בחירת העורך

READING

המצב בקאנט(ים): האתגר המוסרי של הדמוקרטיות הליברלי...

המצב בקאנט(ים): האתגר המוסרי של הדמוקרטיות הליברליות

,
המלחמה בטרור הפכה לסוגיה מרכזית בקרב מדינות דמוקרטיות-ליברליות. לעיתים קרובות עולה השאלה האם המלחמה בטרור, הפוגע בחפים מפשע, מצדיקה שימוש בעינויים בשעת חקירה ולמען הגנה על חיי אדם. התשובה לכך אינה פשוטה, והיא מעולם לא הייתה כזאת בדיונים על המוסר בקרב מדינות המערב; וזאת, בעיקר משום שהמוסר המערבי מתבסס על קאנט ומיל, אשר התבוננו על פרקטיקות שליליות כמו עינוי לא רק באופן שונה, אלא בצורה סותרת לחלוטין.

עינוי, טרור ומלכוד מוסרי

רבים ודאי יסכימו על כך שישנה התפשטות נרחבת של הטרור בשלושת העשורים האחרונים, בעיקר במדינות דמוקרטיות-ליברליות. ברבים מן המקרים, מדינות אלו, בניגוד למדינות המושתתות על רעיונות שאינם דמוקרטיים-ליברליים, אינן מצליחות למצוא פתרון מוסרי או חוקתי לבעיות שונות שעולות במהלך ההתמודדות אל מול הטרור – למשל, כאשר מדובר באיתור תאי טרור או טרוריסטים בודדים, ובמיוחד כאשר מדובר בעירוב האוכלוסייה האזרחית באלימות הנוצרת בעקבות העימות. לעיתים הפתרון היעיל אינו הפתרון המוסרי, ולעיתים היעדר היעילות תורם להתפשטות הטרור ולהצלחתו, פוגע בביטחון הקבוצתי, ואף גורר – במישרין או בעקיפין – פגיעה בחפים מפשע. פגיעה זו נחשבת בעיני רבים למעילת הריבון בתפקידו, משום שהוא האחראי על סיפוק הביטחון לאזרחים; מעבר לכך, רבים נוספים טוענים כי ויתור זה על היעילות הוא למעשה הפרה מוסרית חמורה הרבה יותר, ומזהירים מהיום שבו רשויות האכיפה והשלטון יתמודדו מול סיטואציית "הפצצה המתקתקת".

תרגיל "הפצצה המתקתקת" מתאר מצב היפותטי, אם כי לא בלתי סביר, שבו רשויות האכיפה מחזיקות בטרוריסט אשר הטמין פצצה במקום נסתר בעיר, ואיננו מוכן לנטרל אותה או למסור פרטים על מיקומה. ידוע כי הפצצה הזו עומדת להתפוצץ תוך זמן קצר, וכי הנזק שייגרם יהיה קטלני. ובכן, מה על רשויות האכיפה לעשות במצב בו אין ביכולתן למנוע מהפצצה להתפוצץ ולגרום להרג של אלפי אנשים, אלא אם הטרוריסט יסכים לגלות את מיקומה? האם מותר להן לענות את הטרוריסט למרות שהמשפט הבינלאומי, המושתת על ערכים דמוקרטיים, אוסר זאת באופן חד-משמעי? האם במקרה זה מותר להתעלם מהחוק עבור מטרה חשובה כמו שמירה על חיי אדם? האם נכון לומר שהתפיסה הדמוקרטית-ליברלית אינה מאפשרת עינויים בשום מקרה, תוך שהיא מתבססת על טיעונים מוסריים? או שמא על רשויות האכיפה והשלטון להגן על האזרחים – שכן הגנה על חפים מפשע, גם במחיר התרת עינויים, היא אקט מוסרי יותר?

המלכוד הזה איננו נושא לדיון רק בכיתות פילוסופיה ומדע המדינה, אלא שמדובר בסוגיה מהותית ופרקטית, אשר מדינות שונות מתמודדות עימה כיום ותתמודדנה עימה בעתיד. במדינות שאינן דמוקרטיות-ליברליות המענה לשאלת התרת העינויים והצדקתם היא קלה או ברורה יותר במקרים רבים. אולם המדינות הדמוקרטיות-ליברליות, אשר שואבות השראה מן הפילוסופיה הפוליטית והמוסר המערביים, מתמודדות מול מלכוד מוסרי של ממש. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא חוסר הקוהרנטיות של המוסר המערבי, המתבסס הן על קאנטיאניזם והן על תועלתנות, למרות שכל אחת מהגישות הללו מציגה מענה העומד בסתירה כמעט מוחלטת אל מול המענה של הגישה השנייה בשאלת העינויים.

קאנט שובר את הכלים

עמנואל קאנט הוא ללא ספק אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה המערבית; הוא יצק רעיונות מוסריים, פוליטיים ולוגיים שונים אל תוך העולם המערבי. קאנט כתב רבות, והציג תורות מורכבות ומתוחכמות. לפיכך, רעיונות רבים מתבססים על הגותו, ולעיתים מהווים פיתוח שלה – כך, למשל, עסק קאנט בזכויות אדם, בשלום דמוקרטי ובמוסר קוהרנטי החל על כל בני האדם. אין זה מפתיע, אם כן, שקאנט השפיע רבות על המוסר המערבי, והאינטואיציה של רבים מאיתנו מצדיקה את הבסיס המוסרי עליו נשען קאנט.

על פי קאנט, אין להתייחס לאנשים כאילו היו כלים או אמצעים, אלא יש להתייחס אליהם בתור תכלית כשלעצמה. במלים פשוטות, יש להתייחס לכל בני האדם באופן שלא יפר את – מה שנראה בעינינו כיום – זכויות האדם הבסיסיות שלהם: אסור לנצל, לפגוע או להרוג בני אדם. מעבר לכך, על המוסר להיות מוחלט, ללא יוצאים מן הכלל. כלומר, אם על פי המוסר אסור לגנוב, אז אסור לאדם לעשות זאת גם אם הוא יציל בכך את ילדיו הרעבים; אם אסור לשקר, אז אסור לאדם לעשות כן גם אם יציל בכך בני מיעוטים נרדפים; אם אסור לענות, אז אסור לענות גם כאשר עינויו של אדם אחר, שתכנן להרוג בני אדם עבור תכליותיו שלו, יביא להצלת מספר רב של אזרחים חפים מפשע. במידה רבה, קאנט שבר את הכלים ואמר: לעולם לא, לא משנה באילו תנאים ולא משנה מה יהיו התוצאות. הטיעונים הדמוקרטיים-ליברליים, כמו של החוק הבינלאומי, שואבים השראה מתפיסה זו, ולפיהם ישנם מעשים שאסור לבצע בבני אדם, רק משום עצם היותם כאלה.

ספירת הראשים של מיל

ג'ון סטיוארט מיל היה אולי מתוחכם פחות מקאנט בכל הנוגע ללוגיקה ולפילוסופיה גבוהה, אבל הוא ללא ספק אחד הייצוגים המהותיים של הליברליזם האנגלו-סקסי בפרט והמערבי בכלל. רבים מכירים את הרעיונות של מיל, משום שרבים מכירים את הגישה התועלתנית, גם מבלי שהם מודעים לכך. כזכור, על פי תפיסה זו יש להעניק את מרב העושר למרב האנשים. כלומר, אם עינוי של אדם אחד יציל שני אנשים, יש לאפשר את עינויו; אם עינוי של אדם אחד ימנע סבל של אלפים, אז קל וחומר שיש לאפשר את עינויו. לא זו בלבד שיש להתיר זאת, אלא שיהיה זה בלתי מוסרי לעשות אחרת. התפיסה של מיל ושל הגישה התועלתנית היא קולקטיביסטית, ולמעשה בוחנת את כמות האנשים שהפעולה תיטיב עימם. מעבר לכך, זוהי גישה שמעניקה לכל מקרה תנאי כמותני; כך, במקרה אחד המעשה הספציפי עשוי להיות מוצדק, בעוד שבמקרה אחר אותו מעשה בדיוק יהיה אסור.

אולם, כאשר חושבים על כך מעט, מבינים שספירת ראשים מהסוג הזה תהיה מעוותת במקרים רבים: האם מותר לענות אדם אחד בשביל להציל שניים? לרוב, התשובה לכך תהיה שלילית. גם בכך יש ספירת ראשים אמנם, אך היא עתידית – מעשה מהסוג הזה יגרום לחברה להיות אומללה ולא בטוחה; בטווח הקצר יותר אנשים יינצלו אמנם, אך בטווח הארוך גם ייעשה נזק ליותר אנשים.

האינטואיציה המוסרית

שתי הגישות, כל אחת בדרכה שלה, הן מוכרות ואינטואיטיביות לקוראים אשר משייכים עצמם למחנה הדמוקרטי-ליברלי. יחד עם זאת, במקרי קיצון מסוימים נראה כי המענה המוסרי של שתי הגישות הוא מופרך. האם ניתן לטעון כי עינוי של טרוריסט, אשר מאיים לפוצץ פצצת אטום ולגרום להרג של מיליונים, הוא בלתי מוצדק מבחינה מוסרית? מן העבר השני, האם ניתן לטעון כי עינוי היחיד עבור הרבים, כאשר מדובר ביחיד חף מפשע, הוא מוצדק בלי שום ספק?

כאמור, נראה שהמוסר המערבי לוקה לעיתים בחוסר בהירות. במקרה "הפצצה המתקתקת" מעטים הם האנשים שיטענו כי אין לענות את הטרוריסט, ואשר יצדיקו את טענתם בכך שאסור לענות אנשים אחרים בהגדרה, תוך התעלמות מההשלכות. אולם מקרה הפצצה המתקתקת הוא מקרה שהדין המוסרי לגביו הוא מובהק; אך האם, למשל, מותר לענות את הילד של אותו הטרוריסט לשם הצלת מיליוני אנשים? ועוד, האם במקרה שבו הפצצה מאיימת רק על חמישים אנשים ולא על מיליונים, עדיין מוצדק לענות את הטרוריסט? כיצד החוק צריך להתמודד עם שאלה זו? הרי מובן שעינויים מתבצעים בפועל, וחלקנו אף מצדיקים אותם לעיתים.  

חוסר הקונסיסטנטיות של המוסר הדמוקרטי-ליברלי איננו רק מטרד פילוסופי, אלא שהוא משפיע על קביעת מדיניות ופרקטיקה. נראה שאבני היסוד של המוסר המערבי אינן מספקות מענה שלם, קונסיסטנטי וצודק כתשובה לשאלת העינויים שנועדו להציל חיי אדם מפני טרור – אקט שמטרתו היא פגיעה בחפים מפשע. נראה שלדמוקרטים-ליברלים ישנה משימה חשובה, והיא הפיכת האינטואיציה של המוסר הדמוקרטי-ליברלי לכדי קובץ חוקים ברור, אשר לפיו ניתן יהיה לקבוע מדיניות קונקרטית – גם במחיר ויתור על הטוטאליות של קאנט או על התועלת הכמותית של מיל.


דריה שלייפר

סטודנטית לתואר ראשון במדע המדינה ובספרות. כותבת על פילוסופיה פוליטית, התנהגות פוליטית ומוסר ציבורי.