טפח אחר טפח, גורסת מיכאלי, נצליח לגזול את מה שלא הרווחנו ביושר. דעה דומה השמיעו רבים נוספים ממשתתפי הכנס החברתי, לרבות אנשי עסקים, עיתונאים ופוליטיקאים.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ', למשל, קנתה לעצמה מקום של כבוד בכנס זה בגין חקיקה "חברתית" דוגמת "תקרת שכר הבכירים בביטוח ובפנסיה". לזכותה של יחימוביץ' ייאמר שהיא הצליחה במאבקה יותר מאחרים. לצערנו, ההצלחה שנחלה היא ההצלחה לרמוס אינדיבידואלים אחרים, אשר הגיעו למעמדם (ובהתאמה, לשכרם) בזכות איכותם המקצועית. האם החקיקה המפלה הזו סייעה בפועל לצמצום פערים? מצבם של העובדים הזוטרים בסקטור הפנסיה והביטוח לא השתפר ולו בשקל אחד. או שהבכירים בחרו להשאיר את הרווחים בחברה (ולהרחיב אותה, למשל) במקום למשוך אותם לכיסיהם, או שהם לא היו מוכנים שהמדינה תגזול מהם את מה שהרוויחו ביושר – והתפטרו. לא זו בלבד שהחוק הכופייני והמפלה לא תרם מאומה לצמצום פערים בחברה, הוא הותיר את ניהול המיליארדים בשוק הפנסיה והביטוח בידי אנשים פחות מקצועיים ופחות ראויים, שהחליפו את אלה שעזבו.

הסוגיה שחזרה על עצמה שוב ושוב בכנס החברתי היא האפקטיביות של ארגוני העובדים. ד"ר עמי וטורי, ממקימי ארגון "כח לעובדים", טען ש"אין תחליף לארגוני העובדים" ו"שביתה היא הכוח החזק ביותר בחברה מתועשת המבוססת על עבודה שכירה". ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים בישראל, גרסה ש"ארגוני העובדים צריכים להיות התשובה הלוחמנית לעניין פערי השכר במשק". אך בניגוד לדעות אלה, ועדי עובדים לוחמניים בשילוב עם זכות שביתה מתירנית מאוד ביחס למדינות המערב לא מביאים ברכה למשק הישראלי, אלא נזק עצום.

בכל הנוגע למגזר הציבורי, תקצר היריעה מלמנות את כל הניסיונות לרפורמות התייעלות בחברת החשמל, אשר נבלמו פעם אחר פעם ע"י איגוד העובדים של החברה, את כל השביתות או האיומים לשביתות ברשות שדות התעופה או בנמלים, אשר הסבו למשק נזק המוערך במיליארדים, את הנפוטיזם, השחיתות והקומבינות. נכון לשנת 2017, כ-39% מעובדי נמל אשדוד היו קרובי משפחה. בחברת החשמל המספר עמד על כ-25%. ועדי העובדים של המגזר הציבורי למעשה עושקים את הציבור בכדי להשיג לעובדיהם משכורות ותנאים מופלגים – והכל על חשבוננו. המשכורת הממוצעת בנמל אשדוד ב-2017, למשל, הייתה כמעט 30,000 ₪ בחודש – משכורת גבוהה לכל הדעות. הסיבה לכך היא שהמשכורות בנמל אשדוד לא נקבעות לפי ההיצע והביקוש למלגזנים, סוורים או מנופאים, אלא הן מבטאות את כוחו העצום של ועד עובדי נמל אשדוד.

גם במגזר הפרטי ועדי העובדים, ובראשם ההסתדרות הכללית, פוגעים בשכבות החלשות של המשק, כפי שמוכיחה זאת בפנינו תנועת "תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה". אם שליש מהעובדים בחברה מסוימת מאוגד תחת ההסתדרות, האחרונה יכולה לכפות גם על שאר העובדים להצטרף לשורותיה, וכמובן לשלם לה דמי חבר. כך, נכפה על עובדים כגון מנקים או מאבטחים לשלם להסתדרות, הגם שאינם בהכרח רוצים בכך ושההסתדרות לא בהכרח עשתה דבר עבורם.

בניגוד לאלה המעודדים כפייה, סחטנות וגזלנות, יש כאלה המעודדים חופש, פלורליזם ואחריות אישית. בכנס החירות, חברת הכנסת שרן השכל זכתה ב"מגן החירות" עבור רקורד הצבעה בכנסת שבחשבון כולל, העניק לאזרחי ישראל יותר חירות, ולא כפייה. השכל זכתה בתואר, בין היתר, עקב אי-הצבעתה בעד חוק המרכולים, פתיחת שוק התקשורת לתחרות, קידום אי-הפללה בגין שימוש בקנאביס, ועוד.

אם עלי לתמצת את מהות ההבדלים בין שני הכנסים, הרי שכנס החירות מאדיר את האוכלוסיה היצרנית, זו שדוחפת את החברה קדימה, זו שמניעה את גלגלי הכלכלה של המשק, שיוצרת מקומות עבודה חדשים ושמשפרת את איכות חיינו. הכנס החברתי, מנגד, תומך במגזר ציבורי מושחת ומסואב, עם יכולת כמעט בלתי מוגבלת לעשוק את הציבור. הוא מייצג את האוכלוסיה הטפילית, זו שאינה יוזמת ומפתחת, אך לוקחת מה שיצרו אחרים, זו שאינה תורמת לכלכלה, אלא מהווה לנטל עליה, זו שאינה יוצרת מקומות עבודה, אלא מנכסת אותם לעצמה על חשבון הציבור.

עלינו לשאוף ליום שבו חברי כנסת לא יתהדרו ב"הישגים" סחטניים וכוחניים, אלא יתביישו בהם. עלינו לשאוף ליום שבו לא נתלונן כנגד היזם על תנאי עבודה לא מספקים, אלא נברך אותו על פועלו ותרומתו לחברה ולאיכות חיינו. עלינו לשאוף ליום שבו נעודד הצלחה וחדשנות, במקום לעודד את אלה שהצליחו לגזול מאחרים את פרי עמלם.


בר נדל

בוגר תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית. עובד ככלכלן בקסלמן (PwC), ליברל ואיש השוק החופשי. כותב על כלכלה.