בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

המושבה הציונית: נרטיב הקולוניאליזם המערבי...

המושבה הציונית: נרטיב הקולוניאליזם המערבי

,
בעולם שבו הקולוניאליזם נחשב לדבר פסול ובלתי לגיטימי, לא מפתיע כי מתנגדי ישראל בוחרים לתייג את הפרויקט הציוני בתור סוג של קולוניאליזם אירופאי. נרטיב זה למעשה חותר תחת לגיטימציית קיומה מדינת ישראל, והוא פופולרי בקרב הקהילה הערבית ובחלק מהקהילה האירופאית למרות הכזבים הרבים שהוא טומן בחובו.

הרבה ישראלים ותומכי ישראל מרחבי הגלובוס הופתעו לגלות כיצד הקהילה הבינלאומית מבקרת את ניסיונות ההתגוננות של ישראל באופן כל כך מגמתי. נראה, כי הקהילה הבינלאומית סבורה שניסיונות ההגנה הישראליים (שאולי לא היו מידתיים) הם פשע מלחמה, ניסיון אלים לפגוע בזכותם של העזתים להפגין באופן בלתי אלים.

תמהו, אותם הישראלים ותומכי ישראל, כיצד הפגנה מטעם ארגון טרור אשר גרר את פעיליו ואת ההמונים הפשוטים אל הגדר במטרה מוצהרת לפרוץ אותה, יכולה להיחשב כמחאה לא אלימה. הרי גם אם התגובה הישראלית הייתה בלתי מידתית מטעמים מובנים או בלתי מובנים, הרי נראה בבירור כי ישראל הגיבה באלימות לאלימות, מתוך זכות ריבונית וחובה מדינית להגן על אזרחיה.

אחד ההסברים לתמיכת הקהילה הבינלאומית בחמאס והביקורת המגמתית שלה כלפי ישראל הציגו תמונה של הסברה: חמאס מצלמים יותר טוב. למרות שהסבר זה מבהיר חלק חשוב מתמיכה זו, נראה כי הביקורת על ישראל נובעת מדבר הרבה יותר עמוק מזה, והוא התפיסה האירופית כפי שהיא התעצבה לאחר מלחמת העולם השנייה. נראה שלקח האירופאים מהמלחמה הוא שהפעלת כל כח צבאי שהוא ממצד גורם מדינתי הוא דבר פסול, לא משנה באילו נסיבות, לא משנה מיהו אויבו. כמו כן, האירופאים שלאחר מלחמת העולם השנייה מאסו ברעיון הקולוניאליזם, בין היתר משום הדמיון שלו לאימפריאליזם ולניסיונות השליטה של הנאצים על אירופה. מתוך כך נוצרה סינתזה רעיונית: המדינות אשר כובשות עמים זרים הן בהכרח רעות, כאשר אלימות טרוריסטית של ה"אנדרדוג" היא מוצדקת משום שהיא מנסה להתנגד למדינה הכובשת, הפגומה א-פריורי.

ביטוי תפיסה זו כמעט ומזמין בהקשר הישראלי, לא רק משום שמדובר במדינה אשר יש לה סכסוך אתנו-לאומי עם קבוצות אזרחיות ולא אזרחיות, אלא גם משום שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מורכב ולכן רבים נוטים לפשט אותו למחנות 'טוב' ו'רע', משום שישראל היא דמוקרטיה שניתן לנהל איתה משא ומתן ולבקרה בגלוי, ואולי משום טעמים זרים כמו ההגירה המוסלמית לאירופה או נטייה עתיקת יומין להאשים יהודים.

בטור זה אדון באחד הביטויים לתפיסה זו, והוא הנרטיב שלפיו הפעולות הישראליות אינן לגיטימיות משום שהקיום הישראלי איננו לגיטימי; זאת בעקבות התפיסה כי ישראל היא בעצם קולוניה מערבית. כך, אם ישראל היא קולוניה, והקולוניאליזם הוא רעיון פסול, אזי ישראל פסולה. מסקנה זו מצדיקה את המאבק בה, ומציירת את הפלסטינים בתור קורבנות אשר מולדתם נחטפה מהם באופן בלתי ניתן להצדקה.

הקולוניה הציונית

אחד המאמרים המכוננים במדע המדינה, לפחות במסגרת לימודיו כיום, הוא מאמרו של גרשון שפיר – "קרקע, עבודה ואוכלוסייה בקולוניזציה הציונית: היבטים כלליים וייחודיים". במאמר זה מנתח שפיר את המקרה הציוני בפרספקטיבה פוסט קולוניאלית, וטוען כי הציונות היא מקרה מובהק, אם כי ייחודי, של קולוניאליזם מערבי וזאת משום יחסי העבודה שהתקיימו בין המהגרים היהודים לבין הילידים והנודדים הערבים.

לפי טענה זו, היהודים הציונים התיישבו בארץ ישראל ודחו את המקומיים מהשוק הקיים, זאת תוך ניסיונות השתלטות כיבושיים של המתיישבים. תוך היעזרות בכספים שמגיעים ממקורות יהודיים חיצוניים, הצליחו המתיישבים היהודים לדחוק מתוך שוק העבודה את הערבים, ליצור ישובים נפרדים דמוגרפית ובסופו של דבר להקים מדינה.

למרות ששפיר לא מכריז על היעדר הלגיטימיות של ישראל משום שהיא קולוניה, אלא מסתכל על ההתיישבות האירופאית בתור מנגנון שקשור לחלוקת העבודה, מובן כי ניתוח מרקסיסטי זה טוען בחובו ביקורת בדבר עלייה היהודית לארץ ישראל. כלומר, למרות ששפיר מסתכל על המכניזם הקולוניאליסטי כמעט ובהינתק מהמשמעויות הפוליטיות של הקולוניאליזם, מובן שתהיה כאן היתממות שלא להניח כי טיב ההכרזה על הציונות בתור תנועה קולוניאליסטית לא מציבה אותה בתור תנועה אלימה, נצלית ובלתי מוסרית.

כזבי נרטיב הקולוניאליזם

ישנם טיעונים רבים כנגד הקולוניאליזם האירופאי הידועים לכל ומוסכמים על ידי הרב. מתוך הזדהות עם התפיסה כי בסופו של דבר הקולוניאליזם הוא תופעה פסולה שההצדקה לה היא מינימלית, הצורך הברור של תומכי מדינת ישראל הוא להבהיר את הכזב שבנרטיב תיוגה של ישראל כביטוי לקולוניאליזם המערבי.

הצרה המרכזית בנרטיב זה הוא הקושי לשייכו לסיפור היהודי, משום שהעקרונות השונים של הקולוניאליזם האירופאי מובדלים באופן ברור מהעקרונות שהובילו את התנועה הציונית.

העיקרון הראשון של הקולוניאליזם האירופאי אשר לא תואם את המקרה הציוני הוא הפרגמטיות שלו, והיעדר הקשר שלו בין הלאום לבין הקרקע. תופעת הלאומיות ותופעת הקולוניאליזם התפתחו באירופה כמעט במקביל, אולם למרות הקשר הקיים בין לאומיות מתוגברת בצורת לאומנות לבין הקולוניאליזם ובהמשך האימפריאליזם, שתי התופעות אינן נמצאות בקשר הכרחי. קרי, תנועה לאומית יכולה להתעורר בהיעדר הרצון להתפשטות טריטוריאלית. מעבר לכך, אחת הסיבות להתעוררות של קבוצות לאומיות היא זיהוי הקבוצה עם קרקע מסוימת, אשר מגדירה גבולות בהירים לשפה, לתרבות ולהיסטוריה המשותפת.

לזיהוי זה ניתן לקרוא הזיהוי הרוחני של הלאום עם הקרקע, כאשר הגבולות הגיאוגרפיים, בעבר או בהווה, מגדירים את הגבולות שמצטיירים בין הלאומים השונים. משום שגבולות אלו יכולים להתקיים בעבר מבלי להתקיים בהווה, לעתים הקבוצה שמזדהה עם הקרקע רוצה לחזור ולחבור לטריטוריה אשר מבדילה אותה מיתר הקבוצות, בין אם בכוח המיקוח או בכוח הזרוע. כבר נראה בבירור שרצון זה עומד בסתירה מול עיקרון ברור של הקולוניאליזם: הרצון להתפשט גיאוגרפית בהיעדר זיקה היסטורית לאומית לקרקע. במקרה היהודי, התנועה הציונית התעקשה לחזור לארץ ישראל לא רק מתוך שיקולים אסטרטגיים, אלא גם מתוך שיקולים רוחניים לאומיים.

עקרון לא תואם נוסף של הקולוניאליזם האירופאי הוא המניע שלו: גאווה לאומית, ניסיון לצבור עצמה בצורת משאבים ושליטה על עמים אחרים. מניע זה נובע מהיכולת הצבאית, הפוליטית והחברתית של מדינת האם מבחינת גיוס כובשים ומתיישבים, וסיפוקם בכלי נשק ומצרכי חובה בשביל השלמת ההתיישבות. כלומר, ההתיישבות האירופאית מקורה בעצמה פוליטית קיימת וברצון להגדילה.

מניע ומקור אלו שונים בתכלית מאלו של התנועה הציונית ושל היהודים, אשר היו בלתי רצויים במדינות בהם נולדו ונחשבו לזרים במקרה הטוב, ולבוגדים, ארורים, ועדיף מתים  אשר העדיפו בסילוקם ואף במותם במקרה הרע. לא מפליא שעיקר התנועה הציונית התפתח במזרח אירופה, בה היהודים ניסו למצוא פתרון לפוגרומים ולאנטישמיות המרה שמהם סבלו. גם הרצל, אשר לא חי במזרח אירופה, ציין ב"מדינת היהודים" כי הצורך של היהודים להקים מקלט מדיני משלהם הוא צורך הגנתי, אשר נובע מחולשתם הפוליטית, ולא מעצמתם הפוליטית. היהודים לא רצו לכבוש ולנצל, אלא להימלט ולהינצל.

העיקרון האחרון של אי ההתאמה שבין הקולוניאליזם האירופאי לבין הציונות הוא פשוט מאוד, והוא היכולת של המתיישבים האירופאים לשוב למדינת האם בקלות. ליהודים במהלך ההיסטוריה הייתה מדינת אם אחת, אשר נהרסה ונחרבה לפני כאלפיים שנים. המדינות האירופאיות שבהן נולדו לא ראו בהם שייכים, וכאמור אף גירשו אותם לעתים מבלי שתהיה ליהודים היכולת להיקלט בהצלחה במקומות אחרים.

בשונה מהאירופאים שהייתה בבעלותם מדינת אם בהווה, היהודים לא רק שלא יכלו לחזור למדינות בהם נולדו בקלות ותוך המשך חיים לאומיים הרצויים בעיניהם, אלא למעשה נאבקו עבור היכולת שלהם לחזור למדינת האם ההיסטורית שלהם – והיא ישראל.

במלים אחרות, היהודים לא ניסו להתיישב בפלסטין כפי שניסו לעשות האירופאים ברחבי העולם, אלא ניסו סוף סוף לחזור למדינת האם שלהם, אשר בינה לבין היהודים ישנה זיקה היסטורית ברורה, מתוך חולשה פוליטית ולעתים מאבק קיומי, ולא מתוך רצון לכבוש עם אחר. לסיכום, הניסיון של מסוימים לתאר את היהודים בתור עם חזק ונצלן, ביניהם אקדמאים מסוימים, לוקה בא-דיפרנציאציה מושגית ואף בעיוורון היסטורי עמוק – בסופו של דבר, הסכנה ממנה הזהירו הרצל, ז'בוטינסקי ויהודים ציונים נוספים התממשה.


דריה שלייפר

סטודנטית לתואר ראשון במשפטים ובעלת תואר ראשון במדע המדינה. כותבת על פילוסופיה פוליטית, ציונות ואידאולוגיות.