בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

המאבק הלהטב"י לפונדקאות: מאבק נחוץ, או כוחני ...

המאבק הלהטב"י לפונדקאות: מאבק נחוץ, או כוחני ושטחי?

,
השיח האלים שנוצר בנושא ההכרה בזכויות הקהילה הלהט"בית חורה לרבים. העמדה שתוצג להלן אינה מתיימרת להיות פופולרית, ואף ייתכן שהיא תגרור תגובות זועמות – אך לזעם אין דבר וחצי דבר עם אמת או שקר, והאמת צריכה להיאמר.

נתחיל בעובדות. התיקון לחוק הפונדקאות קובע שבניגוד למצב הקודם, שבו רק זוגות הטרוסקסואלים יכלו להיעזר בשירותיה של אם פונדקאית ולקבל מימון ממשלתי שמוערך בכחצי מיליון ש"ח עבור הטיפולים הרפואיים השונים (מלבד הכסף שבני הזוג שילמו לעתים לפונדקאית עצמה) – כעת גם אימהות יחידניות שמסיבה רפואית לא יכולות להביא ילדים באמצעות תרומת זרע יוכלו לקבל סבסוד ממשלתי לצורך התהליך. ראוי להבהיר כי החוק והתיקון לא מציבים שום קביעה בנוגע לנטיות מיניות, והתיקון רק הפלה נשים לטובה, בין יחידניות ובין כאלה שנמצאות בזוגיות כלשהי; אם יש כאן אפליה, זו אפליה בין נשים לגברים ולא בין גברים הטרוסקסואלים ללהט"בים.

אין ולא היה כל איסור חוקי על זוגות חד מיניים להביא ילד לעולם באמצעות הליך פונדקאות בחו"ל ואז לרשום את ההורות עליו בארץ – ואכן יש זוגות לא מעטים שעושים זאת כמו ח"כ אמיר אוחנה – אלא שכאמור מדובר בתהליך יקר מאוד, וללא סבסוד ממשלתי רוב הזוגות אינם יכולים לעמוד בו כלכלית. מלבד הצד הכלכלי, מאבקה של הקהילה הלהט"בית הוא פוליטי בעיקרו, והוא סובב סביב הדרישה להכרה פומבית בתא הזוגי החד-מיני כמשפחה לכל דבר. זאת בדומה למאבק שניהלה הקהילה להכרה בנישואין חד מיניים, למרות שהחוק נותן כבר עשרים שנה לבני זוג חד-מיניים (וכן למי שלא מעוניין להתחתן, או התחתן בחתונה שלא מוכרת על ידי המדינה כנישואין) בדיוק את אותן הזכויות של זוג נשוי דרך הקונסטרוקציה המשפטית של "ידועים בציבור".

יש אפוא צורך להתייחס למאבק ממספר זוויות: הפוליטית והכלכלית שכבר הזכרנו, וכן מן הזוויות החברתית והמוסרית. מבחינה מוסרית, לא נכון ולא הוגן להביא לעולם ילד שאין לו הורים ביולוגיים מוגדרים, השותפים בחייו, ובמצב האידיאלי אף חיים יחד. אם טובת הילד חשובה לנו עלינו להתייחס לכך שילד החי בחוסר ודאות לגבי מוצאו ושייכותו, ואינו יודע מי מהאנשים ברחוב הוא זר ומי הוא אחיו הביולוגי, הוא אומלל ואבוד. על פי מחקר שפרסם פרופ' פאול סאלינס (Paul Sullins) בכתב העת הרפואי Depression Research and Treatment בשנת 2016, עולה שבקרב ילדים עד גיל 28 שגדלו בידי הורים מאותו המין היה סיכוי של יותר מפי שניים להיות במצב של דיכאון קליני. נוסף על כך נמצא כי ילדים להורים מאותו המין היו חשופים יותר להתעללות, אובדנות וחרדה בגיל 15, כמו גם לסטיגמות שליליות ולהשמנת יתר. אם יש הצדקה מוסרית להשתמש בפונדקאות הרי זה עבור איש ואישה שאינם יכולים להביא לעולם ילד בדרך אחרת, והם הוריו הביולוגיים והחברתיים של היילוד לכל דבר ועניין. החברה שלנו אומנם מכילה מאוד אימהות יחידניות שהביאו לעולם ילד ללא אב ידוע באמצעות תרומת זרע, אולי מתוך האמונה הקמאית שאימהוּת היא חלק מן הטבע הנשי, וחייה של אישה המשתוקקת לאימהות אומללים בלעדיה; אך אני כמובן מתנגד גם לכך מהסיבה שהזכרתי. אבל מכאן ועד הבאה לעולם של ילד ללא זהות  ביולוגית ברורה– הדרך המוסרית ארוכה ואולי אף בלתי עבירה.

לכן, גם אני מתנגד לתיקון שבוצע בחוק הפונדקאות. יותר מכך – אני מתנגד אף לחוק הפונדקאות המקורי, כי בעיניי לא מוצדק שהמדינה תשתמש במיליוני שקלים מכספי המשלמים מסים על מנת לממן את רצונו של מאן-דהוא בילד. כל אדם אחראי לחייו ולבחירות שהוא עושה, וגם למטרות שעבורן הוא מוציא את כספו. אדם שרוצה להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאית – בין אם הדרכים האחרות לא אפשריות עבורו, ובן אם הן אינן נראות לו מכל סיבה שהיא – מוזמן להשקיע בכך את כספו שלו, או להיעזר באנשים סביבו השותפים למטרה או תומכים בה, ואין לו זכות להשתמש בכסף ציבורי, שהוא בעצם כסף משפחתי וכסף חברי, שנלקח בכפייה על ידי המדינה. מאותן סיבות בדיוק אני מתנגד גם לתקצוב ישיבות, תאטרון, קולנוע, תאגיד השידור הציבורי, גלי צה"ל וכו'. לדעתי, את ההכרעה הפוליטית להשתמש בכספי הציבור עבור מטרה מסוימת, יש לשמור למצבי קיצון שבהם אין ברירה אחרת כמו ביטחון, משפט ומשטרה.

יש שיטענו נגד דבריי שלא לכל זוג המעוניין בכך יש מספיק כסף בשביל להביא שני ילדים לעולם, וגם לקנות בית, ובכלל להתקיים במדינה המטורפת שלנו (וגם לצאת מדי פעם לחו"ל כדי להתאוורר); ויש שיוסיפו שה"זכות" להורות ניתנת להורים הטרוסקסואלים חינם אין כסף, ואין זה נראה הוגן שתקופח "זכותם" של בעלי נטייה חד-מינית. התשובות לכך פשוטות. ראשית, אם הציבור באמת תומך בקהילה של הגברים החד מיניים, ולא מסתפק בסימון 'לייק' בפייסבוק, יואיל אותו ציבור להקים עמותות פרטיות שיתמכו כלכלית בזוגות חד-מיניים המעוניינים להביא ילד באמצעות פונדקאות – וכך יוכל כל המעוניין לתרום מכספו לצורך מטרה זו. שימוש בכספי ציבור הוא כפיית ערכיו של אדם אחד על אדם אחר, ואילו שימוש בכסף פרטי נעשה בלב שלם והוא נקי וטהור מכפייה.

צעד מעין זה כבר נעשה בשבוע האחרון, כאשר חברות פרטיות שחררו עובדים מעבודתם לצורך מאבק קהילת הלהט"ב, ויש כאלו שאף היו מוכנות לתת מענק כספי לעובדי החברה שיבחרו ללכת לאפיק הפונדקאות. אותן חברות עושות זאת מבחירה מלאה, והן יכולות להיפגע מן המהלך וגם להרוויח ממנו – בניגוד לנבחרי הציבור, שמשתמשים בכסף שאינו שלהם, ואינם יכולים להינזק כלכלית מהחלטותיהם, או כמו שאמר פרופ' מילטון פרידמן – "אף אחד לא  נזהר עם  כספם  של אחרים כפי שהוא נזהר עם  כספו".

שנית, מטרת השימוש באם פונדקאית היא אחת: לנתק את הקשר הטבעי בין בעלת הביצית לבין האישה הנושאת את התינוק ברחמה, וכך לא תהיה כל זיקה אימהית לילד. מלבד המטרה הזאת, גבר חד מיני יכול לבקש מאישה להרות את תינוקו באופן טבעי או באמצעות הזרעה מלאכותית, שהיא הליך פשוט וטבעי יותר שלא עולה יותר מכמה אלפי שקלים – ולאחר לידת התינוק לחיות כגרוש. אומנם פתרון זה לא מאפשר יצירת משפחה חד מינית כמו שהקהילה הלהט"בית רוצה, אבל יש בו יתרון בלתי מבוטל לילד – תהיה לו זהות ביולוגית. מחקרים רבים הוכיחו שההיכרות של הילד גם עם אימו וגם עם אביו חשובה מאוד לבניית זהותו, ואם טובת הילד חשובה לנו כחברה, ולא רק המאבק הפוליטי לשינוי פניה, חשוב שהילד יכיר את הוריו.

מעבר לכך, ברצוני לדון במאבק מצד אופן התנהלותו. בדיוני הרשת, נתקלים שוב ושוב בעיקר בטיעונים לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, באופן שאי אפשר לנהל דיון ושיח ציבורי, לשכנע אחרים ולברר את האמת, אלא רק להטריד ולהפחיד. נוסף על כך, הקול הדומיננטי של הקהילה הלהט"בית מרגיש עליונות מוסרית על כל שאר החברה, ובמין להט "משיחי" הקהילה מוכנה לשרוף את כל מי שלא חושב בדיוק, אבל בדיוק, כמוה, ואינו משתתף במסע הצלב שלה לכיבוש התודעה. באחד הדיונים ברשת על נושא השיח אף קראתי את הביטוי "אולי כדאי שיתחילו להסתיר עמדות חשוכות ולהרגיש מבוישים בהן", שהופנה כנגד הדעה השמרנית. במציאות שנוצרה, רבים מאלו שהביעו הזדהות עם המאבק (בין היתר באמצעות החלפת תמונת הפרופיל לסיסמה: "כי לכולם מגיע משפחה"), עשו זאת מבלי להכיר את החוק ואת התיקון. במקרה הטוב הדבר נעשה כדי להרגיש חלק מן הצד ה"נכון" פוליטית, מוסרית והומנית. במקרה הרע, ההזדהות נבעה מתוך פחד מאיומיה של קהילת הלהט"ב, כמו במקרה של מסעות האיומים שנחשפו ב'גלובס' כלפי מנהלי החברות הגדולות במשק, שאם לא יתמכו במאבק הפוליטי של הקהילה הם יוצגו ויוכפשו כמתנגדיה. זו אכן הצלחה אדירה למאבק, אבל כישלון לשיח הציבורי שהופך לפופוליסטי, סיסמתי ורדוד.

סיסמה כמו "אנחנו בישראל של 2018" או משפט כמו "כדאי שאנשים יתחילו להתבייש בעמדותיהם החשוכות ולהסתיר אותן", משקפים גם הם את החולי שבו נגוע השיח. אין כאן לא שיח אמיתי ולא דיון, אלא השתקה אלימה וקטלוג אוטומטי של הקהילה ותומכיה כמתקדמים, פרוגרסיביים, נאורים ומכילים – ואת הצד השני כחשוכים, בורים ולא רציונליים. אותו שיח רדוד ושיפוטי לא נותר ברשתות החברתיות, אלא עבר גם אל התקשורת הממוסדת. גם שם, הקול הדומיננטי של תומכי המאבק חי בתודעה מחנאית – או שאתה איתנו או שאתה נגדנו – ואם אתה נגדנו, ואין זה משנה מאיזו סיבה, אתה מקוטלג כחשוך ומושתק מידית. עד כדי כך הגיעו הדברים לידי הקצנה, שאפילו אנשי הקהילה שהתנגדו למאבק הושתקו. כמו החרמתם של מעצבי האופנה האיטלקים דולצ’ה וגבאנה (הומוסקסואלים בעצמם), שהתבטאו בנוגע לנושא משיק, כי הם מתנגדים לאימוץ בידי זוגות גאים ושהמשפחה היחידה היא המשפחה המסורתית, עמדו בלב סערה וקריאות להחרמה, ולבסוף נאלצו להתנצל. "אני מתנגד לרעיון שילד יגדל אצל שני הורים בני אותו מין", אמר גבאנה והוסיף: "ילד זקוק לאב ואם. לא הייתי מעלה על דעתי ילדות ללא אם. אני גם סבור שאכזרי להפריד תינוק מאימו".

לסיום, נראה שהעימות שאנו עדים לו הוא עימות עתיק יומין בין השקפת העולם השמרנית להשקפת העולם הפרוגרסיבית. בעוד שהשמרנים ספקניים ביחס לשינויים חברתיים, ומעדיפים לשמור על מוסדות ומנהגים בני אלפי שנים, מתוך יחס מכבד כלפיהם, והבנה שאיננו מבינים אותם עד תום, הפרוגרסיביים מעוניינים בהשגת התוצאות המוסריות על פי השכל – כאן ועכשיו, גם אם זה אומר שצריך לשנות מהיסוד את פני החברה, או במילותיו האלמותיות של האינטרנציונל הסוציאליסטי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". בעיניי, בבסיס השקפת העולם הפרוגרסיבית כפי שבאה לידי ביטוי במאבק הנוכחי, עומדת התנשאות ויהירות של קהילה שנוסדה לפני יובל שנים כמעט, וכבר היא מרשה לעצמה לזלזל בכל מי שלא חושב כמותה, ואפילו להימנע מלנהל איתו דיון. אבל יובל שנים הן פסיק היסטורי, וגם אם ערכי הקהילה נראים נוצצים ונשמעים מתקדמים ומעודכנים, ערכי המשפחה המסורתית, שנוסו על ידי האנושות כולה במשך אלפי שנים והביאו שגשוג ואושר לרבים, הם הראויים לאמון הציבור, והם שצריכים לנסח את המוסכמות הבסיסיות שעל גביהן יתנהל דיון ציבורי ושיח תרבותי.


תמיר דורטל

עורך דין, פעיל חברתי ירושלמי, מרצה במכינות קדם צבאיות בנושא כלכלה, מורה לאזרחות וגמרא. מתעניין בפילוסופיה פוליטית, משפט חוקתי, ציונות ותורה.