בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הליכודניקים החדשים הם באמת משהו חדש בימין...

הליכודניקים החדשים הם באמת משהו חדש בימין

,
כדי לדבר על החדש, רצוי קודם להבין מהו הישן, משום שאם נראה שמדובר בדפוס חוזר, אזי שכלל לא מדובר בדבר חדש. אם כן, יש לחפור מעט בהיסטוריה לפני שנדבר על "הליכודניקים החדשים" (ל"חים).

על פי רוב, החלוקה הפוליטית בין ימין ושמאל בישראל מבוצעת כיום בהתאם לעמדות המדיניות של הפוליטיקאים והמפלגות; לא מכבר נזנחו משמעויות נוספות בשיח הפוליטי הישראלי שיש ל"שמאל" ול"ימין", והוחלפו בציר הפשטני של "שלום עכשיו" אל מול "ארץ ישראל השלמה".

מתי זה קרה לנו בעצם? עד המהפך, ישראל סבלה ממגבלות הריכוזיות הסוציאליסטית שכפתה מפא"י, מנהיגת מחנה הפועלים בישראל, אשר נהנה מרוב בכנסת. החלוקה בתחומים החברתיים והכלכליים הייתה ברורה יותר, כאשר היו אלו מק"י מחד וחרות מנגד, שייצגו את הקצוות האידיאולוגיים של הספקטרום הפוליטי בישראל. בחלוקה לשמאל וימין ניתן היה לסדר את יתר המפלגות על הספקטרום הנפרש ביניהן בנושאים האידיאולוגיים השונים.

עם זאת, גם מחנה הפועלים לא היה מאוחד לחלוטין, על אף ההגמוניה של מפא"י, אלא היה מורכב ממספר זרמים ומפלגות – ממק"י ורק"ח, שאיגפו משמאל את השמאל; ר"צ או אחדות העבודה; ואף "הפועל המזרחי", לימים המפד"ל וכיום ה"בית היהודי" – היריעה הייתה ועודנה רחבה. מימין היה פחות גיוון והמפלגות היו קטנות יותר, וחוד החנית היה מפלגת "חרות". הרטוריקה של בגין כנגד הסוציאליזם והדגל האדום התמתנה עם השנים, וכך גם האידיאולוגיה והעמדות של ממשיכי דרכו. אצל שמיר – שאף ישב בממשלת אחדות עם "העבודה" – ואצל שרון ונתניהו, רטוריקה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי, אם בכלל.

הימין האידיאולוגי החברתי-כלכלי התמתן, אך הוא עבר התמתנות גם בתחום המדיני, וכך נוצר מעין ימין חדש שאף זכה לעלות לשלטון במהפך של 1977. שיח השמאל, לעומת זאת, דווקא עבר תהליך הפוך – הוא נמשך לעבר מק"י משמאל, הן בתחום החברתי-כלכלי והן ברמה המדינית. התופעות הללו ניכרות כיום בעיקר על חבריה של מפלגת "העבודה", שעברה שינוי גדול.

חשוב לזכור שעד כהונתו השנייה של רבין, הייתה למעשה מפלגת "העבודה" למפלגת מרכז-ימין בנושאים מדיניים. גם כלכלית וחברתית המפלגה נמשכה למרכז, וזאת לצד המשיכה שמאלה של חלק מחבריה. המטריושקה של מפא"י, שהפכה ל"מערך" ול"עבודה", נשארה דומה עד אז. ביחס ל"ליכוד" של היום, מפא"י נמצאה מימין ל"בית היהודי" בנושאים מדיניים. בנושאים כלכליים וחברתיים, הסוציאליזם המתון, ביחס לזה של ברית המועצות, התפתח לכדי תמיכה בכלכלה ריכוזית ומתוכננת, אך עם מגזר פרטי מתפתח. עד להסכמי אוסלו, רבין ופרס עוד נחשבו ניצים ואף קידמו מדיניות של הפרטה וליברליזציה כלכלית – מדיניות שאמורה, כמובן, לאפיין דווקא את הליכוד. במבט לאחור נדמה שנתניהו הנהיג – ואולי מנהיג אף היום – מדיניות שדמתה לזו שהנהיג רבין טרם פתיחתו במו"מ להסכמי אוסלו, ולמעשה הוא ממשיך בדרכו.

מדוע פתחתי בכך? ובכן, רצוי וראוי שנחדד שוב מהן העמדות של הימין האידיאולוגי, מהן עמדות השמאל האידיאולוגי ומה ההבדל ביניהן בציבוריות הישראלית. הקיבוע וההתמקדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבין כה וכה לא ייפתר בעתיד הקרוב, שיטחה את השיח באופן שפגע באידיאולוגיות השונות.

"הליכוד", עליה כותב שורות אלו נמנה, היא מפלגה "לאומית-ליברלית". זאת, כמובן, על פי הצהרות נבחריה ועל פי חוקתה, אך לא תמיד מתבטא הדבר בהתאם. "הרוח הישראלית", לאחר כ-30 שנות שליטה של מפא"י ויציריה, ספגה לא מעט מן האינדוקטרינציה הממוסדת ונסחפה לעבר ערכים "חברתיים", כאשר הדבר פושה כיום גם בלב הימין בישראל בשעה שחברי כנסת ושרים מן הליכוד מתבטאים כחברים מן השורה במפלגת העבודה.

הספקטרום הפוליטי בתחום החברתי-כלכלי פחות ברור בישראל, ולכן נעשה סדר בקצרה באשר להבדלים: הימין הכלכלי-חברתי מתמקד בפרט, חירותו וזכויותיו השליליות, ומבקש ככל הניתן שלא להפריע למהלך התקין של התפתחות החברה והמסחר, כפי שבוחר כל פרט באופן סימולטני; הפרטים, בתורם, יוצרים את אפקט "היד הנעלמה", המסדירה את השוק ואת ההתנהגות החברתית. כל אדם נברא בצלם אלוהים, וכל עוד אינו מזיק לרעהו או לרכושו הוא חופשי לעשות כרצונו.

השמאל הכלכלי-חברתי מתמקד בחברה ולא בפרט. השמאל גם כן מאמין בחירויות רבות, כל עוד אינן מזיקות לחברה, ובעיקר לחלשים בה. בעיני השמאל, לכל אדם לא רק זכויות שליליות, אלא גם חיוביות – כלומר, לא רק איסורים ומגבלות, אלא גם זכויות מולדות שצריכות להיות נחלת הכלל. הכל מוסדר על ידי "האמנה החברתית" עליה הסכמנו כולנו, כביכול, כדי שיהיה לנו טוב יותר. השמאל למעשה מבקש באופן אידיאלי לתכנן חברה אנושית שתהיה שוויונית יותר, בה לכל אדם מעמד זהה ושווה – הוא נותן לפי צרכיו ומקבל לפי יכולתו. המתכנן המרכזי והנאור הוא המדינה-הממשל; הוא קובע את סדרי החברה ואוכף אותם על פי הצו המצפוני הקולקטיבי, אשר מוצא כיום את ביטויו בדמוקרטיה, המשיאה את קולו ורצונו של הפרט אל מול הממשל.

כאן כבר אפשר לחוש בבעייתיות של ההגדרות בישראל, שכן ודאי רבים מקוראי שורות אלו יתקוממו במחאה, אך בין אם ירצו ובין אם לאו, כך הדבר. הימין והשמאל המדיניים שולטים בכיפת ההגדרה הפוליטית בישראל, ועוסקים בנושא אחר לגמרי. למעשה מדובר בניציות מול יוניות – הנכונות המתמידה למלחמה, אם נרצה, כדי להבטיח את ביטחוננו אל מול המחשבה שיש להימנע ככל הניתן מאלימות.

כאן מוטלת פצצה שנייה. לא מעט קוראים כעת מבינים שהם מחזיקים בעמדה אחת בתחום אחד ואחרת בתחום השני, ואז עולה השאלה, "אני ימין או שמאל?". כעת, אפשר לשוב לסיום החלק ההיסטורי, במטרה לקבוע האם "הליכודניקים החדשים אכן חדשים?".

ובכן, בעת הקמתו הליכוד הורכב מארבעה גופים שונים:

  1. המסה העיקרית, רשימת גח"ל, הורכבה מן המפלגה הליברלית וממפלגת חרות.
    • המפלגה הליברלית היא למעשה איחוד של הציונים הכלליים ושל המפלגה הפרוגרסיבית, שהיוו את זרם המרכז ביישוב היהודי, שנחלק לימין-מרכז ושמאל-מרכז. שתיהן היוו מפלגות ימין-ליברלי הלכה למעשה – הראשונה ימנית יותר שהתקשתה לחבור לסוציאליזם, ואילו השנייה התנגדה פחות לסוציאליזם. ביחד הן זכו לכ-10 מנדטים, והיוו מעין מפלגות מרכז במונחים של היום.
    • מפלגת חרות הורכבה ברובה מיוצאי האצ"ל והלח"י, ממשיכי דרכו של המחנה ה"רוויזיוניסטי", בראשות מנחם בגין. היא זכתה ל-27 מנדטים בתוך "הליכוד" ול-15 מנדטים במסגרת גח"ל, שהיה חלק הארי בליכוד.
  2. הרשימה הממלכתית – הוקמה על ידי יוצאי מפא"י, בראשות דוד בן גוריון, בפועל זכתה ל-4 מנדטים בשיאה. בן גוריון עצמו מעולם לא הצטרף לליכוד, אך חברי מפלגתו בחרו לעשות כן לאחר פרישתו; בן גוריון, מצידו, אמר שאם היה שב לפוליטיקה פעם נוספת, הוא היה מעדיף את מפלגת העבודה.
  3. המרכז החופשי – תנועה של פורשים מחרות, אשר זכתה ל-4 מנדטים בשיאה.
  4. התנועה למען ארץ ישראל השלמה – תנועה על-מפלגתית של ההתיישבות, שהיה לה חבר כנסת אחד דאז.

בסך הכל מדובר בגוש פרלמנטרי של כ-30 מנדטים, בדומה למצב כיום. נראה שבכך לא חל שינוי רב, שכן מדובר באוסף רב של מפלגות ימין-מרכז שחברו יחדיו ליצירת המפלגה השמרנית במדינת ישראל – זו שלימים הצליחה להחליף בשלטון את מחנה הפועלים, בראשותה של "העבודה", על גלגוליה הקודמים.

מבולבלים? גם אנחנו! למה בכלל חפרתי על זה? ובכן, בכדי להראות שמנעד הדעות והעמדות בליכוד תמיד היה מגוון ורחב יותר מאשר "ימין", והוא נטה הן ימינה והן שמאלה. מעל כל זאת, הסנטימנט הציבורי בישראל הפך "חברתי", כך שעמדות סוציאליסטיות מצויות גם בימין וגם בשמאל בישראל, בייחוד כיום. זאת, בניגוד גמור לימין של פעם – בעיקר של חרות – זה שעמד, לפחות דקלרטיבית, כחומה בצורה כנגד הסוציאליזם ובעד חירות הפרט.

התפיסה לפיה המדינה מעל הכל, גם אם עשויה להשתלב בעמדתו של איש ימין, אינה מבית מדרשו, וכפי שאומץ הקולקטיביזם נדמה שאומצה גם זו. לאומיות ימנית עשויה להידמות ללאומיות שמאלית, אך לא כך הדבר בפועל. האבחנה הקלה ביותר בין השתיים מתבצעת על פי הגורם שעומד במרכז התפיסה – האם זהו האדם או שמא זו החברה. אנשי ימין שמים את הפרט וזכויותיו במרכז, ולרוב מתגודדים כקולקטיב לשם הגנה; אנשי שמאל, לעומת זאת, שמים את החברה במרכז, ולרוב מתגודדים כקולקטיב לשם תועלת ובשירות תחושת צדק חברתי – אגב, מילה שהייתה שגורה גם בפיותיהם של אנשי ימין, בהקשר שונה לחלוטין.

חשוב לזכור שגם הליכוד השתנה עם הזמן, בעיקר במישור המדיני. חברי חרות אמנם דגלו בשתי גדות לירדן, אך התנגדו למעצרים מנהליים ולפגיעה בזכויות הפרט. תמיכתה של חרות בהובלתו הנחרצת של בגין תרמה רבות לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל – לרבות זה שהוטל על אחינו לנשק, הדרוזים והבדואים, שלא זכו לשום הקלה מאלו שגייסו אותם במפא"י. גישתם המדינית של חברי הליכוד כיום דומה יותר לזו שבה החזיקו חברי מפא"י, עד שנת 1967 לערך, בעוד שהעמדות האידיאולוגיות, אותן אמורה המפלגה לייצג, כמעט ואבדו, ואף הן נחשבות לא פעם לשמאליות בעיני חבריה.

עם זאת ולמרות זאת, דווקא עם התגברות ניסיונות השמאל לכבוש את לבבות מצביעי הימין במרוצת השנים, ניכר כי אין די בכך. לא מעט ממצביעי הימין מגיבים כיום לניסיונות השמאל באותו האינסטינקט שעורר את סלידתם ממפא"י דאז ומממשיכיו כיום, בזוכרם את העבר הלא רחוק שלא שפר עמם, אשר נבע מתוצאות מדיניותם. אותו האינסטינקט גורם לסלידה בימין מנושאים הנתפסים זרים למחנה גם כיום.

לדעתי, אחד מן ההבדלים בתחום זה הוא בהנהגה וביחס המפלגתי אליה. בזמן שמפא"י התאבלה על מנהיגי ברית המועצות, לרבות סטאלין – "שמש העמים" ורוצח ההמונים – גם בליכוד הייתה תרבות של נאמנות למפלגה ולמנהיג. זו הייתה שונה אמנם, ונבעה מהיותו של בגין אופוזיציונר הנושא את קול נאקתם, סבלם ותסכולם, ומן הבשורה האמיתית שהביא המהפך לבוחרי התנועה. לאורך השנים, אירועי "מרד" ביו"ר הנבחר של הימין על ידי חברי המפלגה, נבחרים ומתפקדים כאחד, היו מעטים ביחס לשמאל – ייתכן כי הדבר נבע מההדר הבית"רי אותו קידש ז'בוטינסקי, וייתכן גם שנבע מההבנה לפיה פלגנות מפחיתה את הסיכויים לניצחון ומערערת את יציבות השלטון.

טהרנות היא מילת המפתח. אנשי הימין פועלים לרוב בשאיפה ריאלית יותר למימוש אידיאולוגי, בעוד שבשמאל קיימת שאיפה לאוטופיה ולא לפשרות. מי שמחפש את הטוב היחסי, או לכל הפחות את אי-מימושן של אידיאולוגיות מנוגדות, יחזיק בסיבות מעטות להתנגדות עזה ועקרונית, שעשויה ליצור בתורה פלגנות המחלישה את המחנה. התמיכה בנתניהו אינה רק תוצר של הערצה עיוורת, כפי שהשמאל מכיר היטב; התופעה הזו היא בשוליים, כאשר רוב התנועה נוקטת באקט של הבנה מפוקחת לפיה גם אם נתניהו אינו מיישם את המדיניות המבוקשת כרצוננו, הוא לכל הפחות עשוי להבליח, וזאת בניגוד לאחרים. יתרה מזאת, מדיניות המחנה הנגדי, אשר מיישומה אנו חוששים, נותרת מסורסת באופוזיציה.

אם כן, היו בליכוד מאז ומעולם צירים סוציאליסטים יותר וצירים יוניים יותר מחד, ומאידך הבלבול בהגדרות בפוליטיקה הישראלית, הפרסונליזציה של הפוליטיקה, המרכוז ורידוד השיח האידיאולוגי – אינם תורמים.

נדמה שהל"חים נחלקים בין מצביעים שלא חשים בנוח לבחור בליכוד, אך בעלי עמדות ימניות יותר מן השמאל בישראל, ובין אנשי שמאל המבקשים להשפיע מבפנים על הרכב הליכוד. כליכודניק, גם כאשר איני מסכים לפעילות של נבחרי מפלגתי, איני רץ לטנף על המפלגה בחוצות העיר, הן מן הסיבות שהצגתי בפסקה הקודמות והן משום שלא שכחתי את ההוד וההדר. מעבר לכך, בליכוד יש מאות אלפי מתפקדים, ובעיניי להתפקדות של הל"חים אין כל סיבה לעורר תגובה כה פבלובית, קיצונית ונחרצת מצד אנשי הליכוד, בייחוד כאשר לא מדובר בתופעה שנוצרה לאחרונה, אלא במפקד שמתקיים כבר שנים למיטב זכרוני.

התגובה הקיצונית של אנשי הליכוד לא נולדה סתם, היא תוצר של אותו האינסטינקט להתנגד לכל מה שנראה להם כזר, ובמקרה הזה כשמאלני. זהו תוצר של אובדן חלקי של דרכם של ז'בוטינסקי ובגין, בשל המרכוז בנושאים כלכליים וחברתיים, ובמקביל להקצנה ימינה בנושאים המדיניים; ולקינוח, כנראה גם תוצר החשש של האדם מפני ערעור עמדות הכוח בהן הוא אוחז, ונכון הדבר בקרב נבחרי המפלגה ומטה. בבחינת הפער במישור המדיני בין הל"חים ובין המיינסטרים שבליכוד, מדובר בשינוי גדול יותר, כזה שאולי אין שום סיכוי שיתקבל בליכוד. חברים רבים בל"חים מאמינים שאם יתנהגו כמו ימניים וישתלחו בשמאל ובערבים – אם ינהגו כ"ליכודניקים", לכאורה – יוכלו להשתלב בנוף המפלגתי.

צר לי לבשר להם, אך גם הז'בוטינסקאים האחרונים, שבהחלט אינם שמאלנים, מתקשים כיום להשתלב בנוף המפלגתי, ונתפסים על ידי חבריהם לעיתים כשמאלנים, ובו-בזמן גם כניצים קיצוניים – אני אישית חוויתי זאת על בשרי. לא מספיק להישמע כמו ימני-מדיני ולנהוג במחנאות כדי להתקבל לקבוצה, אלא שצריך להיות חלק ממנה ולתמוך בה גם ברגעים הקשים בכדי להיכנס לקונצנזוס. צריך לדעת להיות מציאותי, ולא להיתפס לטהרנות עיוורת. כל זאת רצוי שיהיה מתובל בקצת הוד, הדר וממלכתיות כלפי ההנהגה, המדינה, הדת והציונות. גם אם אינך מסכים עם העמדות, גם אם אתה חילוני או דתי, ואפילו אם אינך גר בישראל או מתנגד למדיניות ההתיישבות.

כל זה בלתי-אפשרי עבור שמאלנים שהתפקדו לליכוד. גם מי שטהרן ודבק בעמדות האידיאולוגיות המקוריות של המפלגה יתקשה לעשות זאת, וגם גדולי הדוברים ולהטוטני היח"צ והתקשורת לא יוכלו לעשות זאת תמיד באופן משכנע. העדות לכך היא שיוצאי הליכוד, אשר פנו שמאלה בדעותיהם, מצאו עצמם כנטע זר או פשוט מחוץ למפלגה. ריבלין, מרידור ואחרים, שסר חנם בעיני קהל הליכוד, הודחו מן השבט בשל אובדן אמון המתפקדים.

היו ויהיו שמאלנים בליכוד מן הקו המפלגתי, זה לא חדש, וגם חלק מן העמדות הגלויות של הל"חים אינן חדשות לליכוד. יש בליכוד "חברתיים" מהם, ולרוב הל"חים דווקא מקדמים קו ליברלי-קלאסי על גבול השמרני יחסית. אך זו לא רק עמדה מוצהרת, אלא תפיסה, והל"חים פשוט לא יוכלו להפוך לחלק אינטגרלי ומשפיע ב"ליכוד", עד אשר יהפכו לליכודניקים מן השורה.

אז אולי בליכוד קיים מנעד רחב של דעות ימין-מרכז, ואולי אף היו ויש בו דוגמאות לחריגות שלא שונות בתכליתן מכוונות הל"חים, אך הם לא יוכלו לעולם להפוך לחלק מן הדנ"א המפלגתי. הגם שהתופעות הללו אינן חדשות, הל"חים לעולם יישארו "חדשים", ובכך גם זרים שלא יהפכו להיות חלק דומיננטי, משפיע ומקובל במיינסטרים המפלגתי.


עומרי חן

עומרי עוסק בפוליטיקה ופעיל בתנועת הליכוד והתנועה הליברלית החדשה, איש חירות, בוגר תואר ראשון בכימיה וביולוגיה מאוניברסיטת ת"א, וחובב אוכל מושבע. כותב בעיקר על פוליטיקה ישראלית, חירות, אוכל ומדע.