המרכז החדש: קצן של האידיאולוגיות, האינדיבידואציה, והפרסונליזציה של המערכת הפוליטית

רוני גורדון - 10/03/2019 - זווית אחרת

ב-21 לפברואר נסגרו הרשימות, שעתידות ליטול חלק במאבק הפוליטי על ראשות ההנהגה הישראלית בארבע השנים הקרובות. חודש לפני הבחירות לכנסת ה-21, קשה שלא לשים לב לסנוניות הראשונות המבשרות על בואו של האביב הפוליטי המבושש לבוא. קדחת הבחירות כבר כאן, והמתמודדים במרוץ כבר משנסים מותניהם בכוננות שיא, בניסיונות קדחתניים לדבר אל ליבו של המצביע הישראלי, ולשלהבו בצדקת דרכם. דומה היה כי קדחת האביב דורשת את חידוד חושיו של הבוחר הישראלי. עוברי האורח ברחובות יכולים כבר להריח בחוטמם את ניחוחות הקרנבל הססגוני עתיר הסיסמאות, להאזין למסרים הפוליטיים קצרי התוכן באמצעי התקשורת המגוונים, כאילו וביקשו לרמוז על  רזים כמוסים, המתפוגגים חיש קל בעלטה מעומעמת קמעה. הם אף יכולים להביט בהתרגשות מעוררת השתאות בשלטי החוצות המעטרים את מרפסות הבתים, הנושאים את דיוקנאות מושאי הערצתם.

בחוגי הבית, ברחובות, בבתי הקפה, במרכולים ובמרכזי הקניות הגדולים נשמעים חדשות לבקרים רחשים שונים: בחלקם עולצים, בחלקם מלעיזים, אולם בשום אופן לא אדישים. קשה שלא להיווכח באופטימיות הזעירה, שאופפת את הבריות הכמהות לשינוי. עושה רושם שקדחת הבחירות הדביקה את כולם ללא יוצא מן הכלל. כולם נדבקו  בקדחת – ציבור האדישים מחד גיסא, וגם אלו המבקשים לקפוא על שמריו של הסדר הישן מאידך גיסא.

השאננות שאפיינה מערכות בחירות קודמות, הוחלפה עתה בשובל של רגשות גועשים, המפעמים בלב הישראלים, כל אימת שסוגיית הבחירות עולה לדיון ציבורי. אולי המערכה הקרבה תרווה סוף כל סוף את צימאונם של החפצים לשינוי בשורות ההנהגה, לאחר ארבע קדנציות רצופות של הליכוד בראשות נתניהו, או שמא תגשים את משאלת לבם של חסידי הליכוד, לפחות לקדנציה אחת נוספת. אפילו המקטרגים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית יתקשו שלא להסכים עם משב הרוח המרענן, שהביאה עמה הרשימה המאוחדת "כחול- לבן" בראשותם של גנץ את לפיד. הסקרים מעידים על כך שהריצה המשותפת טרפה את הקלפים הפוליטיים, או לכל הפחות יצקה חשש בביטחון המופרז של הליכודניקים בניצחונם. המורא שרבץ במחנה הליכוד ותומכיו בבוקר ההכרזה של "כחול -לבן" על ריצה משותפת, יהא מדומיין או ממשי, אילץ את נתניהו לזנוח את העורף שלצלו התרגל, ולהגיח הישר לעבר החזית – קורן מאור הזרקורים, לא מבלי שהוא מצויד היטב בנשק הארטילרי שבאמתחתו. נאומו המשתלח, הרטוריקה הלוחמנית לצד שפת הגוף המעורערת, והכפשת יריביו ותיוגם כ"שמאל שמסכן את המדינה היהודית" הם בבחינת ראיה חיה לבעתה שחש נתניהו לנוכח צו השעה. חרף האבסורד שבאמירה זו, יהיה זה טרחני לחשוב כי רשימה הכוללת בתוכה אנשים דוגמת בוגי יעלון וגבי אשכנזי משויכים ל"מחנה השלום", אימת שהם מכריזים בריש גליי על שלא ישיבו ולו פיסת טריטוריה אחת מארץ ישראל, שלא לדבר על אג'נדה חברתית כלכלית סוציאל דמוקרטית- כאשר לפיד ושלח יושבים באותה הסיעה.

כלום ייתכן שנתניהו, שועל הקרבות הוותיק והמנוסה, שבמערכות הבחירות האחרונות גבר בנקל על יריביו המתרפסים, חש איום ממשי על כיסאו, אותו ריפד בקפידה בביצורי ברזל לא עבירים? כלום יש בכוחה של מפלגת "אד הוק של גנרלים", אופורטוניסטית בטבעה, שטוותה את רשימתה באמצעות אוסף של טלאים שהקשר ביניהם הוא לא יותר ממקרי, כדי לסדוק את ההגמוניה של הליכוד? אין בתשובה לקושיה זו, תהא אשר תהא, בכדי לטשטש את המשבר הערכי והאידיאולוגי בו שרויה המערכת הפוליטית בישראל.

המשבר הפוליטי, האידיאולוגי והערכי החמור שפוקד את המערב לא פוסח גם על ישראל. על מנת להבין את עומק המשבר, עלינו לצלול לשלהי המאה הקודמת. בסוף שנות ה-90  של המאה ה-20, האנליטיקאי הפוליטי האמריקאי פרנסיס פוקיימה חזה בספרו "קץ ההיסטוריה", ממש כנביא זעם, את התהליכים, שאת פירות השלכותיהם אנו קוצרים היום. טענתו המרכזית  ב"קץ ההיסטוריה" היא שקריסת ברית המועצות, לא זאת בלבד ששמה קץ למלחמה הקרה, ולמאבק הבין גושי באספקלריה הגיאו-פוליטית שלו, אלא סימנה את ניצחונה המוחץ של האידיאולוגיה הליברלית עלי אדמות. בהשראת היגל וחוקי הדיאלקטיקה מבית מדרשו, הניח החוקר האמריקאי (שלימים יהפוך לאחד החוקרים המושמצים ביותר, בעקבות התנפצות תחזיותיו) כי "הרוח", בדמות התפתחותה הפנומנולוגית של הציוויליזציה האנושית האוניברסלית, הגשימה את תכליתה ההיסטורית הסופית. זאת, לא לפני שיישבה את הסתירות הרעיוניות שהתגלעו בשלבי הממשות הקודמים, והפחות "אמתיים", ולכן גם הפחות רציונליים שלה ( הנאציזם, הפשיזם וכמובן הסוציאליזם הסובייטי). אחד מסימני ההיכר של העידן שבו אנו חיים כיום היא הגלובליזציה. הגלובליזציה על כל נגזרותיה, שאין מיומרתו של חיבור קצר זה לעמוד על ההשלכות המוסריות והאפיסטמיות שלה, שוחקת זהויות לאומיות, מכרסמת בריבונות הפוליטית והכלכלית של מדינות רבות שנופלות קורבן לתכתיבי המערב (מייצגיו הקומפטנטיים של השיח הגלובלי), ויותר מכל – יוצקת ומנכסת את קשת הרעיונות, התפישות, והאידיאולוגיות המתחרות לתוך צורה פיגורטיבית, המוכללת תחת הכותרת של"השוק החופשי". במילים אחרות, תהליכי ההאחדה המחשבתיים שהגלובליזציה ערבה להם, חולשים על תפישת הזמן והמרחב, עולם המשמעויות והנרטיבים,  ולא פוסחים גם על המרחב הפוליטי. הפוליטי אינו הופך אלא למצג שווא, שלא זאת בלבד שלא מייצג עוד את הפלורליזם המחשבתי, אלא ממשטר את הסובייקט להפנים, תחת אצטלתה של בחירה וולונטרית, קודקס מחשבתי בו הוא קודם כל צרכן אוניברסלי. "חרושת התרבות", שהיא אחת מביטוייה המובהקים, מייתרת את תפישת הסובייקט השכלתני, קל וחומר מוחקת כל זכר לתודעה רפלקסיבית ביקורתית שלו. זהו אותו אדם חד ממדי – כשם שהיטיב לכנותו אחד מהוגי אסכולת פרנקפורט – הרברט מרקוזה.

הפוליטיקה סופגת באופן ישיר ממנגנוני ההטמעה הגלובליים, והופכת לפטיש קיקיוני המעוקר מתוכן ומהות. אחד מביטוייו הבולטים של אבדן הזהות המפלגתית, קשור קשר גורדי להפיכתה של הפוליטיקה לאריזה אוניפורמית מצועפת, המכוונת לכאורה לפלחי שוק שונים. דומה שהמסמנים הסמנטיים "שמאל" "וימין", אינם הופכים אלא ל"סימול קרות", במונחיו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן בורדיאר, כלומר מתנתקים מהמשמעות הקמאית שלהם, ולא מייצגים עוד דבר זולת עצמם. בישראל, תיזה זו מקבלת משנה תוקף, לאור המטמורפוזות שעברו על "השמאל" ו"הימין" בהשוואה למסורת הפוליטית הקלאסית באירופה. בסימן הגלובליזציה והליברליזציה, אנו עדים דווקא למגמה של "מרכוז" הפוליטי, מעין ייצור כלאיים-שעטנז אידיאולוגי המשרת את ההשקפה הגלובליסטית, החרדה ללא לאות ממשטרי שמות שמאתגרים את תפישת הצרכנות הגלובלית. הפרסונליזציה של הפוליטיקה, כפועל יוצא של שחיקת המפלגות בתפקידן כווסת או שומרות סף, המסננות בקפידה את נבחריהן, עמעום מודע של המצע הפוליטי כדי לגייס יותר קולות רדומים, תהליכי המסחור של הפוליטיקה (קומודיפיקציה של הפוליטי) , והפיכתה לסימן היכר צרכני, הדומה להיגיון של ממכר וממקח בין מוכר וקונה בשוק – כל אלו משווים לה אופי נטול תוחלת.

כפי שטוען  פרופ' דני פילק מאוניברסיטת בן גוריון, במסגרת "המחשבה המאחידה", צורות הייצוג העיקריות של העידן המודרני, קרי המפלגות – חוות תמורות קרדינליות. "המפלגות הפוליטיות הופכות לחברות יחצניות, המשתמשות באסטרטגיות של שיווק המיובאות מהמגזר העסקי. המפלגות הפוליטיות חדלות להיות מקום להיווצרותן של רצון וסולידריות משותפים, והופכות למצרך בשוק, בו הנושאים השונים הופכים לפלחי שוק נבדלים". אליבא דפילק, בסיסמה של "בחירה חופשית" ( למשל הבחירה בין גנץ, לפיד, ציפי, בוז'י או ביבי) נעשית הבחירה דווקא יותר אחידה. בחירה בין מפלגה כזו או אחרת, כדין בחירה באישיות כזו או אחרת, רותמות את המפלגות להציע את סחורתן לקהל המצביעים במעטה של אידיאולוגיות מתחרות. אי האמון ודעיכתם של המיתוסים או ה"מטא-נרטיבים" בלשונו של הפילוסוף הפוסט מודרני ז'אן פרנסואה ליוטר, שהיו גלומים באוטופיות המודרניות, בהבטיחם אופק אמנציפטורי לכלל האנושות – הכזיבו. כישלונותיהן הערימו קשיים על בנייתן של אוטופיות חלופיות בעלות כוח מגייס. תפישות המגלמות סולידריות אוניברסלית נחלשו, ובמקומן צמחו הרגליי חיים אינדיבידואליסטים, שלא פסחו גם על הפוליטיקה.

כפי שטוען פרופ' אורי רם, הפוליטיקה עוברת תהליך של הפרטה ודה- פוליטיזציה, כאשר ביטוייה הבולטים הם: ביטול הבחירות המקדימות במרבית המפלגות, היעלמות העיתונות הפוליטית, וסקרי שוק מוזמנים מטעם פוליטיקאים. בעידן שבו "ימין" ו"שמאל" איבדו את משמעותם המקורית, "המרכז" הופך להיות לאפשרות היחידה. בהעדרה של אופוזיציה רעיונית אמיתית למשטר החליפין והייצור הניאו-ליברלי, הפולמוס הפוליטי נותר עקר. השיטה הכלכלית-חברתית עצמה לא חשופה לביקורת, לא כל שכן – היא התאבנה. המחלוקות הפוליטיות נסובות בין גרסאות שונות במסגרת אותה אמונה – ההבדלים הם במינונים – אותה גברת בשינוי אדרת: וויכוחים על גובה הריבית, ועל מידת מעורבותה של המדינה במשק, אינם משקפים מאבק רעיוני מהותי בין תפישות ואג'נדות, אלא קרוב לוודאי משקפים חילוקי דעות בין פרשנים כלכליים ופקידי אוצר שונים, שמשכפלים את אותה אסטרטגיה בדיוק. היום יותר מתמיד, בישראל אין קולות או מפלגות שמציבות אלטרנטיבה רעיונית לתפישה הכלכלית. השמאל הקיינסיאני, שלא לדבר על ביקורת סוציאליסטית רחמנא לצלן, הפכו ללא יותר מאשר גוויות נבאשות בנוף הפוליטי הישראלי. המפלה האקטואלית של מפגת העבודה היא רק סימפטום בודד. על ההתרסקות של מפלגת העבודה יידרש דיון נפרד, אולם קשה שלא לשים לב לכך שמהמפלגה, שנוסדה כמפלגת פועלים של התנועה החלוצית-סוציאליסטית, וחרטה על דגלה ערכים סוציאל-דמוקרטיים, נותר באופן אירוני רק השם "עבודה". עושה רושם כי שמה הפך אוקסימורון למורשתה ההיסטורית. היא הפכה לכל היותר למפלגה ליברלית, ואם "להחמיא לה", אז לסוג של מפלגה סוציאל-ליברלית במנעד האידיאולוגי. לפיכך, לא מפליא אפוא שמפלגה שמתכחשת לזהותה, והתייתמה מחזונה ודרכה ההיסטוריות, שעה שהיא מייצגת אידאות שלא תואמות עוד את ציפיותיהם של תומכיה האידיאולוגיים המסורים, מאבדת אותן לטובת "המרכז החדש".

במציאות שכזו, אין פלא שדיון פוליטי עמוק במנעד רחב של סוגיות מפנה את מקומו לסיסמאות קצרות, קרנבל ססגוני של צבעים, הכפשות ודה-לגיטימציה של היריב משני צדי המתרס הפוליטי, ציד מכשפות הדדי, פוליטיקה של הפחדה – שמאחורי כולם מנצחים יועצים פוליטיים ממולחים. לנוכח תמורות אלו לא נותר אלא להסכים עם סיסמת הבחירות של בני גנץ: אין "ימין" ואין "שמאל".