בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

המרפא לפאשיזם בישראל: אם רק הייתה שיטה כזאת...

המרפא לפאשיזם בישראל: אם רק הייתה שיטה כזאת

,
מהם עקרונות הפאשיזם, ותחת ההנחה כי ישראל אכן מתדרדרת למחוזות שיטה זו, כיצד ניתן להגביל ולצמצם זאת?

בשנים האחרונות גובר בישראל שיח המזהיר מכך שאנו עלולים להתדרדר לפאשיזם. באתר מידה אף עמדו על היסטוריה של מאה שנה, רוויה באזהרות מפני פאשיזם בישראל. מי שמוביל את השיח הם בדרך כלל אנשים מרכזיים מהאליטה התקשורתית, האקדמית, התרבותית, הפוליטית ואף הצבאית. חלק מהציבור, על אף שלא רובו, מקבל את המסרים הללו ותחושת הפחד שלו הולכת וגוברת. עם זאת, במאמר זה הרשו לי להתעלם לרגע מהשאלה "האם ישראל בדרך לפאשיזם?", או האם יש סימנים בשטח שמעידים על כך.

הפחד מפאשיזם, כשלעצמו, הוא טבעי ומוצדק. אם אדם סבור שישראל באמת הופכת למדינה פאשיסטית אך לא נבהל מכך, זה צריך להדליק נורה אדומה. החיים תחת משטר פאשיסטי הם דבר שכל אדם מוסרי שעיניו בראשו צריך לחשוש ממנו. ובכן, במנותק מהשאלה אם ישראל בדרך לשם או לא, מה אנחנו יכולים לעשות בשביל להבטיח שזה לא יקרה? ראשית, יש להבין את הפילוסופיה והרעיונות שמאחורי שיטת המשטר הטוטליטרית הנודעת לשמצה, ואת האמצעים בעזרתם היא מוציאה לפועל את מטרותיה. על ידי כך נדע להבחין ממה להיזהר ובאלו צעדים עלינו לנקוט בכדי למנוע מהמשטר שלנו להתדרדר למחוזות השאול הפאשיסטי.

מסגרת המחשבה הפאשיסטית

המקום הכי טוב להתחיל בו הם כתביו של מוסוליני, הנחשב לאחד מהאבות המייסדים של הפאשיזם המודרני, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית. את הציטוטים הבאים אקח מהספר "המחשבה הפשיסטית לגווניה", מאת זאב שטרנהל, בהוצאת ספריית הפועלים (1988). באופן כללי, הפאשיזם רואה במדינה כעליונה במהותה לאזרח, או ליתר דיוק, "המדינה מהווה מהות מוחלטת שלעומתה בני האדם כפרטים או כקבוצות מהווים מהות יחסית". לאדם אין ערך מחוץ למסגרת המדינית, הוא "אינו פרט שנבדל מבני האדם ועומד בפני עצמו […], הוא גם אומה וגם מולדת". בהיותה תפיסה אנטי אינדיבידואליסטית "מצדדת התפיסה הפאשיסטית במדינה. המדינה היא מצפונו ורצונו הכללי של האדם בקיומו ההיסטורי". קשה שלא להבחין בהשפעה שהייתה לרוסו על מוסוליני.

במילים פשוטות, ערך מרכזי בפאשיזם הוא ריסוקו של האינדיבידואל והכפפתו המוחלטת למדינה, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה מעשית. איך בפועל עושים זאת? "המדינה הפאשיסטית טוענת לזכותה לעסוק בכלכלה ובאמצעות המוסדות הקורפורטיביים, החברתיים והחינוכיים, חודרת תודעת המדינה עד לשוליים המרוחקים ביותר". כלומר, בעזרת שליטה של המדינה על הכלכלה, על מערכת החינוך ועל המוסדות החברתיים היא חודרת לכל פרט בחייו של האזרח: "המדינה אינה רק מגבילה את חופש הפרט אלא חודרת לתחום הרצון ולתחום השכל וההבנה". הפאשיזם הוא טוטליטארי והמדינה הפאשיסטית היא תמצית ומיצוי כל הערכים. מכאן התפקיד החשוב שיש לשליטה מוחלטת במערכת החינוך ובתקשורת. האדם הוא רק כלי ולמדינה מותר – וזוהי אף חובתה – להשתמש בו בשביל להגשים ייעודה האוטופי, יהיה אשר יהיה.

באופן צפוי, הפאשיזם מתנגד לדמוקרטיה, אך לא מהסיבות שנהוג לחשוב. לא בגלל בית המשפט או מערכות אחרות של איזונים ובלמים, הוא דווקא מתנגד לעקרון הראשי בדמוקרטיה, וזה שבימינו זוכה לגינויים – שלטון הרוב. "הפאשיזם שולל את ההנחה שהכוח המספרי בדמות רוב יכול להיות הכוח השולט בחברה האנושית". זאת מפני שהוא סבור שאם ישלוט הרוב במדינה היא לא תתפתח לתצורה ה"מוסרית" העליונה שלה, קרי הפאשיזם. "קיים אי שוויון קבוע ועומד ואי אפשר לעשות את האנשים שווים באופן מכני על ידי זכות הצבעה". אנשי המוסר, לתפיסתו של מוסוליני הם שצריכים להנהיג, לא הרוב.

נראה שמספיקים מספר ציטוטים של מוסוליני כדי להבהיר את הנקודה איתה פתחתי – מי שמפחד לחיות תחת משטר פאשיסטי הוא אדם הגיוני מאוד. אם כך, ולאחר שפרסנו את עיקרי השיטה, מה ניתן לעשות כדי למנוע ממנה לעלות?

התרופה לפאשיזם

התשובה לכך ברורה. עלינו להגביל את הכוח המרכזי במשטר הפאשיסטי ולחזק את הכוח ממנו הוא חושש ביותר. מהות קיומו של משטר פאשיסטי היא השליטה המוחלטת של המדינה על פרט. שליטה בחופש הכלכלי, שליטה בחינוך, שליטה במוסדות חברתיים, והכי חשוב, שלילה כללית של האוטונומיה של הפרט ושל חירותו. על כן, מה שעלינו לעשות הוא להתנגד לכל ניסיון של המדינה לכפות את עצמה על האזרח, להתרעם בכל פעם שהמדינה פולשת לתחום נוסף בחיינו הפרטיים בשביל "לעשות את מה שטוב בשבילנו כשאנו לא מבינים מה טוב לנו", למחות בכל פעם שפוליטיקאי מכריז על או מחוקק את זכותו לקבל החלטות על חיינו במקומנו.

לא פחות חשוב מכך, עלינו לדרוש חירות כלכלית שתשאיר לנו את היכולת להיות עצמאיים ובלתי תלויים, ככל הניתן, במדינה. הפיכת האזרחים לכבולים כלכלית למדינה ולנסמכים עליה למחייתם תחליש את הכוח היחיד שיכול לעמוד בפני משטר בעל שאיפות פאשיסטיות. יש להפחית את השליטה של המדינה במערכת החינוך שכן היה זה מאז ומעולם כלי לאינדוקטרינציה מגיל צעיר. יש להוציא את התקשורת מידי המדינה שכן שידור ציבורי שנשלט על ידי פוליטיקאים באופן עקיף או ישיר משמעו שליטה של המדינה ב"חדשות" שמועברות אל הציבור כתיאור של המציאות. יש לסגור תחנות רדיו שבשליטה של הכוחות החמושים במדינה. יש לשחרר גורמי ביקורת נוספים כמו התיאטרון והקולנוע משליטתה התקציבית של המדינה, שכן על ידי כך היא תמיד תאיים על עצמאותם.

בשורה התחתונה, צריך ליישם שיטת ממשל שתעמיד את האדם בראש מעייניה, לפני המדינה, הגזע או המעמד החברתי. שיטה שתילחם בניסיונות להכפיף את חירותו של האדם לקולקטיב נעלה ממנו (ובאותה הזדמנות גם תביא לשגשוג כלכלי וחברתי חסר תקדים בהיסטוריה האנושית). שיטה שלא תחפש לחנך ולעצב את האדם לפי איזה מודל אוטופי חברתי, אלא תייצר מסגרת בה הוא יכול להיות עצמו, לחיות על פי דרכו ללא פחד ובלי לנסות לכפות את אורח חייו על אדם אחר.

אם רק הייתה שיטה כזאת.


קרדיט תצלום:
מתוך עיתון ‘השומר הצעיר’ בפולין משנת 1934
שתף:
 
  • תום זיו

    מנהל תוכן ושיווק באתר. בוגר תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה, פילוסופיה, כלכלה וכל מה שביניהם.