בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

המיעוט קובע: על השפעתה של התארגנות פוליטית...

המיעוט קובע: על השפעתה של התארגנות פוליטית

,
הכרעת הרוב היא הדרך שבה מתקבלות החלטות בקבוצה או בחברה דמוקרטית. מנטרה זו שולטת בכללי המשחק הפוליטיים ואי כיבודה נחשב לחוסר הוגנות. בפועל, המציאות דורשת שהרוב לא יהיה הגורם היחידי שיילקח בחשבון.

"הרוב קובע!" הכריזה מנהיגת חבורת ילדי הגן. הילדים התחבטו בשאלה דרמטית עבורם, באיזה משחק כדור כדאי לשחק. לבוגרת והמנוסה מביניהם ברור היה באיזה עיקרון יש להשתמש בשביל להחליט – הכרעת הרוב. לא רק לחבורת הילדות והילדים הזו ברור ש"הרוב" הוא זה שצריך להכריע, מדובר בהנחת יסוד של חברה דמוקרטית, ובתוך כך של החברה הישראלית. הנחה זו מעצבת חלק ניכר מתפיסת המציאות שלנו לגבי הדרך הנכונה לנהל חברה. מהר מאוד נטמעת ההבנה שכללי המשחק הם ש"הרוב קובע" ושכך נקבע גורלה של קבוצה. בהתאם להבנה הזאת, סקרי דעת קהל נערכים בתכיפות בנוגע לסוגיות העומדות על סדר היום והצבעה בבחירות נתפסת כמהלך הדמוקרטי האולטימטיבי. אבל האם זו באמת המציאות? בהכרח הרוב הוא זה שקובע את גורל החברה?

נדמיין מצב (לא כ"כ) היפותטי בו חבורה של אנשים קובעת לצאת לבלות בחמישי בערב. החבורה מתלבטת היכן להעביר את ערב הבילוי שלה; שניים מהחברים מעדיפים ללכת לבר, חברה אחרת רוצה מאוד ללכת למסעדה ואילו החברה הרביעית מעוניינת לצפות בסרט. אז היכן נמצא את החבורה? אם נלך לפי כלל "הרוב קובע" אז בוודאי שהיא תגיע לבר, לשם הרוב רצה ללכת. בפועל, בכלל לא בטוח שזה מה שיקרה. יכול להיות שהרצון של אחת החברות חזק יותר מזה של שני החברים. במידה תצליח לגייס לעזרתה את החברה הנוספת, והיא יכולה להציב אולטימטום לפיו הבילוי יתבטל אם האפשרות שלה לא תיבחר. ככה תמצא את עצמה החבורה במקום שלא רצה הרוב. אנחנו מכירות ומכירים דוגמאות נוספות למקרים כאלו בחיינו האישיים. מי מאיתנו לא היה בדיון שהעמדות הבסיסיות של מרבית המשתתפים נטו לכיוון אחד, אבל אחד המשתתפים התנהל באגרסיביות, אולי אפילו סגר לפני הישיבה עם כמה משתתפים שיתמכו בו, והצליח להפוך את ההחלטה. כלומר, יש חשיבות גם לאיכות ולא רק לכמות. מי שמתארגן ופועל באופן נחרץ, הקול שלו שווה יותר.

התארגנות פוליטית – איפה זה קיים?

עיקרון מניפולציית הכרעת הרוב רלוונטי גם לספרה הציבורית, דוגמת הבחירות שנערכו לפרלמנט הפלסטיני ב-2006. מדינת ישראל עקבה אחרי מערכת הבחירות וניסתה להעריך מי מהתנועות הפלסטיניות תשלוט בבית המחוקקים. בהסתמך על סקרי דעת קהל, היה ניתן לחזות ניצחון לתנועת פת"ח, שקיבלה אחוזי תמיכה גבוהים יותר. כשהגיעו תוצאות האמת, התגלתה תמונה שונה לחלוטין – פת"ח נחלה תבוסה ואילו חמא"ס היא זו שזכתה במרבית המושבים. ייתכן שחלק מהסיבה לתחזית השקרית הוא כישלון הסקרים שלא ידעו לנתח בצורה טובה מספיק את תמיכת הציבור, אך ישנו אלמנט נוסף שלא נלקח בחשבון – חמא"ס השכילה להיות מאורגנת ואפקטיבית פוליטית בהרבה מפת"ח. בעוד פת"ח הציגה בכל אזור בחירה מספר מועמדים, חמא"ס ידעה להתאחד סביב מועמד אחד שיגרוף את מרבית הקולות. היכולת להתארגן בצורה טובה, היא זו שאפשרה לחמא"ס לנצח וליישם את מטרותיה הפוליטיות.

גם בחברה הישראלית ישנן קבוצות שיודעות להתארגן ולפעול בצורה נחושה וכך להשפיע על החברה כולה על אף שתומכיהן אינם "הרוב". דוגמה בולטת לכך היא מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית, על גלגוליו השונים בדמות "גוש אמונים" ו"מועצת יש"ע". אוכלוסיית המתנחלים מהווה כ-4% בלבד מהציבור הישראלי. למרות זאת נתח התקציב שקבוצה זו מקבלת גבוה יותר, באופן יחסי, מזה של שאר אזרחי המדינה. לפי דו"ח של מרכז מאקרו, המתבסס על נתוני הלמ"ס ותקציב המדינה, התושבים היהודים המתגוררים ממזרח לגדר ההפרדה מקבלים מהמדינה סכומים הגבוהים ב–160% לתושב מאשר תושבי שאר היישובים במדינה.

ההשפעה הרחבה של התנועה ביחס לגודלה המצומצם, אינה מתבטאת רק בהיבט הכלכלי. על אף שסקרי דעת קהל ממשיכים לקבוע שרוב הציבור רוצה בפתרון שתי המדינות, קבוצה זו מעצבת דה-פקטו את המציאות בכיוון של מדינה אחת. בפעולה מאורגנת ונחושה, תנועת ההתנחלות קובעת עובדות בשטח ומשפיעה על עתיד החברה כולה. גם לתומכי פתרון שתי המדינות הקנאים ביותר, ברור כיום כי הסכם מדיני יהיה חייב לכלול חילופי שטחים. בעקבות פעילות ההתיישבות האפקטיבית, ישנם שטחים שיהיו חייבים להיכלל בשטח המדינה יהודית.

ככלל, ניכר כי הנהגת הציונות הדתית הפנימה את חשיבות ההתארגנות. יש באמתחתה שורת מוסדות, מכינות, ישיבות וסניפים. היא כובשת עמדות כוח, משרדים ממשלתיים ומערכות ציבוריות וכן ממצבת את עצמה כאליטה החדשה. למרות שהתחילה עם כוח אלקטורלי מוגבל מאוד, היא מכניסה לשיח הציבורי, לאט ובטוח, רעיונות של סיפוח וכלכלה ליברטריאנית. העיקרון של התארגנות ובנייה לטווח ארוך מאפשר לה לגדול ולהרחיב את השפעתה.

מהעבר השני, אנשי ימין טוענים כי על אף שמחנה הימין מקבל רוב בבחירות, תחומים רבים נשארים בשליטת השמאל. זאת, איך לא, כתוצאה מכוח ההתארגנות. לשיטתם, השמאל אוחז במוקדי הכוח האינטלקטואליים והתרבותיים של החברה ובכך מקנה לה צביון שמאלי (במקרה זה ייתכן כי יש קשר גם להיעדר מדיניות ברורה של שלטון הימין, מלבד שיסוע וניגוח השמאל).

דוגמה חוצת מדינות לאפקטיביות של כוח מאורגן היא כוחו של "האחוז העליון" – תאגידים ובעלי הון – על פני מרבית הציבור, "99 האחוזים" הנותרים. המודעות העולמית סביב כוחה של קבוצה של זו פרצה ב-2011 בשורת מחאות ברחבי העולם, בהן גם ישראל. בעלי ההון מפעילים לוביסטים, מתחזקים קשרי הון-שלטון, שולטים בארגונים ובמשאבים ציבוריים. כך, מתמרנים החלטות ממשלתיות ומדיניות ציבורית. כוחם הרב והמאורגן מאפשר להם להטות החלטות המתקבלות בשם הציבור, לטובתם.

הפתרון: עוד התארגנות

אחרי שהבנו שעיקרון הכרעת הרוב לא תמיד עובד בחברה דמוקרטית, נשאלת השאלה מה לעשות עם זה. אפשרות אחת היא לנסות למנוע את ההשפעה של קבוצות הלחץ והגופים המאורגנים. לפרק את גורמי הכוח, להחיל כללי שקיפות, לחשוף שחיתויות, להפעיל רגולציה או לצמצם את האפשרות להטיית ההחלטות של השלטון. אכן לדאבוני, יש שימוש בכוח שאינו לגיטימי ואינו חוקי ויש להגבילו. הקמת מאחזים בניגוד לחוק, העברות תקציביות במחשכים, שחיתות, שוחד והון-שלטון אינם דברים שצריך להרשות. בנוסף, ניתן לצפות למנהיגות שאינה נכנעת לקבוצות לחץ ולוקחת אחריות על טובת הכלל.
אבל בעוד הדברים הללו הם כשל במערכת הדמוקרטית שיש לתקן, האפשרות להתארגן במהותה אינה כזו. אם נרצה בכך או לא, היכולת להתארגן היא חלק אינטגרלי מהמציאות הדמוקרטית.

עמית שמתנהל באגרסיביות בדיון קבוצתי ובכך מקבל השפעה רחבה יותר משאר המשתתפים, ניתן להגביל עד גבול מסוים. בסופו של דבר זוהי זכותו לדבר ולשכנע. הדרך האפקטיבית להתנהל מולו תהיה ככל הנראה להתארגן בעצמנו, להקים קואליציה עם אחרים בקבוצה ולהציב כוח נגדי.

קדושת הכרעת הרוב היא כ"כ בסיסית וחזקה, שהגילוי שקבוצה מאורגנת היטב יכולה לגרום לכך שרצון הרוב לא ימומש. יכול להיות צורם מאוד. אך זוהי פשוט המציאות בהתנהלות חברתית – התמיכה אינה באמת שווה, מי שיהיה פעיל ונחוש יותר גם ישפיע יותר. מעבר לכך, עמדת הרוב היא דבר נזיל, המושפע מתנאים שונים והתארגנויות פוליטיות. בחירה לעולם אינה אותנטית לחלוטין. היא מתעצבת, לצד תבונה, ע"י תנאים חיצוניים שאינם בשליטת האדם הפרטי. קבוצת אנשים אינה יכולה לצאת להפגין ולהביע דעה באופן ספונטני ו"אותנטי". בבסיס נדרש ארגון.

על אף שאיני מסכים עם הערכים שמקדמת הציונות הדתית הימנית ולמרות שהיא משפיעה על הציבור הרבה מעבר לגודלה באוכלוסייה, היא עדיין מתנהלת (ברובה) במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי. הדרך לפיה אני מאמין כי יש להתמודד עם זה, היא להתארגן עצמאית ולפעול במסגרת תנועה שתקדם את הערכים בהם אני מעוניין בעבור החברה. הרוב עודנו מושג מרכזי וחשוב בקביעת הדינאמיקה וההחלטות החברתיות, אך הוא אינו המשפיע הבלעדי. המחנה הפוליטי שיפנים טוב יותר את כוחה של ההתארגנות ויעשה זאת באופן אפקטיבי יותר, הוא גם זה שינצח ויוכל להחיל את ערכיו.


איתי כהן

סטודנט לפילוסופיה, סוציאל-דמוקרט, ופעיל בארגון "כוח לעובדים". כותב בענייני חברה וכלכלה.