‎קורא‫/‬ת‫:‬

המודל הכלכלי של חברות החדשות: מחאת האתיופים והמדיה...

המודל הכלכלי של חברות החדשות: מחאת האתיופים והמדיה הדיגיטלית

,
הכיצד ניתן להסביר את התופעה הזו שכולם יורים על אוטומט דעות וקביעות נחרצות מבלי שפרטי המקרה התבררו סופית? דבר שיכול להשליך השלכות על הדיון עצמו. בין הגורמים הרבים אני מזהה שני גורמים חשובים. האחד, הבסיס הכלכלי של התקשורת. השני, השינויים במוח בעידן הדיגיטלי. אנסה להסביר איך השניים יחדיו מביאים לתוצאה הטראגית של משפטי שדה אינטרנטיים, גם לאנשים וגם לרעיונות.
image_printגרסא להדפסה

איך מחאת האתיופים קשורה למודל הכלכלי של העיתונות והמדיה?

עיתונים עוד בחיתוליהם עברו להתבסס על מודל כלכלי המבוסס פרסום. כלומר, רוב ההכנסות של עיתונים וכיום אתרי החדשות לא מגיעות ממכירת עיתונים או מנויים, אלא ממכירת קהל הקוראים שלהם למפרסמים. ככל שיש יותר קוראים, ניתן לגבות יותר עבור שטח פרסום בעיתון בטענה שהתפוצה של הפרסומות תגדל.

מה ההשפעות של בסיס כלכלי שכזה? ובכן, זה גורם לכך שתוכן הופך להיות כלי שנועד למשוך קוראים. אם עיתון אמור להיות עסוק במה אנשים צריכים לדעת, ולהסתמך על כך שאנשים ימשכו לידע הזה, אפילו מפאת צורך, הרציונל משתנה. לפתע, צריך למשוך לא רק קהל יעד מסוים אלא כמה שיותר קהלי יעד. איך משיגים זאת? לא אומרים לאנשים מה שהם צריכים לדעת, אלא את מה שהם רוצים לשמוע. או לפחות משהו שיגרום להם לרצות לצרוך את התוכן. יש כל מיני דרכים להשיג אפקט שכזה. אחד מהם הוא למשל כותרות מפוצצות ומוגזמות. השני הוא תוכן שיכוון אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, כך שכל אחד יוכל להתחבר לתוכן ולקרוא אותו. למשל, רכילות.

אבל, דבר נוסף שהבסיס הכלכלי המבוסס על רייטינג ופרסום גורם לו הוא מה שנקרא "חדשות סנסציוניות". כלומר, חברות החדשות ירוצו לדוח לנו בזמן אמת מהשטח ברגע שאירוע גדול מתרחש. למשל, כשיש ידיעה על כך שהולכת להיות נחיתת חירום בשדה התעופה, מה שהתברר כאירוע יחסית שולי שחברות החדשות ניפחו לממדים ענקיים. אפילו הנוסעים על המטוס לא ידעו על מה הכתבים, ששעטו עליהם בשדה התעופה, רוצים מהם.

ההשפעה נוספת של החדשות הסנסציות, שמבוססות פרסום, היא שהן יוצרות אופן סיקור ופעולה דומה מאוד בין מרבית השחקנים. למשל, אם חברה אחת תרוץ לדווח על שריפה, מהר מאוד כל השחקנים האחרים ירוצו לזירה גם הם מחשש שיישארו מאחור. כלומר, התחרות לא יוצרת שוני וחדשנות אלא להפך, שמרנות וחיקוי. לכן לא תמיד היגיון שוק בהכרח הוא המיטבי. כל שחקן מסתכל ימינה ושמאלה לראות מה המתמודדים שלו עושים, וממהר או להשיג אותם (מה שיביא לכך שהם יעשו אותו דבר) או לעמוד בקצב שלהם.

פייר בורדייה בספר הנקרא "על הטלוויזיה" מדבר על השפעות אלה ואחרות ומגדיר את המצב הנ"ל כ"שחיתות מוסדית." אין מדובר בשחיתות במובן של טובות הנאה וכדומה, אלא בהשחתה של ערכים. הרי המדיה משחקת תפקיד מרכזי בחברה דמוקרטית, ואם היא לא מספקת את המידע שאנשים זקוקים לו כדי להחליט באופן שקול, היא חוטאת לתפקידה לכן יש שחיתות של המסר במובן המוסרי. בעיקר אם החדשות הופכות להיות סנסציוניות, רכילותיות, זולות ושטחיות, כי דרך המדיה, בין היתר, אנשים מעצבים את דעותיהם.

התזזיתיות של המדיה לא נובעת רק מהמודל הכלכלי שהיא נשענת עליו. אלא בשל לחץ חברתי המופעל על המדיה למהר ולסקר הכול עכשיו ולספק תשובות. וכאן נכנס האינדיבידואל והמדיה הדיגיטלית. הרי אם למשל במחאת האתיופים הייתה חברת חדשות אחת האומרת "אין לנו מספיק מידע כדי לדון בעניין ואנו מחכים עד להכרעה של החקירה", כולם היו מזפזפים לחברה אחרת. אבל עדיין, הרעיון הסנסציוני של החדשות לבד איננו מסביר את כמות הדיונים שמשליכים לפח תיאוריות ותולים אנשים בכיכר הווירטואלית. לכן, צריך לספק הסבר נוסף.

איך כל זה קשור לעולם הדיגיטלי?

הרבה זמן אני מתחבט עם עצמי בשאלה מה ההבדל בין לקרוא ספר בנסיעה ברכבת לבין לקרוא חדשות למשל בטלפון. התשובה מורכבת אבל גם פשוטה. המדיה כיום משפיעה על הדרך בה אנו מסיקים מסקנות. כלומר איך אנו יוצרים ידע (Knowledge) ממידע (information). קריאה היא לא דבר אינסטינקטיבי לאנשים בניגוד לדיבור. אדם לא נולד עם האינסטינקט לקרוא, אלא זהו ידע נרכש, שיש להקדיש לו מאמץ וזמן רב. כמו כל פעולה, ככל שעושים אותה יותר, במוח נוצרים קשרים רבים יותר, וזה מיתרגם ליכולת שלנו לבצע את הפעולה בצורה טובה יותר. רובינו לומדים לקרוא מגיל צעיר מאוד, ולזה השפעה מרחיקת לכת על הדרך בה אנו חושבים, רואים את העולם ומגיבים אליו.

בספר The Shallows כותב Nicholas Carr על ההשפעות השליליות של המדיה הדיגיטלית. אך, הסופר עושה ג'סטה ומדבר על ההתפתחות של הכתב והמדינה החל מסופרי הסתם, דרך המצאת הדפוס על ידי גוטנברג עד לעידן הדיגיטלי הנוכחי. פעם מסתבר, לא היו חוקים בכתיבה אלא הכתיבה הייתה פונקציה של הדיבור. כתבו כמו שדיברו. בשיחה למשל, אין פסיקים, וגם תחביר הוא משהו נזיל יותר (בטח אז, שלא היו קיימים מוסדות המלמדים ומחנכים וקובעים מה הצורה הנכונה לדבר ומהי השגויה). גם אין בדיבור רווחים בין מילים. לכן מסתבר, שבאנגלית פעם כתבו בלי רווחים בין מילה למילה. המערב הפרוע של הכתיבה. כדי לקרוא, אנשים היו צריכים לקרוא בקול רם ולדקלם את הכתוב אחרת לא היה ניתן להבין את המסר. כי למעשה, הרי, אם הכתב היה פונקציה של הדיבור, היה צריך להגות את הכתוב כדי להבינו.

היו עדויות מהתקופה על כך שיש אנשים "מוזרים" שקוראים בשקט לעצמם. מעטים היו מסוגלים לקרוא בשקט, ואכן היה זה נראה מוזר למתבוננים מהצד. אם פעם היו כותבים על בלטות או כל דבר שמצאו, דרך נייר הפפירוס, לבסוף התעצבה הטכנולוגיה של הספר. כך שהיה ניתן לכתוב יותר על אותה כמות נייר, למשל במקום המגילה.

ככל שהתרחב השימוש בספרים וספריות (שהיו קושרים ספרים בשלשלאות לשולחנות), החל להתעצב הדקדוק. הוסיפו רווחים בין מילים למילים, נקודות, פסיקים וכדומה. לפתע, אנשים יכלו לקרוא בדממה. זה התאפשר כי הכתב נפרד מצורת הדיבור. בהתחלה כשהרעיון היה חדש, אנשים העידו בכתב על כך שהם הרגישו כאילו הם נכנסים לטראנס. שהם טובעים בעולם של דמיון ומילים, שהם חווים את העולם אחרת וחווים הכול בראש. והם צדקו.

למעשה, כשקוראים, המוח מגיב לתוכן כאילו הוא חווה את הכתוב באמת בעולם האמיתי. למשל, אם תקראו סיפור על אלימות, האזורים הללו במוח ידלקו כאילו אתם בעצמכם נמצאים בסיטואציה אלימה. לא צריך להרחיב על הסוגה הארוטית. מצאו שינויים פיזיולוגים דומים מתרחשים בגוף בין אנשים שמדמיינים שהם מתאמנים לבין אנשים המתאמנים באמת!

אז מה ההבדל בין ספרים לטלפונים החכמים? ובכן ספר הוא דבר ארוך, עם נרטיב שדרוש זמן כדי להשלימו. המידע נאסף על פני זמן ממושך שמאפשר שקילה עמוקה יותר שלו. לכן ספר דורש התרכזות רבה (למשל שאתם פתאום מפסיקים לשמוע את הסביבה) ודורש להפעיל את הדמיון בצורה אינטנסיבית. הטלפון בניגוד לכך הוא קופצני, הידע מונגש בצורה הפשוטה שלו, המסר קצר כי המדיה למעשה מקצרת את המסר, כי היא מעצבת אותו (מקלוהן – "המדיה היא המסר"). מה שדרוש ספר שלם כדי לדון בו, הופך לקביעה קצרצרה בכמה משפטים בקישור נידח. היום הטרנד הוא לכתוב פסקאות של שורה או שתיים. זו רמת הכתיבה שיש כיום באינטרנט. דרך נוספת היא למשל לאסוף מידע שלם לרשימת מכולת. למשל, למה לקרוא ספרים?

  1. זה מפעיל את הדמיון.
  2. זה אימון טוב לעבודה עתידית
  3. זה מהנה!
  4. זה זול!
  5. הבנתם את הרעיון.

 

אם ספרים הם דרך מסורבלת שבה הקוראים לוקחים מידע ((information רב ומפיקים ממנו ידע חדש (Knowledge), בהתבסס על שקילה משמעותית של אותו ידע, למעשה דרך המדיה החדשה הדבר שונה. אנו לא מפיקים מידע חדש בכלל, ואם כן, הוא פשוט ורדוד. כך חווית הקריאה הופכת להיות צריכת נרטיב על ספידים כמו כל אדם הסובל מ-ADHD. אתם מתחילים בכתבה אחת, קוראים רבע, מגלגלים לסוף, רואים ב"כתבות שאולי יעניינו אתכם", ומשם מתגלגלים הלאה. בסופו של יום אתם מתחילים בפגישה ההיסטורית בין טראמפ לקים ג'ונג און, ומסיימים בקליפים על חדי קרן באגדות עם אריות. דרך כל זה, אנשים מאמינים כי הם לומדים ומעצבים את הדעות שלהם. אבל הבסיס רעוע מאוד.

כמו שקריאה משנה את המוח ודרך החשיבה שלנו, כך גם הטכנולוגיה הזו. היא גורמת לנו לקפוץ מנושא לנושא, לחפש ידע בצורה מאוד שטחית, לעכל את המידע בצורה מאוד שטחית ולהסיק מסקנות בהתאם. אבל בעיקר, המדיה גורמת לנו להרגיש חוסר סבלנות ואי שקט. כלומר, לא צריך הרבה כדי שנראה כתבה בעידן הסנסציוני כדי להחליט שהשוטר שגרם להרג בן העדה האתיופית אשם ושיש גזענות ממסדית כלפי האתיופים. או שכל התיאוריות הפרוגרסיביות הן למעשה מבוססות על ניאו-מרקסיזם ושזה רע. או שאין קבוצה מעל החוק, אם כי הרבה פעמים יש המון אנשים שהם מעל החוק, או לפחות שהחוק לא עובד בצורה מכאנית, כלומר יש אכיפה סלקטיבית וכשנוח לא מדברים על כך. לא צריך הרבה מידע כדי להחליט שמי שמואשם באונס הוא אכן אנס, כי התרגלנו להחליט על סמך מידע חלקי בלבד. אפילו לא מתאפקים עד למשפט, משפט השדה מתבצע כבר במבזק החדשות הראשון או הפוסט הראשון בפייסבוק, ומכאן כל דבר חדש רק מחזק את הנרטיב שהתקבע ((biased conformation.

יש בעיה עם המצב של העדה האתיופית, ויש לעשות הרבה בנידון. אבל, חשוב לזכור לנשום עמוק ולחכות כמה ימים לפני שאתם מחליטים לתלות את השוטר (או כל אדם אחר) מהעץ הסמוך לביתכם. או לזרוק לפח את שלטון החוק או לדרוש ממנו שיעבוד בצורה התיאורטית שלו. או לקבוע קביעות נחרצות לגבי התיאוריות החברתיות שעצבו את המצב הפוליטי העכשווי. כמו הרבה פעמים בעבר הקרוב, היו גם מנהיגים (שרים למשל) שקפצו מוקדם וצעקו מחבל! מחבל! רק כדי לגלות שלא היה כלום ולא נעליים. שום דבר לא יקרה, שום דבר! אם נחכה יומיים שלוש כדי להחליט מה לעשות, ונחשוב עמוק ונקרא קצת על הדברים בנושא.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.