בחירות וביטחון: המלחמה הקרה על שטח "C"

הניסיון להבין את דפוס ההצבעה לליכוד גורם לתסכול רב בקרב מצביעי הגוש השמאלי, אשר חשים שמצביעים אלה נשלטים באופן דטרמיניסטי על ידי כוחות לא רציונליים ובלתי ניתנים לשינוי. הדבר מוביל לתסכול עמוק של אי הבנת התופעה – כיצד ייתכן שמצביעי ליכוד שרובם בפריפריה מצביעים למי ש"דופק אותם"? אך לא צריך להיות איש אקדמיה בשביל להבין שכלל לא מדובר בתעלומה בלתי מובנת. שיחה מהירה עם מצביע ליכוד ממוצע מעלה בבירור שלא השיח הכלכלי-חברתי הוא שמניע אותו להצביע, כי אם הנושא המדיני-ביטחוני.

הרציונל במקרה זה איננו נובע מאידיאל ארץ ישראל השלמה. לראייה, בבחירות שלאחר ההתנתקות ב-2006 ירדה מפלגת הליכוד בראשות נתניהו לשפל חסר תקדים של 12 מנדטים. מנגד, מפלגת העבודה שמרה על כוחה (19 מנדטים) ומפלגת קדימה שהורכבה מתומכי ההתנתקות קיבלה את השלטון עם 29 מנדטים. כלומר, מרבית מצביעי הליכוד עברו להצביע למפלגת קדימה, וככלל ניכר שהציבור הישראלי ברובו היה מרוצה מן המהלך.

אלא שעליית החמאס בעזה הובילה לירי הרקטות המתמשך עד היום על יישובי הדרום, מה שיצר תרחיש אימים דומה הנוגע לנסיגה אופציונאלית מאזור יהודה ושומרון. הבהלה מתרחיש כזה הובילה לשינוי כה דרסטי בדפוס ההצבעה בבחירות שלאחר מכן ב-2009, שהביא את נתניהו לשלטון, והוא במידה רבה זה שמחזיק אותו שם.

הציניקנים בשמאל מערערים על הרציונליות של טיעון זה מאחר שלטענתם ההתנתקות בוצעה על ידי ממשלת ימין, ונתניהו הצביע בעדה. אך טיעון זה חלש ביותר ומתעלם לחלוטין מהעובדות ומהמציאות שהייתה אז: מחצית מסיעת הליכוד פתחה במרד גלוי ופרשה מן הממשלה. מנגד, מפלגות השמאל – העבודה (שנכנסה לממשלת אחדות) ומרצ, וכן מפלגת שינוי מהמרכז – נתנו לממשלה גיבוי מלא שרק בזכותו ניתן היה להעביר את התוכנית.

באשר לנתניהו, זה אומנם זיגזג בין הצדדים, אך כשמסתכלים בהמשך, לאחר עשור רצוף שלו בתפקיד ראש הממשלה, ניתן לראות בבירור שעל אף הלחצים הגדולים הוא לא מסר אף שטח.

בנוסף, נתניהו גם לא פעל עד כה למימוש תרחיש האימים הנגדי, של מדינה אחת שתהפוך את ישראל להידמות לבוסניה-הרצגובינה של שנות ה-90 אם תינתן זכות הצבעה, או לדרום אפריקה של שנות ה-50 אם לא. כלומר, ניכר שמצביעי הליכוד ברובם המוחלט משוכנעים שהמצב הקיים הוא נכס שיש לשמור עליו.

הדבר מחדד באופן ברור שדפוס ההצבעה הרחב לליכוד נשען יותר על פחד רציונלי מתרחיש אימים, מאשר על יצר שבטי ושנאה היסטורית של עדות המזרח בפריפריה למפלגת העבודה.

המסקנה העולה לאור זאת עבור הגוש השמאלי-הפרוגרסיבי היא ברורה ביותר: על מנת לנצח את גוש הימין-השמרני יש לפעול לשינוי תפיסת דעת הקהל את השיח המדיני-ביטחוני, כפי שעשו רבין וברק, וכפי שעשה שרון לאחר מכן. עד שתפיסה זו לא תשתנה, התוצאה תהיה זהה, וגם איחוד עתידי של כחול לבן עם העבודה ייצור ליכוד עם למעלה מ-40 מנדטים ולכינון ממשלה ימנית חדשה.

אלא שהגורמים הפוליטיים בגוש השמאלי נמנעים כבר שתי מערכות בחירות משינוי השיח. במקום זאת, הם מנסים – באופן מנוגד לחלוטין לפירמידת הצרכים של מאסלו – לדבר על הנושא החברתי-כלכלי ועל פרשיות השחיתות של נתניהו.

מפלגת העבודה אומנם בנתה מצע מדיני מפורט יחסית, אך נמנעה לרוב מלדבר עליו, בעוד שבכחול לבן חשפו מצע מדיני מעומעם ביותר, רווי סיסמאות כלליות על היפרדות; זאת כשבמקביל, מנהיגיהם מציגים מסרים סותרים כל הזמן.

החשש מלעסוק בנושא זה הוא מובן, שכן גם אם אכן קיימים פתרונות למניעת התרחיש, הרי שהתממשותו במתכונת הניסוי והטעייה של רצועת עזה, הופכת את מלאכת השכנוע לכמעט בלתי אפשרית. אך דווקא על בסיס אותו העיקרון של ניסוי וטעייה ישנה דוגמה חיה, מאותה תכנית התנתקות של 2005, שמראה תמונה שונה לחלוטין.

מעטים זוכרים שתוכנית ההתנתקות כללה שני אזורים: הראשון היה עזה, שממנו התבצעה נסיגה מלאה והעברת ריבונות יבשתית לרשות הפלסטינית (להלן – הרש"פ; השני היה בצפון השומרון, שם התבצעה נסיגה חלקית. הפינוי של ארבעה יישובים מבודדים חסרי כל ערך אסטרטגי הוביל ליצירת רצף טריטוריאלי סמי-ריבוני של הרש"פ בסביבת הערים שכם וג'נין.

הנוכחות הצבאית באזורים אלה מאז היא אפסית ונעשית בעיקר לצורכי ביצוע מעצרים תוך שיתוף פעולה ביטחוני פורה עם מנגנוני הביטחון של הרש"פ. במקביל, המוני אזרחים ערבים-ישראלים עוברים, "כתיירים הנוסעים לחוץ-לארץ", את מעבר ג'למה בכל יום לביצוע שופינג המוני בשתי הערים הללו, שמאז נהנות מפריחה כלכלית חסרת תקדים.

במקביל, התושבים חיים את חייהם לרוב מבלי שהם פוגשים חייל אחד בשגרתם היומית, ואולי דווקא בגלל זה מדובר בגזרות השקטות ביותר בכל הגדה. לאור זאת, אם הגוש השמאלי מעוניין להפריך את תרחיש האימים הזה, זה המודל שעליו לשווק.

הראשון לעשות זאת היה ח"כ בר-לב מהעבודה עוד ב-2013 כשהשיק את התוכנית המדינית שלו, לפיה יש ליצור רצף טריטוריאלי של 60% מהגדה עבור הרש"פ על בסיס שטחי A ו-B כפתרון ביניים עד שייחתם הסכם קבע. עינת ווילף ושני מור פרסמו מאמר דומה ב"הארץ", בו הן קראו ליישם את המודל הקיים בצפון השומרון בכל הגדה.

לעומת זאת, בוגרי מערכת הביטחון, מארגון 'מפקדים למען ביטחון ישראל', הציגו תכנית צנועה יותר הקוראת להגדלת שטחי A ו-B על מנת לאפשר בנייה ופיתוח. גם יועז הנדל, 'הנץ הימני' מכחול לבן, הגה בספרו "בארץ לא זרועה" תכנית משלו בעלת עקרונות דומים. ניכר שהתוכנית העדכנית ביותר לכתיבת שורות אלה היא של מכון ה-INSS, המתבססת על עיקרון דומה לזה שבתוכנית בר-לב, אך עם עקרונות שמרניים יותר מבחינת השליטה הצה"לית בשטח.

אולם נראה שהאדם הבולט כיום בקידום הרעיונות האלה בשיח הציבורי הוא דווקא הפילוסוף, חוקר היהדות ואיש הציונות הדתית, מיכה גודמן, שב-2017 פרסם את הספר 'מלכוד 67', שמהתרשמותי מקבל את ההנחות הביטחוניות של הימין ואת ההנחות המדיניות של השמאל. לאחרונה פרסם גודמן מאמר בעיתון 'הליברל', בשם "יוצאים מן המלכוד – שמונה צעדים לצמצום הסכסוך".

במאמר זה מציג גודמן תפיסה שמרנית יותר מהקודמים שצוינו, אך מתבסס על רעיונות דומים. לתפיסתו, החברה הישראלית נמצאת במלכוד, משום שמצד אחד נסיגה מהשטחים תסכן את ישראל ביטחונית, אך מצד שני סיפוח שלהם יוביל לסיום הציונות. לאור זאת, גודמן מציע מספר 'צעדים קטנים' שיובילו לשינויים חיוביים גדולים באורח חייהם של הפלסטינים מבלי לפגוע בביטחון אזרחי ישראל.

כך, למשל, כתב על הצורך בהעברת כבישים ראשיים לאחריות הרש"פ, מה שיסייע בהפחתת הפגיעה המתמשכת בחופש התנועה של הפלסטינים, וכן יסייע בהגדלה חלקית של שטחי A ו-B. זאת, מאחר שהגבולות של השטחים הללו כיום מבוססים על הגבולות שלהם משנות ה-90, מה שמונע את ההתרחבות הנדרשת מהגידול הטבעי, וגורר הריסת בתים הנבנים בלית ברירה בשטח C המקיף כמעט כל עיר וכפר קטן (ראו מפה). גודמן מצהיר שאיננו יודע מהו הפתרון האידיאלי, אך סובר שעד אז מוטב להפיק את המקסימום מהמצב הקשה הזה. מנגד, הוא מציין שתפיסתו המדינית עשויה להוות מודל לאידאולוגיית המרכז המתהווה בדמות "כחול לבן".

על אף השיח הפורה המתפתח בעשור האחרון, נמנעו עד כה מפלגות הגוש השמאלי, בין אם מהשמאל ובין אם מהמרכז, לאמץ מודל זה. העבודה אומנם מינתה את בר-לב לראש הצוות המדיני-ביטחוני שלה, אך עד כה נמנעה מלשווק במרץ את תוכניתו המושקעת (או את זו של ה-INSS), ועתה כשזה לא נכנס לכנסת, ספק אם תעשה זאת. לכחול לבן הייתה ההזדמנות, כמפלגת מרכז, לאמץ לחיקה את המודלים השמרניים יותר של גודמן והנדל, אך נמנעה מלעשות זאת גם כן.

בהיעדר רלוונטיות של השיח המדיני חווינו במערכת זו תופעה ייחודית בה מצביעי שמאל מסורתיים בוחרים להצביע למפלגות ימין כגון 'זהות' של משה פייגלין, מתוך הנחה שהשיח המדיני איבד רלוונטיות. כך, נוצר מצב בו לא רק שהגוש השמאלי מפסיד לימני בשיח המדיני, הוא גם מאבד קולות מ'הבייס' שלו על הדרך, אשר חלקים ממנו חשים את חוסר הרלוונטיות של שיח זה בקרב מפלגותיו המסורתיות.

אינני יודע עד כמה יש לנשיא טראמפ את המוטיבציה לקדם את התהליך המדיני. אך מהסתכלות על מעט הפרטים העולים לגבי "תוכנית המאה" שלו, ניכר שזה הכיוון שאליו הוא פונה – הגדלת האוטונומיה הפלסטינית כפתרון זמני. תרחיש זה, דווקא בגלל הרציונליות שלו, מפחיד עד מאוד את אנשי הימין חסידי שלמות הארץ, מבנט ועד סמוטריץ', והוא זה שדחף לברית הידועה לשמצה בין מפלגות הציונות הדתית לממשיכי כהנא. הללו רואים שחזונם לספח את שטחי C, ואולי את כלל השטח בהמשך, נמצא בסכנה מוחלטת.

אך אם יש דבר אחד ברור בעידן הנוכחי הוא שעובדות בשטח הן שנותנות את הטון. מרבית גושי ההתיישבות הגדולים הפכו לעובדה קיימת שיש להתחשב בה, אפילו עבור מרצ; מנגד, ניכר שעבור רוב אנשי הימין, שטחי A ו-B וכן הנסיגה מעזה הפכו גם הם לעובדה קיימת שהללו בשלב זה נמנעים מלערער עליה. לאור זאת, המלחמה העתידית וזו המתקיימת כיום מתחת לפני השטח היא על אותו שטח C שהימין האידאולוגי רוצה לספח, ושממנו השמאל רוצה להתנתק. אך מלחמה זאת תהיה מלחמה קרה, כאשר כדברי גודמן 'צעדים קטנים' הם שיקבעו את הטון.

מפת המצב הקיים, שטחי 'A' (שליטה פלסטינית מלאה) בחום כהה, 'B' (שליטה מעורבת) בחום בהיר, 'C' (שליטה ישראלית מלאה; כ-60% מהשטח) בלבן.