בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

המחשבה המדינית של תומס ג'פרסון...

המחשבה המדינית של תומס ג'פרסון

,
האיש, הפילוסוף, המדינאי, הפדגוג, החקלאי, הנשיא השלישי של ארצות הברית: תומס ג'פרסון.

מעטות הן האומות שהתברכו בשורה של מנהיגים בעלי שיעור קומה כפי שהתברכה בהן האומה האמריקנית. אלכסנדר המילטון; ג׳יימס מדיסון; בנג׳מין פרנקלין; ג׳ון אדמס ומי שמאמר זה עוסק בו- תומס ג׳פרסון, היו כולם מן הגדולים שבמדינאים שידעה האנושות. מאמר זה אינו עוסק בחייו האישיים של ג׳פרסון, חיים שעל אף שהיו בדרך כלל חסרי עניין מיוחד, כללו מספר שערוריות, כגון האשמתו בידי יריביו בכך שניהל מערכת יחסים- הכללה ילד- עם שפחה באחוזתו. מאמר זה גם לא עוסק בפעילותו הפוליטית של ג׳פרסון. אינני מבקש לתת דין וחשבון אודות מאבקיו הפוליטיים ביריבו המיתולוגי אלכסנדר המילטון, שר האוצר האמריקני תחת הנשיא הראשון ג׳ורג׳ וושינגטון, או לכתוב על היריבות ששררה באותה העת בין הרפובליקנים לפדרליסטים, בהם ראה ג׳פרסון לא יותר ממונרכיסטים שעבורם החוקה האנגלית היתה מופת מושלם, ועל כן סיעה אריסטוקרטית החוטאת לרוחו של הציבור האמריקני. במקום זאת, במאמר זה אני אתמקד במחשבה המדינית ובפילוסופיה הפוליטית של נשיאה השלישית של ארצות הברית.

תומס ג׳פרסון (1743-1826) נולד בוירג׳יניה לאב ברוך כשרונות, פיטר, שלצד עיסוקו בהכנת מפות, היה חוואי פעיל. כאוטודידקט מלידה, גילה אביו עניין רב במדע ובמוסיקה- תכונות אופי שאותן העביר לבנו תומס. ג׳פרסון נבחר לבית הנבחרים של וירג׳יניה והיה למושלה בזמן המרד האמריקני בבריטים. באופן טבעי, הוא נבחר מטעמה כנציג לקונגרס הקונטיננטלי השני שהתכנס בשנת 1774. בהמשך, מינה הקונגרס את ג׳פרסון, בצירוף עם עוד ארבעה חברים רמי דרג (בינהם בנג׳מין פרנקלין וג׳ון אדמס), לנסח את הכרזת העצמאות האמריקנית. מבין החמישה היה ג׳פרסון הדומיננטי והמשפיע ביותר, והנוסח שלו הוא זה אשר לבסוף התקבל ללא שינוי ונשלח לקונגרס. הקונגרס, לעומת זאת, הכניס בנוסח של ג׳פרסון אי-אלו שינויים (כגון השמטת גינויו את סחר העבדים) ולאחר יומיים של ויכוחים נוקבים, ב-4 ביולי 1776, אומצה הכרזת העצמאות הג׳פרסונית המתוקנת. שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1784, מינה הקונגרס את ג׳פרסון לנציגו בחצרו של המלך לואי ה16 בפריז, שם החליף את בנג׳מין פרנקלין. רקדן מלידה, כנר מוכשר ובעל קסם אישי ומראה חיצוני שובה לב, עשה ג׳פרסון חיל בסלונים של פריז שבטרם המהפכה. עם חזרתו לאמריקה, כיהן ג׳פרסון כמזכיר המדינה תחת ג׳ורג׳ וושינגטון ובשנת 1800, לאחר מערכת בחירות ארסית במיוחד שבמהלכה תואר על ידי יריביו כרדיקל יעקוביני (כינוי גנאי שהוצמד לכל מתנגד לסטטוס קוו באותה העת, בהשפעת המהפכה הצרפתית) וכאתאיסט, נבחר ג׳פרסון לנשיאות ארה״ב. ארבע שנים לאחר מכן, זכה ג׳פרסון בנשיאות פעם נוספת ורווה נחת כשמחליפיו בתפקיד היו בעלי בריתו הפוליטיים הקרובים- ג׳יימס מדיסון (1809-17) ולאחריו ג׳יימס מונרו (1817-25).

הסקרנות האינטלקטואלית של ג'פרסון לא ידעה גבולות. ככל שמעמיקים וקוראים במכתביו, כך מופתעים יותר ויותר שאדם אחד, כל שכן פוליטיקאי פעיל, הצליח למצוא את הזמן והאנרגיה לעסוק במגוון כה רחב של נושאים. בדומה לפרנקלין, ג׳פרסון העריץ את המדע האקספרימנטלי המודרני. בניוטון, לוק ובייקון הוא ראה את הגדולים שבגדולים שבאנשים. במכתב לבנג׳מין ראש, ציין ג׳פרסון כי הם בגדר ״השילוש שלו״. הוא מצא זמן לעקוב לא רק אחר חידושים באסטרונומיה, אלא גם בגיאולוגיה. כחקלאי, מצא ג׳פרסון זמן לעסוק בחידושים בוטניים. במכתביו הוא מציין שלמעשה נגרר לעיסוק הפוליטי בעל כורחו, עקב מאורעות הזמן, וזאת בניגוד לנטיותיו לעיסוק המדעי. ג'פרסון ראה במדע רכיב אינטגראלי והכרחי בהיותה של החברה האמריקנית חברה נאורה ומתקדמת. ציבור נאור, אליבא דג׳פרסון, הוא ציבור שחושב באופן מדעי וששם את מבטחו במדע המודרני. ג׳פרסון העיד על עצמו כי אינו מסוגל לחיות ללא ספרים, אמירה שעליה מעיד אוסף הספרים העצום שצבר, כמו גם צווים שונים שהעביר למען הקמתן של סיפריות ציבוריות. קשה להאמין שניתן למצוא בימינו ולו פוליטיקאי אחד שיצליח לצטט בכזו חופשיות ומיומנות מן הפילוסופים הקלאסיים, כשם שציטטו ג׳פרסון ואדמס בהתכתבויות בינהם.

הפילוסופיה הפוליטית של ג׳פרסון

ג׳פרסון, כשאר האבות האמריקנים המיייסדים, לא היה הוגה שיטתי וככל פוליטיקאי, לעיתים קרובות מעשיו לא הלמו את הרעיונות שביטא. ג׳פרסון לא הותיר אחריו טקסטים קאנונים כגון הלוויתן של הובס או המסכת השנייה של לוק (אחרי הכל, הוא היה מדינאי ולא פילוסוף), כך שאת המחשבה הפוליטית שלו עלינו לדלות מתגובותיו השונות על אירועי השעה. תגובות אלו מצוייות בכמות עצומה של מכתבים אשר כתב לאורך חייו (אוסף המכתבים של ג׳פרסון מכיל למעלה מ-18 אלף מכתבים שונים).

נקודת המוצא של המחשבה המדינית הג׳פרסונית היא שטובת ורווחת הציבור הן הצידוק המוסרי והמטרה העליונה של כל מוסד חברתי ובראש ובראשונה של המדינה. במילים אחרות, המטרה הלגיטימית היחידה של השלטון היא קידום והגשמה של אותם התנאים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שיטיבו עם המספר הרב ביותר של אזרחים. לשלטון אם כן, אין זכות לעשות מעשים הנוגדים את טובתם ורווחתם של הנשלטים; כל פעולה שלטונית, כמו גם כל הימנעות מפעולה שלטונית, צריכה להיבחן ולהישפט על פי האופן שזו משפיעה על הטוב הציבורי. ממשל שאינו מקדם את הטוב הציבורי- דינו שיוחלף בדרכי שלום. ממשל שרודף את עמו שלו- יוחלף בכוח הזרוע.

ג׳פרסון סבר כי ממשלה המטיבה בצורה המוצלחת ביותר עם טובת הציבור היא ממשלה מוגבלת. הוא חשש, שלא כפדרליסטים בהובלתו של המילטון, ממה שהוא כינה לא אחת כ״ממשלה אנרגטית״ ("energetic govrnment") וסבר כי ממשלה שכזו דינה שתגיע לידי דיכוי חברתי. בעיניו של ג׳פרסון, נציגי הציבור צריכים לעשות רק את אותם הדברים שהציבור עצמו אינו יכול לעשות בכוחות עצמו. ״אני מאמין״, ציין ג׳פרסון באחד ממכתביו [1], ״שפעולה אישית מצד האזרח היחיד בעניינים שבהישג ידו ובטווח הבנתו וכישוריו, ופעולה בכל העניינים האחרים באמצעות נציגים שנבחרו בידו במישרין והוא יכול לסלקם, זוהי תמציתה של רפובליקה״. על האזרחים להיות אנרגטים, לא על הממשלה, טען ג׳פרסון. חולשה יחסית של הממשל היתה בעיניו מגרעה שניתן לחיות עמה: ״[…] יש האומרים שלממשלות שלנו, הן לממשלה הפדרלית והן לממשלות המדינות השונות, חסר הכושר לפעולה נמרצת… זה נכון, וזה מטרד. ואולם מאידך גיסא, יכולתה של ממשלה אבסולוטית לפעול פעולה נמרצת… פירושה הפעלת כוחה שמשמעותו המעשית היא כידון המכוון בלא הפוגה מול חזהו של כל אזרח… אנחנו [באמריקה] שקלנו את שתי השיטות זו מול זו, והעדפנו לקבל את מרותה של הראשונה״. התנגדותו של ג׳פרסון לממשלה אנרגטית קיבלה ביטוי מעשי: עם היבחרו לנשיא הקטין ג׳פרסון את החוב הלאומי, המעיט בתכניות פדראליות וקיצץ בבירוקרטיה, וזאת למרות העובדה שאוכלוסית ארצות הברית, כמו גם שטחה של המדינה, גדלה ללא הרף. עם זאת, חשוב להדגיש כי תמיכתו של ג׳פרסון בממשלה מוגבלת הייתה עמדה פרגמטית, אחת שנבעה מניסיון חיים עגום תחת שלטון הכתר הבריטי הנצלני, ולא עמדה אידואולוגית נוקשה המאפיינת בימינו ליברטנים רבים.

ג׳פרסון היה מגדולי הדמוקרטים שידעה האנושות. רצון העם היה בעיניו מקור הלגיטימיות היחיד לפעולה הפוליטית. לגיטימיות הממשל נשענת בראייתו אך ורק על הסכמתו החופשית של העם. ג׳פרסון ראה בדמוקרטיה צורת שלטון ההולמת את הקדמה האנושית ומבוססת על משחקה החופשי של התבונה. האמונה הדמוקרטית שבה החזיק ג׳פרסון היתה חסרת תקדים לזמנו והייתה יוצאת דופן גם בהשוואה ליתר האבות המייסדים האמריקנים שחלקם, במיוחד הפדרליסטים שבינהם, חששו מבורותם של ההמונים. עלינו לזכור כי במאה ה-18 נתפסה הדמוקרטיה בעיני רבים לא רק כצורת שלטון בלתי ישימה, אחת שתוליך לשלטון ההמון ולאחריו לשלטונו של אדון יחיד, אלא גם רעיון חתרני ורדיקלי אשר יוליך לאובדנה של כל סמכות. שלא כרבים אחרים, ג׳פרסון שם את מבטחו בעם ובמיוחד באדם מן השורה (commom man), או מדויק יותר- בחוואי מהשורה. ג׳פרסון סבר כי האדם מן השורה, אשר ניחן בתבונה המאפשרת לו להבדיל בין הנכון לשגוי ובחוש מוסרי המאפשר לו להבחין בין הראוי למגונה, מסוגל בעזרת חינוך ראוי (ועוד אגע בנקודה זו בהמשך) ותחת משטר חופשי, להגיע להישגים בלתי רגילים (התבונה והחוש המוסרי היו בעיניו של ג׳פרסון מאפיין אנושי הדומה לידיים ורגליים, ובדומה אליהם היו צריכים גם הם עיבוד ואימון רב- ומכאן תפקידו של החינוך). ג׳פרסון, במילים אחרות, האמין בשכל הישר של הציבור ובפוטנציאל התבוני הגלום בו.

אמונה בשכל הישר של הציבור ובפוטנציאל התבוני הגלום בו, זוהי למעשה הנחת היסוד של התפיסה הדמוקרטית. עם שלא יהיה מסוגל לפעול בתבונה, לפי שכל הישר- שלטונו לא יוליך אלא לאסון. לכן, האבות האמריקנים כולם וג׳פרסון בפרט, ראו בדמוקרטיה האמריקנית כ״ניסוי בשלטון עצמי״ (experiment in self-govrnment); ניסיון ממשי ראשון לבניית חברה המושתתת על ערכים דמוקרטים ועל שימוש בתבונה. ברוח זו ציין ג׳פרסון באחד ממכתביו כי: ״לעולם לא יהיה ניסוי מעניין וחיוני יותר מן הניסוי שאנו עושים עכשיו, ואנו מקווים שבסוף הניסוי יוכח עובדתית כי אפשר לשלוט בבני אדם באמצעות תבונה ואמת״. במכתב אחר לג׳ון אדמס כתב ג׳פרסון כי: ״אוכלוסייתנו היא היריעה הטובה ביותר שהייתה מעולם להתווית ניסויים שלטוניים… לא הייתה דוגמה אחרת למצב כשלנו מאז ימי הרפובליקה הרומית… היו לי סיבות לחשוש שיש בקרבנו אנשים המבקשים למשול בנו בשיטות אחרות ולא על פי עקרונות של תבונה ויושר, אך אני שמח שאנחנו מתגברים עליהם״. ג׳פרסון קיווה כי הניסוי האמריקני יראה כי בני האדם מסוגלים למשול על עצמם ללא אדון, אם רק ישתמשו ויטפחו את תבונתם.

אמונתו של ג׳פרסון בדמוקרטיה הייתה איתנה כמעט כמו איבתו לשלטונות המלוכניים ולמונרכיות השונות. כך למשל כתב ג׳פרסון באחד ממכתביו בשנת 1810:

כאשר אמרתי שמלך אנגליה הוא אפס מאופס, לא התכוונתי להגביל את הבחנתי אך ורק לדמות המסויימת היושבת עכשיו על כס המלוכה. הנוהג של מלכים להתחתן בתוך משפחות מלכים בלבד נהוג באירופה כמה מאות שנים. נסה לקחת זן כלשהו של בעלי חיים, החזק אותם סגורים במצב של אפס מעשה ואפס פעולה, אם באורווה או בדיר ואם בחדרי מלכות, פטם אותם בתזונה עשירה, הבא סיפוק לכל תאוותיהם המיניות, האבס את יצריהם, צווה על כל דבר להתכופף לפניהם, וסלק מדרכם כל מה שעלול להמריצם למחשבה, ואם תעשה כל אלה, אחרי דורות אחדים יהיו בעלי החיים האלה גוף בלבד בלא שכל. […] זו בדיוק השיטה לגדל מלכים, והשיטה הזו נמצאת בשימוש זה מאות שנים.

איבתו של ג׳פרסון למוסד המלוכה הלכה יד ביד עם איבתו למה שהוא כינה כ״אריסטוקרטיה כוזבת״ או ״מלאכותית״, כלומר אריסטוקרטיה נטולת כשרונות אשר מבוססת על עושר ומוצא. עליה כתב ג׳פרסון כי היא אינה אלא ״סממן מזיק וחבלני במנגנוני הממשל״ וכי ״צריך לנקוט אמצעים למניעת עלייתם של אנשיה״. בניגוד אליה, עמדה האריסטוקרטיה הטבעית שבעדה טען ג׳פרסון. היתה זו אריסטוקרטיה של כשרונות ומעלות טובות. במכתב לג׳ון אדמס כינה ג׳פרסון את האריסטוקרטיה הטבעית כ״מתנתו היקרה של הטבע״ שכן ״אנשיה נועדו למלא את התפקידים של מורי הלכה, של נאמני ציבור ושל מושלים בחברה״.

הרפובליקה הג׳פרסונית היא רפובליקה שוויונית. שנים לפני אלכסיס דה-טוקוויל עמד ג׳פרסון על אופיה השוויוני המטיב של החברה האמריקנית. בכתביו, ג׳פרסון השווה תדיר בין הבדלי המעמדות השליליים באנגליה, לשוויוניות האמריקנית. באנגליה, כתב, מתקיים ״עוני בזוי של המעמד התחתון״, ״דיכוי ועליבות של מעמד העובדים״, לצד ״המותרות, ההוללות, השתלטנות והאושר המרושע של האריסטוקרטיה״. יש לשים לב לשפה החריפה שבה מגנה ג׳פרסון את האצולה האנגלית: ״בידי האריסטוקרטיה משמשים העניים מכשירים להנצחת אומללותם שלהם עצמם. בידי האריסטוקרטיה הם כלים להמשך דיכוים של העובדים, שכן מקרב העניים מגייסים את החיילים הנשלחים לירות בעובדים, כאשר קיבותיהם מיוסרות הרעב דוחפות אותם להתקומם ולהתמרד״. באמריקה, שלא כמו באנגליה, אין עניים חסרי-כל, מציין ג׳פרסון: ״הזקנים והנכים, אנשים מחוסרי רכוש וערירים ממשפחה, הם מעטים ביותר בחברתנו, ואי אפשר לראות בהם קבוצה נפרדת בחברה, ולא מעמד בעל קיום משלו״. נוסף על כך, באמריקה מספר העשירים קטן ועושרם בלאו הכי אינו גדול.

דווקא בגלל שמקור הלגיטימיות לכל פעולה פוליטית הוא רצון העם, לא ניתן, כך לפי ג׳פרסון, להיות אדישים לחינוכו של זה. ג׳פרסון הבין היטב כי קיומה של הדמוקרטיה תלוי במידת הצלחתה לעצב ולחנך אזרחים אינטיליגנטים, בעלי אופי ביקורתי כלפי מקורות סמכות (ועל כן ביקורתים כלפי השלטון, העבר, המסורת, הנוהג וכדומה) ורוח רפובליקנית. בהצעת החוק להפצת הדעת בקרב ציבור האזרחים שאותה יזם ג׳פרסון, הוא ציין כי האמצעי היעיל ביותר למניעת צמיחתו של משטר עריצות הוא ״להשכיל ולהאיר את מוחותיהם של כלל האזרחים עד כמה שאפשר, ובמיוחד לתת להם ידע על העובדות שמציגה לעינינו ההיסטוריה. כך, כשיהיה ברשותם ניסיון העבר של עידנים אחרים ושל ארצות אחרות, הם יהיו מסוגלים לזהות תאוות שררה בכל צורותיה ובכל תחפושותיה, ויוכלו להפעיל בלי שהות את סמכויותיהם הטבעיות כדי לבולמה ולמנוע את ביצוע זממה״. ג׳פרסון, כפי שעולה מן הדברים הללו ואחרים, החזיק בהשקפה לפיה הערובה היחידה לחירות היא מידת תבוניותו של העם. עם שאיננו תבוני הינו עם המוכן לעול השיעבוד. לא אחת כתב דברים ברוח הבאה: ״אם תעניק לכלל הציבור חינוך והשכלה, תיפקחנה עיניו לאור ואז תיעלם העריצות וייעלם הדיכוי של הגוף ושל הרוח כמו רוחות רעות המתפוגגות עם הנץ השחר״; ״אני חושב״, ציין במכתב נוסף, ״שבלי שום ספק, החוק החשוב ביותר בספר החוקים שלנו הוא החוק להפצת דעת בקרב הציבור. לא תמצא שום מסד אחר להשתית עליו את החירות ואת האושר ולשמרם באמצעותו״. במקום אחר ציין כי הוא מאמין ״שצריך לפתוח את שערי האמת וצריך לחזק את ההרגל לבחון כל דבר לאורה של התבונה, ואלה יהיו האזיקים היעילים ביותר שנוכל לכבול בהם את ידיהם של יורשינו, כדי שלא ינסו לכבול את הציבור בהסכמתו״. אם בכך לא די, הרי שלידידו ג׳ורג׳ וית׳ כתב ג׳פרסון את המילים הבאות: ״אדוני היקר, הטף בראש חוצות למסע צלב נגד הבערות; בסס ושפר את החוק לחינוך העם הפשוט. אמור לבני ארצנו שרק העם יכול לגונן עליו מפני כל הרעות החולות הללו, אמור להם שסכום המס שיצטרכו לשלם כדי לממן את חינוך העם יהיה אך אלפית מסכום המיסים שנשלם למלכים, לכוהנים ולאצילים שיצוצו בקרבנו אם נניח לציבור להישאר בבערותו״.

אך חינוך נאות לא היה התנאי היחידי לקיומה של רפובליקה בריאה, בעיניו של ג׳פרסון. רכיב נחוץ נוסף היה בעלות על אדמה ועבודתה. האידיאל הדמוקרטי של ג׳פרסון היה אידיאל דמוקרטי חוואי. החוואי בראייתו של ג׳פרסון, היה עמוד התווך של הרפובליקה. לדבריו, ״האנשים העמלים בעבודת האדמה הם עם הבחירה של אלוהים…״; ״על פי רוב״, קבע ג׳פרסון, ״אפשר לקבוע שבכל מדינה היחס המספרי בין אוכלוסיית עובדי האדמה ובין האוכלוסיה של קבוצות אחרות, כמוהו כיחס שבין האיברים הבריאים ובין האיברים החולים של המדינה. זהו מכשיר מדידה די טוב לקביעת דרגת השחתתה״. אין פלא אפוא שלא היה דבר שממנו חשש ג׳פרסון יותר מאשר העתקת הריבוד הכלכלי-חברתי של אירופה בארצות הברית. שלא כמו באמריקה, הקרקעות באירופה היו כולן תחת בעלות קודמת ועל כן חסומות בפני עובדי האדמה. כך נוצר למעשה פרולטריון חקלאי מובטל, עובדה בעלת השלכות פוליטיות שזיעזעה והפחידה את ג׳פרסון. ג׳פרסון הצביע על ההבדל שבין החוואים בעלי האדמות באמריקה, להמון הפועלים שהחלו להתגודד בערים ועסקו במקצועות תעשייתים. האחרונים הושחתו לדעתו שלא באשמתם: ״השחתה זו היא האות והסימן של אנשים אשר, שלא כמו היוגב, אינם נושאים את עיניהם השמיימה, אל אדמתם ואל עמלם, אלא פרנסתם תלוייה באירוע אקראי ובגחמותיהם של לקוחות. תלות היא אימה-הורתה של הכנעה, של ההתרפסות, של השחיתות; היא חונקת את זרע כל המעלות הטובות, והיא מעצבת אנשים המשמשים כלים למימוש מזימותיהם של תאבי שררה. זו היא ההתפתחות הטבעית של עיסוקים חרושתיים, ואלה הן תוצאותיהם הטבעיות״. עד כדי כך פחד ג׳פרסון מן ההמונים המתגודדים בערים הגדולות כתוצאה מתיעוש, שהוא כתב כי ״ההמונים של הערים הגדולות תורמים למשענתה של ממשלה טהורה, ממש כשם שמורסות תורמות לבריאותו של גוף האדם״.

באחד ממכתביו לג׳יימס מדיסון, כתב על האופן שבו אי-השוויון באירופה עורר במוחו ״שרשרת מחשבות על החלוקה הלא שוויונית של הרכוש, שבגינה נגרמים מקרים אין ספור של אומללות״. ״אני יודע״, ממשיך באותו המכתב ג׳פרסון, ״שחלוקה שוויונית של הרכוש היא לא מעשית. אבל תוצאת אי השוויון האדיר הזה היא אומללות קשה למרבית האנושות… כל אימת שבארץ יש הן אדמות לא מעובדות והן עניים מובטלים, ברור שחוקי הקניין שוכללו ונמתחו עד כדי הפרתה של הזכות הטבעית. הקרקע מוענקת כרכוש משותף לבני אנוש לעבדה ולחיות עליה. אם… אנו מרשים לעשות קרקעות לקניין פרטי, חובתנו לדאוג לספק תעסוקה חלופית לאלה שקניין קרקעי נשלל מהם״.

בהגותו של ג׳פרסון ניתן למצוא הן היבטים פרוגרסיבים והן היבטים שמרנים. למשל, שלא כמו שמרנים דוגמת אדמונד ברק, שנאמנותם העליונה הייתה נתונה במובנים רבים למסורת ולקשר שבין הדורות, ג׳פרסון היה ביקורתי הרבה יותר כלפי המסורתי. כך למשל, ג׳פרסון טען בצורה נחרצת כי האדמה שייכת לחיים ולהם בלבד. למתים, טען, אין לא כוח ולא זכות עליה. אף דור, גרס ג׳פרסון, אינו רשאי לשעבד דור אחר, לא על ידי חוב שהוא צבר, לא על ידי חוקה שאינה ניתנת לשינוי ולא על ידי מסורת ברזל. במכתב לג׳יימס מדיסון כתב ג׳פרסון את הדברים הבאים שיש טעם רב להביאם באריכות:

האם אנשים בני דור אחד זכאים לכבול אנשים בני דור אחר? האם יש להם זכות לכפות את ההתחייבויות שלהם על הדורות הבאים?… אני סבור שאפשר בהחלט להוכיח, כי אי אפשר להעביר או להוריש חיוב כפוי כזה מדור לדור. נקודת המוצא שלי, הנראית לי מובנת מאליה, היא שהעולם שייך לחיים בו, ושזכותם עליו היא זכות שימוש בלבד; וכן, שלמתים אין שום סמכויות ושום זכויות עלי אדמות. אותו נתח מן האדמה התפוס בידי בן-תמותה איזה שהוא, פוסק מלהיות שלו כאשר הוא עצמו פוסק מלהיות, ושב לבעלות החברה כולה… היחס שבין דור למשנהו הוא כמו היחס בין אומה עצמאית אחת לחברתה… על יסוד שיקולים דומים אפשר להוכיח ששום חברה אינה יכולה להנהיג חוקה נצחית, ואפילו אינה יכולה לחוקק חוק נצחי.

במקום אחר כתב ג׳פרסון כי המתים הם ״… אפס ואין;… כדור הארץ הגשמי הזה וכל אשר עליו שייך לתושביו הגשמיים העכשוויים למשך תקופת דורם. להם, ולהם בלבד, יש הזכות לקבוע מה הם האינטרסים הבלעדיים שלהם ולהכריז מהו החוק שיקדם את האינטרסים האלה…״. ג׳פרסון סבר כי הקשיים שהוצבו בפני שינויים בחוקה היו כבדים מידי והציע כי אחת לעשרים שנה תחול בה ריביזציה כללית, כלומר מהפכה דורית שאינה אלימה ותאפשר לניסוי האמריקני לחדש את עצמו כל העת. נאמנותו העליונה של ג׳פרסון נתונה הייתה לאינטיליגנציה של הדור החי ולא למסורת.

היבט לא-שמרני נוסף במחשבתו של ג׳פרסון הייתה עמדתו לפיה אין לנו כל סיבה משכנעת להאמין שאנשי העבר היו נבונים, פיקחים או מצויידים בתבונה רבה יותר מאיתנו. דורות העבר לא היו מצויידים ביותר כלים, יותר חוכמה ויותר מזל מדורות ההווה והעתיד, אם כבר להיפך, גרס ג׳פרסון. כך למשל, כדוגמה פיקנטית לרוח הדברים, לאחר שקרא את ״הרפובליקה״ מאת אפלטון, כתב ג׳פרסון (במכתב לג׳ון אדמס ביולי 1814) כי לא אחת הניח את הספר ושאל את עצמו הכיצד זה שבמשך תקופה כה ארוכה העולם העריך יצירה כה שטותית וטפשית? ברוח דומה, ועל אף בקיאותו הרבה במחשבת העולם העתיק, הוא לא היסס לקבוע כי העקרון החדשני של נציגות בדמוקרטיה שבא לידי ביטוי בניסוי האמריקני, הותיר כחסר ערך כמעט את כל אשר נכתב על מבנה הממשל בימים עברו. דברים ברורים וחד משמעיים יותר כתב ג׳פרסון בשנת 1816 וגם אותם חשוב להביא באריכות:

יש אנשים המסתכלים על חוקות בחרדת קודש וסבורים שהן כמו ארון הברית, כה קדושות שאסור לגעת בהן. הם מייחסים לאנשי התקופה הקודמת חוכמה על-אנושית, ומניחים שמפעלם של קודמיהם עומד מעל לכל ניסיון תיקון ושיפור…. בהחלט אינני חסיד של שינויים תכופים ולא בדוקים בחוקים ובחוקות… אך אני גם יודע שחוקים ומוסדות חייבים להתקדם יד ביד עם הקידמה של הרוח האנושית. רוח האדם מתפתחת ונעשית נאורה יותר עם חשיפתן של תגליות חדשות ועם התגלותן של אמיתות חדשות, ואורחות התנהגות והשקפות משתנות בעקבות שינויים בנסיבות החיים; ולצד כל ההתפתחויות האלה, מוסדות חייבים להתקדם גם כן, ולצעוד בקצב הזמן. לדרוש מחברה מתורבתת להמשיך ולשאת בעול דפוסי השלטון של אבותיה הברבריים, זה כאילו ביקשנו מאיש בוגר להמשיך וללבוש את המעיל שהתאים לו בנערותו… הבה לא נאמין, מתוך תחושת התבטלות, שדור אחד אינו מסוגל לדאוג לעצמו כמו דור אחר, ושאין הוא מוכשר לנהל את עניינינו בעצמו. […] כל דור הוא עצמאי כמו הדור שקדם לו, כשם שהדור ההוא היה בלתי תלוי בכל מה שהיה לפניו. לכל דור, כמו לקודמיו, יש זכות לבחור לעצמו את צורת השלטון שתקדם לדעתו את אושרו, ולכן הוא זכאי להתאים את צורת השלטון שקיבל מקודמיו לנסיבות החדשות שהוא מצוי בהן.

ג׳פרסון לעג לא אחת לאלו שסברו כי האנושות גילתה כבר את כל מה שיש לגלות בדבר טיבם של מוסדות, נוהגים ומסורות ראויים ומטיבים. הוא מחה לא אחת על המעמסה של ״היד המתה של העבר המונחת על כתפי דורות העתיד״, על העול שבדרכי המחשבה הישנים (The burden of old ways of thinking), על הדעות הקדומות הקדם-מדעיות (The burden of prescientific prejudices) ועל היהירות של תפיסות העולם העתיקות. על הפדרליסטים אמר שבעודם מבקשים להשתפר, הם מסתכלים אחורה ולא קדימה. במכתב מפורסם לג׳ון אדמס הנגיד ג׳פרסון בין ״אוייבי הרפורמה״ ובין אנשים כדוגמתו שסברו כי לא ניתן להציב גבולות לקידמה הפוטנציאלית הן במוסדות החברתיים והן בידע המדעי. על אמריקה אמר ג׳פרסון, אם נשתמש במילותיו שלו, כי ״איננו יכולים עוד לומר כי אין חדש תחת השמש, שכן כל הפרק הזה בהיסטוריה של האדם הינו חדש״. ג׳פרסון ראה בתקופתו עידן חדש המהווה שינוי מהותי מימי קדם. האנושות לא צריכה עוד להיסמך על מקורות סמכות מיושנים כגון מוצא משפחתי, תארי אצולה, תארים דתיים או כוח. הגיע שעתו של עידן הנסמך על שימוש בתבונה ובמדע- מקור הסמכות הלגיטימי היחיד בעיניו של ג׳פרסון.

ג׳פרסון גילה יחס מסוייג לא רק כלפי המסורת אלא גם כלפי הדת, שאותה הקביל לא אחת לאמונה תפלה (superstition) והתחכמות חסרת-פשר (sophistry). ביחס לזמנו, עמדותיו של ג׳פרסון בדבר טיבה של הדת היו מרחיקות לכת ולא בכדי הוא הואשם על ידי יריביו, אם כי שלא בצדק, על היותו אתאיסט. ג׳פרסון דחה את התוקף של הסמכות הכנסייתית כמו גם את הפולחן הדתי. ידועה גם התעקשותו על הפרדת הדת מן המדינה ועל קיומו של חופש המצפון והפולחן. מילים מהדהדות עולות מהצעת החוק שניסח להנהגת חופש דת בוירג׳יניה: ״השקפותיהם ודעותיהם של הבריות אינן מושא של שלטון מדיני ואין הן מצויות בתחום מרותו״. עוד ציין כי ״הזכויות הפוליטיות שלנו, זכויות האזרח שלנו, אינן תלויות בשום פנים ואופן בהשקפותינו הדתיות, ממש כשם שאין קשר בינן לבין השקפותינו בנושאי פיזיקה וגאומטריה״. כן קובע ג׳פרסון כי זהו ״מעשה חטא ואקט של עריצות להכריח אדם לתרום מכספו להפצתן של דעות שאין הוא מאמין בהן והן מאוסות עליו״, כאשר הכוונה היא להשקפות דתיות. רבים מאיתנו יכולים עדיין ללמוד מאמירתו המפורסמת, אותה נביא באנגלית עקב סגנונה:

But it does me no injury for my neighbor to say there are twenty gods or no God. It neither picks my pocket nor breaks my leg

עם זאת, וכפי שציינתי, הגותו של ג׳פרסון כוללת גם היבטים שמרנים מובהקים. את תמיכתו בממשלה מוגבלת כבר ציינתי בתחילת המאמר. היבט של תפיסה זו הוא חששו של ג׳פרסון מריכוז של כוח בממשל הפדרלי וקריאתו להעצמתו של השלטון המקומי- מבצר החירות האמיתי לדידו- בו לוקח חלק פעיל כל אזרח ואזרח. ״מה הוא הדבר שהשמיד את החירות וחיסל את זכויות האדם בכל שיטות השלטון שהתקיימו מעולם תחת השמש?״ שאל ג׳פרסון וענה כי ״ההכללה והריכוז של כל הנושאים ושל כל הסמכויות בגוף אחד ויחיד, ולא חשוב אם הגוף הזה היה האוטוקרט של רוסיה והאוטוקרט של צרפת״. על ממשל פדרלי ריכוזי ושתלטן כתב ג׳פרסון ש״אם כל השלטון… ייספג אל וושינגטון וזו תיעשה מרכז כל הסמכות וכל הכוח… שלטוננו יהיה מושחת ודכאני כמו השלטון שהתנתקנו ממנו. מצבנו יהיה כמו המצב באירופה, ועל כל אדם ייגזר להיות כריש או קרפיון, פטיש או סדן״. במכתב אחר כתב כי ״ארצנו גדולה מכדי שכל ענייניה ינוהלו בידי ממשלה אחת. משרתי ציבור הפועלים ממרחקים גדולים שכאלה, הרחק מעינם הפקוחה של בוחריהם, בהכרח לא יהיו מסוגלים, מתוקף נסיבות המרחק הרב, לנהל כהלכה את ענייני הציבור ולהשגיח על כל פרטי-הפרטים שבלעדיהם אין ממשלה טובה לאזרחים. ומתוקף אותן נסיבות… יצוצו בפני פקידי הציבור פיתויים למעשי שחיתות, מעילה ובזבוז. ואני מאמין באמת ובתמים, שאם ינצח העקרון המעניק לממשלה הכללית את כל הסמכויות של ממשלות המדינות, וההופך אותנו לממשלה מרוכזת אחת- זו תהיה הממשלה המושחתת ביותר עלי אדמות״. במכתב נוסף, אחד משנת 1811, כתב ג׳פרסון כי: ״חומות המגן האמיתיות של החירות בארץ הזו הן הממשלות של המדינות… שבע-עשרה מדינות נפרדות, המגובשות למדינה אחת בכל הנוגע לענייני החוץ שלהן, אך בלבדיות ועצמאיות בניהול ענייני הפנים שלהן; מדינות שלכל אחת מהן יש מבנה חוקתי סדיר, עם בית מחוקקים ומושל הנשענים על רצונו של ציבור האזרחים; ציבור פקוח-עין שיש לו עיתונות חופשית השומרת על עירנותו, שבע-עשרה מדינות כגון אלה לעולם לא ילכו שבי אחרי להטוטיו של אדם אחד, ולא יכפיפו עצמן מרצון לשלטונו הלא חוקי של עריץ. וגם אין שום סיכוי שלעריץ כזה יהיה די כוח לשעבדן לשלטונו נגד רצונן״. גוף שלטוני מטיב אליבא דג׳פרסון הוא גוף קרוב המכיר באופן ישיר את מושא שלטונו. השלטון העצמי המקומי היה בעיניו של ג׳פרסון רפובליקה קטנה שבה יכולים וצריכים האזרחים לבטא את רוחם הרפובליקנית. ג׳פרסון חשק בדה-צנטרליזציה רבה יותר של הממשל האמריקני ואף הציע תכנית פוליטית שלא התקבלה לארגונה מחדש של אמריקה בהתאם לעקרונות הממשל העצמי המקומי.

בנוסף, ידוע לרבים יחסו המסוייג של ג׳פרסון כלפי בתי המשפט וחששו ממציאות שבה בתי המשפט יהפכו לשליטים בפועל, כלומר ממצב שבו הרשות השופטת תמצא את הדרך להפוך לרשות העליונה והכבירה על פני יתר רשויות השלטון. הנה דוגמה לדעתו של ג׳פרסון על מערכת המשפט: ״זה זמן רב שאני מחזיק בדעה- ומעולם לא היססתי להביעה… שזרע חורבנה של הממשלה הפדרלית שלנו טמון במבנה של רשות המשפט הפדרלית. זה גוף שאינו אחראי בפני איש וכמו כוח המשיכה, גם הגוף הזה פועל בלא הפוגה, יום וליל, ומגביר את כוחו טיפין-טיפין, קצת היום ועוד קצת מחר, מתקדם כגנב בצעדי חשאין ומתפרס על פני כל שדה השלטון, עד אשר תיגזלנה כל סמכויות המדינות…״. ג׳פרסון הדגיש כי ״החוקה התכוונה מלכתחילה ששלוש הזרועות הגדולות של הממשלה, שלוש רשויות השלטון, תהיינה שוות-מעמד ולא תלויות זו בזו… החוקה לא העניקה מעמד של עליונות לאף לאחת מהן״. אין פלא שג׳פרסון היה יריב מר של נשיא בית המשפט העליון האמריקני ג׳ון מרשל. ג׳פרסון לא הסכים לקביעתו של זה, קביעה שהפכה מחייבת בעניין מרברי נגד מדיסון, לפיה בית המשפט העליון הוא הפוסק האחרון בשאלת חוקיותם של חוקים ובסמכותו לפסול חוקים המתנגשים עם החוקה. על קביעה זו כתב ג׳פרסון כי ״זה זמן רב אני משתוקק להזדמנות מתאימה כדי להוקיע באוזני הציבור את הפסיקה הלא תקפה בעניין מרברי נגד מדיסון, ולהכריז בפרהסיה שאין לה תוקף של חוק״. ג׳פרסון דרש מן הקונגרס לעמוד על כך שדוקטרינות מסויימות של בית המשפט הינן מנוגדות לחוקה ואף קבע כי יתכן ויהיה צורך להרשיע ולהדיח אחדים מהשופטים: ״ואם לאחר מכן ישובו השופטים ויאמצו את תורות הכפירה הללו, אז נרשיע ונדיח את כל החבורה… וכי לשם מה פוצל השלטון לשלושה ענפים, אם לא כדי שכל ענף ישגיח על הענפים האחרים, ויתנגד לגזל הסמכויות שהם מבצעים?״.

לבסוף, חשוב לציין כי תומס ג׳פרסון היה פטריוט אמריקני. במכתב לג׳יימס מונרו משנת 1785, מכתב בו מפציר בו ג׳פרסון לבקר באירופה, הוא כותב כי ״אחרי הטיול הזה אתה תעריץ את ארצך, את אדמתה, את אקלימה, את שוויונה, חירותה, חוקיה, אנשיה ומנהגיה. אלוהים! עד כמה אין בני ארצי יודעים להעריך את גודל אוצר הברכות שנפל בחלקם, ברכות אשר כמוהן אין לשום עם אחר עלי אדמות״. אלו הן מילים יפות לסיים עמן את המאמר.

[1] הציטוטים השונים לקוחים מספרו הנהדר של גיורא קולקה, תומס ג׳פרסון: איש-רנסנס אמריקני בעולם של מהפכה שראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה


שגיא ברמק

מנהל ומייסד זווית אחרת. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.