"המקף והפסיק" של השמאל הציוני והמפנה של מפלגת העבודה

יאיר גורני - 10/03/2019 - זווית אחרת

ישעיהו לייבוביץ' נהג לציין שהוא חדל להיות "ציונידתי" (עם מקף) ומעתה הוא "ציוני, דתי" (עם פסיק). כלומר, בשונה מאנשי המפד"ל, הציונות שלו איננה מושפעת מהדת, כפי שהדתיות שלו איננה מושפעת מהציונות. כך במידה רבה ניתן היה לתאר את היחס בין ציונות לשמאל במפלגת מפ"ם, האב הקדמון של מפלגת מרצ.

מייסדי המפלגה, מאיר יערי ויעקב חזן, היו "שמאל, ציוני". הם דגלו קודם כל בתורתו של קרל מרקס ושאבו ממנה את היסודות ליצירת חברת מופת. במשך כל תקופת מנהיגותם, הם צידדו בברית המועצות וראו במאבקם נגזרת של מלחמת המעמדות האוניברסלית. לאור זאת, תפיסת השמאל שלהם הייתה תפיסה אוניברסלית לחלוטין. המקום היחיד בו הם חלקו על ברית המועצות היה ביחס לציונות. יערי וחזן היו ציונים, אך הציונות שלהם הסתכמה בכך שהם אינם רואים את הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל כמנוגד למלחמת המעמדות. נהפוך הוא, הבית הלאומי היהודי אמור לסייע למעמד הפועלים העולמי להשתלב במלחמת המעמדות.

התפיסה הזאת השתרשה בקרב ממשיכיהם – מרצ, וניתן לראות שתמיכת המפלגה בפתרון שתי המדינות נובעת מתוך אותה תפיסה אוניברסלית. אומנם מרצ, בשונה ממפ"ם, איננה דוגלת באופן דוגמטי ואבסולוטי בתורת מרקס, אבל היא רואה את מאבקה כחלק ממאבק למען ערכים אוניברסליים, ותמיכתה בפתרון שתי המדינות נובעת מתוך אותה תפיסה אידיאולוגית. כלומר לטענתם, הפלסטינים סובלים תחת כיבוש המפר את זכויות האדם שלהם. ולאור זאת, אנו כחברה השואפת לאמץ ערכים אוניברסליים, צריכים לסיימו, וכן להכיר בכך שלפלסטינים נעשה עוול היסטורי על ידי התנועה הציונית. מפני כך, הם סוברים שיש להקשיב לנרטיב שלהם, לקבל את חלוקת ירושלים, ולפנות התנחלויות.

בשונה מחד"ש, מרצ מאמינה בעקרון "שתי מדינות לשני עמים", אבל אמונה זו נובעת מהתפיסה האוניברסלית שגם לעם היהודי וגם לעם הערבי-הפלסטיני מגיעה אותה זכות טבעית להגדרה עצמית.

אולם, השקפת עולמה של מפלגת העבודה נובעת ממקום שונה לחלוטין. המפלגה/תנועה קמה על ידי איחוד של שתי מפלגות: אחדות העבודה והפועל הצעיר. הראשונה כללה את דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי וברל כצנלסון. שלושתם באו מבתים מסורתיים, וחלקם למדו בחדר וינקו בילדותם את המקורות של היהדות. עם בגרותם נחשפו לתיאוריות סוציאליסטיות מהפכניות ולתנועת ההשכלה, ולכן פיתחו אופי חילוני ומערבי. עם זאת, כבר בשלב מוקדם, הם שמו את תורת משה לפני תורת מרקס, כלומר לא "שמאל, ציוני", אלא "שמאלציוני".

את השקפת עולמם הם שאבו מהתנ"ך. נקודת ההשקפה היהודית שלהם דגלה באוניברסליות גם כן, אבל מהכיוון ההפוך. אם מפ"ם סברה שיש לאמץ עקרונות אוניברסליים ממדינות זרות כגון ברית המועצות, במטרה ליצור בארץ ישראל חברת מופת, ההסתכלות של אנשי אחדות העבודה גרסה שיש לייסד חברת מופת בארץ ישראל שתושתת על יסודותיו המוסריים של העם היהודי, ובכך ישלים העם היהודי את מטרתו ההיסטורית להיות "עם סגולה" ו"אור לגויים". כלומר, העם היהודי יקים מחדש בארץ ישראל חברת מופת שעקרונותיה יהיו מודל לחיקוי בקרב עמי העולם. מכאן, שההשקפה של אחדות העבודה נבעה לחלוטין מעקרונות הפילוסופיה היהודית.

הסוציאליזם אכן השפיע על אנשי תנועת העבודה, אך הוא השפיע על האופן בו הם פירשו את המקורות היהודיים. הללו מצאו בתנ"ך התגלמות של עקרונות סוציאליסטים רבים של שוויון, אחווה וערבות הדדית, שהם האמינו שצריכים להתקיים בתוך חברת מופת. אך בכל פעם שהם הצדיקו בנאומיהם את מהלכיהם הם שאבו את הלגיטימציה מהתנ"ך. הסוציאליזם על כן, היה כלי במימוש המטרה הנעלה הזאת, כלי שהם ראו בו הדרך הנכונה והצודקת להשיג אותה.

התפיסה גובשה באופן סופי ב-1933, עם נאומו המפורסם של בן-גוריון: "ממעמד לעם", שבעצם קובע שהעם היהודי קודם למעמד הפועלים האוניברסלי. לאור זאת, הסולידריות בין 'איש הפרולטריון' מהקיבוץ ו'הבורגני' מהמושבה, חזקה יותר מזו של הראשון עם 'הפרולטריון' ממדינות אחרות.

זמן קצר קודם לכן התאחדה מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר; תנועת מרכז-שמאל פרוגרסיבית שאנשיה התנגדו לתפיסת מלחמת המעמדות ולתורת מרקס. בדומה לאנשי אחדות העבודה שאבו האחרונים, בהשראת מנהיגם א.ד גורדון, מן המקורות היהודיים את תפיסת חברת המופת והערבות ההדדית, ודגלו בהתיישבות עובדת. בכך החלה מפא"י כברית היסטורית בין אנשי השמאל-הציוני הסוציאליסטי של אחדות העבודה, לאנשי המרכז הפרוגרסיבי של הפועל הצעיר.

לאור זאת, את ההשלכות האידאולוגיות הללו ניתן למצוא גם כיום. המפלגה שואפת לבטל את השלטון הצבאי על הפלסטינים על בסיס עקרון שתי מדינות, לא מתוך הכרה אוניברסלית בזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני, אלא מתוך התפיסה לפיה חברה המקיימת שתי מערכות חוק שונות על שתי אוכלוסיות איננה יכולה להיקרא חברת מופת, ובוודאי שאיננה "אור לגויים".

היסוד השני להצלחתה ההיסטורית של מפלגת העבודה הוא הפרגמטיזם. בעניין זה חשוב להבדיל בין פרגמטיזם לבין "התמרכזות". המושג האחרון, מדבר על תופעה של שינוי דעות או התאמתן לדעת הקהל הקיימת על מנת להביא להישגים אלקטורליים. למשל, "תכנית ההתפכחות" של איתן כבל, הקוראת לספח גושי התיישבות, ביניהם  גושים מבודדים כבקעת הירדן, שסיפוחם יסכל הקמת מדינה פלסטינית. המוטיבציה לתכנית, במילותיו של כבל, היא ש"כבר 20 שנה אנו לא בשלטון", ולכן צריך להתאים את דרך המפלגה לדעת הקהל הקיימת.

פרגמטיזם, לעומת זאת, מדבר על הגעה לפשרות בכדי להשיג את המטרה הנעלה. למשל: "היוזמה הישראלית" של עמר בר-לב, המדברת על נסיגה בשלבים והרחבה הדרגתית של האוטונומיה הפלסטינית בכדי להגיע ליעד הסופי של פתרון שתי המדינות. כלומר, כדי להשיג את המטרה הסופית, לא צריך "לדפוק את הראש בקיר" בשמו של עיקרון דוגמטי, אלא יש להתאים את הדרך למציאות בשטח, ולאזן בין הרצוי למצוי.

באידיאל, רצוי שחברת המופת תקום על כל שטחי ארץ ישראל. אך במצב הנתון, "בין שלמות הארץ למדינה יהודית, בחרנו במדינה יהודית" (בן-גוריון;1949). רצוי שנדרוש בזעם מהבריטים להקים עבורנו מדינה בארץ ישראל ולממש בכך את הצהרת בלפור. אך במצב הנתון, זה לא משרת אותנו פוליטית. ולכן, במקום זאת, נבנה בשקט, ובלי הכרזות גרנדיוזיות, רצף התיישבותי "דונם פה דונם שם" ונהפוך את ההתיישבות היהודית לעובדה מוגמרת. בצורה זאת המפלגה לא מוותרת על ערכיה, אך מתאימה את הדרך למציאות הקיימת. ואכן, מדינתנו לא נבנתה על ידי אידיאליסטים טהרנים כריזמטיים, אלא על ידי אנשי עשיה שעשו הרבה ודיברו מעט.

הפרגמטיזם היה אבן יסוד בדרכה של מפא"י, ומאחר ובשונה ממפ"ם היא לא דגלה באופן אבסולוטי בדוֹגמה מסוימת. עיקרון זה אפשר לה לעצב ולהכווין את דרך המדינה בהתאם למצב בשטח. לאור זאת, אין זה מפתיע שתחת שמעון פרס כשר אוצר, נאותה המפלגה לבטל את הכלכלה הריכוזית ולהעביר רפורמות קפיטליסטיות של כלכלת שוק, תוך כדי שמירה על שירותי הרווחה, על מנת להתאים את האידיאלים למציאות. המפלגה לא רצתה במלחמת המעמדות, אלא בחברת מופת שוויונית ומתקדמת, ואם בכדי להשיג זאת מנהיגיה יצטרכו לשלב אלמנטים של כלכלת שוק, כפי שנעשה למשל גם בסקנדינביה, אז כך יעשה.

בשל החזון שלה והפרגמטיזם, מפלגת העבודה מהווה בית פוליטי לאנשים רבים עם תפיסות מגוונות, ולכן גם שלי יחימוביץ' וגם אראל מרגלית יכולים למצוא בה את ביתם הפוליטי, כל עוד הם שואפים לאותה המטרה של צדק חברתי. זה גם מסביר את הברית הלא צפויה בין היו"ר הנוכחי אבי גבאי, איש העסקים וכלכלת השוק, ל"מחנה יחימוביץ'" הסוציאליסטי.

אלא שכיום קיימת מגמה במפלגה שמתנתקת מהיסודות הללו. מחד, זרמים השואפים לאמץ באופן מלא את האג'נדה האוניברסלית של מרצ, ולהפוך את מפלגת העבודה לסניף של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית או הלייבור של קורבין, או כפי שציינתי קודם – "שמאל, ציוני". מאידך, זרמים השואפים למרכז את המפלגה ולהסיר ממנה את תווית השמאל.

שניהם טועים. אימוץ האג'נדה של מפלגת מרצ אינו מוסרי כלפי מפלגת מרצ עצמה, ועשוי להוביל להימחקותה מהמפה הפוליטית, וחבל – כי עדיף המקור על החיקוי. מנגד, גם ההתמרכזות מיותרת שכן "כחול-לבן" עושים זאת טוב יותר ולהם אין את תווית ה'סמול'. אם המפלגה רוצה לשמר את הרלוונטיות שלה בשיח הישראלי, עליה להמיר את ההתמרכזות בפרגמטיזם, ואת חידוד העמדות השמאלי יש לקיים על בסיס חזון חברת המופת של מייסדי התנועה, ולא על פי חזון אוניברסלי-מרקסיסטי.

גם לאור הסקרים הלא מחמיאים, מפלגת העבודה יכולה למצב את עצמה כמפלגה בינונית בגודלה אך עם נבחרת איכותית ואידאולוגית, המעוטרת בעשייה פרלמנטרית רבה. משם, תוכל המפלגה לבנות מחדש את בסיס התמיכה שלה ולצמוח בשנית. דווקא בעידן של פוליטיקה פרסונלית המבוססת על פולחני אישיות של מנהיגים שמדברים בקלישאות, הפוליטיקה הישראלית זקוקה למפלגה שתחזיר עטרה ליושנה.

תמונה בן גוריוןהנס חיים פין – קובץ זה זמין באוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים