בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הכרכום והתכלת: על התקרבות הודו לישראל...

הכרכום והתכלת: על התקרבות הודו לישראל

,
הדמיון בין עליית המחנה הלאומי בהודו לבין מקבילו בישראל הוא לא רק מרתק, אלא גם פותח בפני ישראל הזדמנות שחבל להתעלם ממנה.

שלוש שנים עברו מאז עליית ממשלת נרנדרה מודי לשלטון בהודו, ובישראל נראה שעדיין לא מדברים הרבה על מה שאולי היה המתנה הגדולה ביותר שקיבלו יחסי החוץ של ישראל כבר הרבה מאוד זמן. המדינה שעומדת בקרוב להיות בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם, אם איננה כבר עכשיו, עברה כמעט בן־רגע משלטון אנטי־ישראלי, מזוהה עם השמאל ה"אנטי־אימפריאליסטי" העולמי, לשלטון של ידידי ישראל מובהקים, שמדברים בהערצה על המדינה היהודית ורוצים להידמות לה. ובניגוד לפעם הקודמת שבה זה בא והלך, נתוני ההצבעות בשלוש השנים האחרונות רומזים שלא מדובר על תנודה זמנית, אלא על שינוי דרמטי בנוף הפוליטי ההודי, באופן דומה מאוד לשינוי המקביל בישראל קצת לפניו.

קשה להתעלם מהדמיון העצום בין עליית מפלגת העם ההודית לבין עליית המחנה הלאומי בישראל. מדינה שנשלטה על־ידי מפלגה חילונית עם נטיות סוציאליסטיות שסירבה לתת עדיפות כלשהי לדת ה"לאומית", שהקפידה על קשרים עם המערב באופן שנראה לעתים קרובות כמו רגשי נחיתות מולו, שמאסה במלחמות העבר ואימצה קו יוני בלתי מתפשר בסוגיות מדיניות, ושהואשמה לעתים קרובות בייצוג האליטות החילוניות שבערים הגדולות והתעלמות מפשוטי העם; ואותה המפלגה מובסת באופן מוחלט על־ידי מפלגה לאומית, בעלת קשרים הדוקים לדת הלאומית ועוינות גם לשכן המוסלמי מבחוץ וגם למיעוט המוסלמי מבפנים, זוכה לתמיכה מהשכבות החלשות ונוטה לכלכלת שוק חופשי. הדיונים הפוליטיים בהודו כיום מזכירים מאוד את אלה שבישראל – מצד אחד דיבורים על חזרה לשורשים, על עצמאות ועל אמונה בצדקת הדרך, ומצד שני דאגות מצד האופוזיציה המצטמקת מפני עליית כוחות דתיים ושמרנים ופגיעה בדמוקרטיה ובזכויות האדם.

כמו מקבילו בישראל, השלטון החדש בהודו מנסה לנסח מחדש את ההגדרה הבסיסית של המדינה – איך נראית מדינה הינדית ודמוקרטית. הם לא משאירים ספק בכך שאת המדינה החילונית שניהלה מפלגת הקונגרס במשך עשרות שנים הם לא רוצים יותר. הודו החדשה שלהם היא מדינה שלא מתביישת בדת ההודית, בלאומיות ההודית, ובשפה ההודית, ורוצה לתת לשלוש האלה מעמד יותר ויותר חזק במדינה. בישראל מדברים על מעמד השבת והכשרות, בהודו מדברים על חקיקה נגד אכילת בשר פרות. בישראל מדברים על חוק המואזין, בהודו על חקיקה נגד גירושין איסלאמיים. בישראל רוצים להמשיך את הריבונות היהודית מלפני אלפיים שנה, בהודו את הריבונות ההודית מלפני אלף שנה.

מעבר לדמיון בתפיסת העולם שלהם, לא פחות חשוב הדמיון באויב. כמו בישראל, גם את הלאומיות ההודית אי אפשר להבין בלי להתייחס למעמד האיסלאם בעבר ובהווה של המדינה. הכיבוש המוסלמי בהודו היה ממושך כמעט כמו זה שבארץ ישראל, והמחנה הלאומי ההודי כיום לא שוכח את זה. למרות זיהויים עם קנאות הינדואיסטית, מנהיגי המחנה הלאומי ההודי מקבלים בברכה את כל מה שנתפס בתור הדתות ה"מקומיות" של הודו – בודהיסטים, סיקים, ג'אינים ואחרים זוכים מהם לחיבוק חם, ובדרך־כלל מתוארים כזרמים שונים בתוך המסורת ההינדואיסטית. מי שלא זוכים לחיבוק הם אלה שנתפסים בתור הכובשים – המוסלמים, ובמידה פחותה הנוצרים והקומוניסטים. ההוגים המרכזיים של המחנה הלאומי מחוברים חזק מאוד להיסטוריה ההודית, ולעתים קרובות מתארים את הכיבוש המוסלמי בתור העוול המקורי שקילקל את הודו, ועדיין דורש תיקון. וזה מביא אותנו להווה: העימות עם האיסלאם בהודו של היום הוא אולי הנושא המוביל בכתיבה של הלאומנים ההודיים, והנושאים מאוד דומים לנושאים המקבילים בישראל: דיבורים על השד הדמוגרפי והרחם האסטרטגי, מלחמה בטרור ג'יהאדיסטי ובתומכים בו מבפנים ומבחוץ, ואפילו סוגיית בית המקדש – במקרה ההודי מדובר בבניית מקדש לאל ראמה במקום הולדתו, שבו לטענתם עמד בעבר מקדש ונהרס על־ידי המוסלמים לצורך בניית מסגד מפורסם. הלאומנים ההודים אכן הצליחו להרוס את המסגד לפני 15 שנים בהפגנה מפורסמת ושנויה במחלוקת עד היום.

כל זה לא אומר שהידידות עם הודו צריכה להיות דווקא נחלתם של מצביעי הליכוד והבית היהודי. למרות התמונה המפחידה שאוהבים לצייר לממשלת מודי בתקשורת הבינלאומית, באופן שמזכיר אולי את היחס של אותה התקשורת לישראל, הממשלה שומרת על כוחה דרך הקלפי ולא מראה שום תוכניות לפגוע בדמוקרטיה כפי שקורה במדינות אסיאתיות רבות אחרות בימינו, ומקפידים להבהיר שהם מחויבים לכל אזרחיהם, כולל המוסלמים מביניהם. הוגים לאומנים מקפידים להפריד בין האימפריאליזם המערבי שהודו סבלה ממנו לבין ההומניות והרציונליות שהתפשטה במערב מאז ומבחינתם היא שותפה טבעית לגישה ההינדית. גם יחסי הודו עם המדינות המוסלמיות שבסביבה במקרים רבים משגשגים – למרות ואולי בזכות היריבות ההולכת ומחמירה עם פקיסטן, יחסי הודו עם בנגלדש ואפגניסטן רק משתפרים בשנים האחרונות. לישראלים כדאי תמיד להיות זהירים במיוחד מול דיווחים על "לאומנות" ו"קיצוניות" במדינות אחרות, אחרי הניסיון הרב שיש לנו עם דיווחים מוטים ומטעים של כלי תקשורת שונים המסקרים את המזרח התיכון.

הידידות עם הודו היא מתנה, והמתנה הזאת חשובה במיוחד, כי יחסי החוץ של ישראל סובלים מריכוזיות קיצונית. הברית עם ארצות־הברית היא חשובה ונפלאה, אבל אסור להניח שהיא תישאר לנצח. ישראל נהנתה מיחסים טובים בעיקר עם העולם המערבי מאז הקמתה, אבל סימנים רבים בשנים האחרונות מעידים שהמצב הולך ומשתנה. ברית עם הודו ומדינות אסיאתיות אחרות בוודאי לא יכולה להחליף את הברית עם ארצות־הברית, אבל היא יכולה וצריכה לעמוד לצידה ולגבות אותה. מדינה מוקפת סכנות לא יכולה להרשות לעצמה להיות בררנית, ולא יכולה להרשות לעצמה לוותר על הזדמנויות כשאלה הנוחתות על מפתן דלתה.


קרדיט תצלום:
Narendra Modi
שתף:
 
  • שי שפירא

    מתכנת ובלוגר, בעל תואר ראשון במדעי המחשב מאוניברסיטת בן־גוריון. מתמחה בשפות זרות וכותב על ענייני פוליטיקה, כלכלה וחברה מרחבי העולם.