‎קורא‫/‬ת‫:‬

הנבואות של אורוול: 1984 בראי תקופתנו...

הנבואות של אורוול: 1984 בראי תקופתנו

,
הספר 1984 הוא אחד מספרי המופת הגדולים והמפורסמים שנכתבו במהלך המאה ה-20, אשר הייתה גדושה באירועים מטלטלים ששינו את העולם לבלי הכר. עשרות אלפי ביקורות ודאי נכתבו על ספר זה, אך כיום, 70 שנה לאחר שפורסם הספר לראשונה, נראה שסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 מהווים כר פורה לפרשנות הרלוונטית גם לימינו אנו. מדוע נקרא גיבור הספר בשם וינסטון סמית?; כיצד משתלב אורוול בוויכוח שבין פוקויאמה והנטינגטון מסוף המאה ה-20 בנוגע לפני העולם?; ואיך היה מתייחס להשתלטות הטכנולוגיה על האדם המודרני? – על השאלות הללו אנסה לתת מענה במאמר שלפניכם.
image_printגרסא להדפסה

וינסטון סמית' הובס על ידי המפלגה. אחרי שנים בהן מרד, במחשבה ובמעשה, בשלטון הטוטליטרי של האח הגדול במדינת אוקיאניה, הוא נתפס, נכלא ועונה עד שלא רק שהרצון שלו למרוד נעלם, אלא שהוא אף החל לאהוב את האח הגדול באמת ובתמים. זהו הסיום הצורם לספר 1984 שנכתב על ידי ג'ורג' אורוול ב-1948, במטרה להציג את הכוח המשחית שבשילוב משטרים טוטליטריים קיצוניים עם יכולות טכנולוגיות מתקדמות. אוקיאניה הייתה כביכול מדינה טוטליטרית שבראשה עמדה מפלגה אחת, אשר שלטה באופן מוחלט בחברה – על ידי שליטה בשיח, במידע ואף במחשבות, באמצעות טכנולוגיה שאפשרה לאח הגדול, מנהיג המדינה, לבלוש אחר האזרחים ולמנוע מהם להתמרד ולגלות את האמת שעלולה הייתה למוטט את השלטון.

המשטרים הטוטליטריים המודרניים הם שיאו השלילי של תהליך רציונליזציה שעברה החברה המערבית החל מהמאה ה-17. הירידה בחשיבות הדת כגורם סמכות, יחד עם עליית קרנו של האדם כיצור תבוני המסוגל לעצב את החברה ולתקנה מבחינה מוסרית, הובילו לכך ששליטים ומפלגות האמינו כי הם המחליפים של אלוהים. לכן, שאפו השליטים להקנות לעצמם יכולת שליטה מלאה בחברה ולהפוך את אי-הציות המוחלט למעשה כפירה. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן ברית המועצות שהוכיחה עד כמה אורוול דייק בתיאוריו המזעזעים.

מי אתה וינסטון סמית'?

עשרות אלפי ביקורות כבר נכתבו על 1984 וקשה מאוד למצוא נקודת מבט חדשה עליו, אבל בכל זאת ראוי להתעכב על השם של גיבור הספר: וינסטון סמית'. אני מאמין שאורוול לא בחר במקרה שם כזה, הכולל בתוכו שתי דמויות 'שמרניות' דווקא – וינסטון צ'רצ'יל ואדם סמית'. כבר בשנות ה-30 היה זה צ'רצ'יל שראה את הסכנות לשלום העולם הטמונות במשטר הטוטליטרי של היטלר; ולקראת סוף מלחמת העולם השנייה חזה את הסכנה לשלום העולם מצד המשטר הטוטליטרי של סטלין, שמהלכיו הובילו לבסוף ליצירת מלחמה בין-גושית בלתי נגמרת כמעט, כמו זו המתוארת ב-1984. צ'רצ'יל הבין את הזירה הבינלאומית טוב יותר מפוליטיקאים רבים אחרים שערנותם טושטשה על ידי ההונאות האסטרטגיות של היטלר וסטלין. בספר, וינסטון סמית' הבין את מנגנון הפעולה של האח הגדול ואת המניפולציות שהוא מבצע על מנת לעקם את המציאות כך שתתאים לצרכיו, ונותר קול שפוי כמעט-בודד בחברה שסוממה היטב.

הדמות השנייה, שעל שמה לדעתי קרוי גיבור הספר, היא אדם סמית'. אחד האלמנטים הבולטים בספר הוא התכנון המרכזי של הכלכלה במדינת אוקיאניה, שבבסיסה עמדה אידיאולוגיית הסוצאנג [קיצור של סוציאליזם אנגלי, כפי שמופיע בתרגום לעברית; י.פ], עד כדי כך שהמדינה קבעה כמה גרם של שוקולד יוכלו האזרחים לצרוך בכל חודש. סמית', אבי השיטה הקפיטליסטית, תקף את המעורבות המוגזמת של המדינה בכלכלה וטען כי לשום מנהיג, ולו החכם והמוכשר ביותר, אין היכולת לנהל את המשחק הכלכלי, שהוא דינמי ומלא במשתנים סמויים מן העין. אורוול אמנם היה סוציאליסט, אבל היה ידוע גם בביקורתו על הסוציאליזם, וייתכן שהזכיר את סמית' במובלע כאמצעי ביקורת על מעורבות קיצונית בכלכלה.

הנבואה של אורוול – מלחמות על רקע תרבותי, לא אידיאולוגי

תיאוריו של אורוול, אשר חלקם התגלו כמציאותיים למדי עם חשיפת המתרחש בברית המועצות, הביאו רבים להעניק לו את התואר "נביא". אולם בעיניי, יכולת ההבחנה של אורוול לא נגעה רק לאופן התנהלותם של משטרים טוטליטריים, אלא גם להסתכלותו על פני העולם בעשורים הבאים. העולם המתואר ב-1984 הוא תלת-קוטבי, ובו שלוש מעצמות גדולות – הראשונה היא אוקיאניה, אשר נשלטה על ידי בריטניה וכללה בתוכה את ארצות הברית, אוסטרליה, דרום אמריקה ודרום אפריקה; השנייה היא איראסיה, שכללה את ברית המועצות וחלקים נרחבים של אירופה; והשלישית היא מזראסיה, שכללה בתוכה את סין, יפן וקוריאה. שלוש המעצמות ניהלו ביניהן יחסים ספוראדיים של מלחמה ושלום, בהתאם לאינטרסים משתנים. המעניין הוא שספרו של אורוול נכתב בתחילת המלחמה הקרה, אשר אופיינה בהיווצרותו של עולם דו-קוטבי, שבו המאבקים ברחבי העולם התנהלו על רקע אידיאולוגי ולא על רקע תרבותי, מה שמעלה תמיהה בנוגע לחלוקה הגיאו-פוליטית של העולם ב-1984.

החלוקה של אורוול מזכירה את הוויכוח האינטלקטואלי שניטש בין פרנסיס פוקויאמה ובין סמואל הנטינגטון, שני חוקרי מדע המדינה בארצות הברית, בתחילת שנות התשעים. פוקויאמה כתב מאמר, שלימים הפך לספר, בשם "קץ ההיסטוריה", שבו טען כי לאחר נפילת ברית המועצות העולם יחדל ממלחמות על רקע אידיאולוגי, וכי שיטת המשטר הדמוקרטית-ליברלית שמקורה במערב – הטומנת בחובה נטייה לניהול יחסי חוץ המבוססים על שיח, ולא על תוקפנות – תתגלה כפסגת ההתקדמות האנושית מבחינה פוליטית. הנטינגטון, מצידו, גרס כי פוקויאמה טעה פעמיים: הטעות הראשונה נובעת מכך שהעולם המערבי דווקא הולך ומאבד את כוחו ואת יוקרתו, בשל עלייתן של ציוויליזציות לא-מערביות, כגון הסינית, ההינדית והמוסלמית. שלוש הציוויליזציות האלה, ששיעור הילודה פועל לטובתן זה עשורים רבים, אינן דמוקרטיות, ליברליות ופלורליסטיות במהותן, ולכן, כך על פי הנטינגטון, הן לא יאמצו את הדמוקרטיה הליברלית אלא סוג משטר המתאים לתרבות הפוליטית ולאופי האוכלוסייה שלהן. הטעות השנייה, הנגזרת מן הראשונה, נוגעת לכך שתפקידה של האידיאולוגיה ביצירת מלחמות אמנם יפחת, אך העולם יעבור לניהול מלחמות על רקע תרבותי, כאשר כל מדינה תחבור למדינות אחרות הקרובות אליה מבחינה תרבותית.

נראה, אם כן, שהחלוקה של אורוול ב-1984 הייתה תרבותית וגיאוגרפית יותר משהייתה אידיאולוגית: המדינות האנגלו-סקסיות התאחדו, כמו גם שני החלקים של אמריקה; מדינות מזרח אסיה התאחדו גם הן; ורוסיה איחדה חלקים מאסיה ומאירופה שעליהם היא חלשה. נראה שאם אורוול היה בחיים בתחילת שנות התשעים הרי שוודאי היה מצדד בגישתו של הנטינגטון. מדובר אמנם בספקולציה, אך זו היא נקודה מעניינת שכדאי לתת עליה את הדעת.

מה אורוול היה אומר על 2084?

המאה ה-21, על ההתפתחויות הטכנולוגיות המסחררות המאפיינות אותה, עשויה להשתלב היטב בדבריו של אורוול. אמנם משטרים טוטליטריים כמעט ואינם קיימים עוד בעולם, אך הטכנולוגיה הולכת ומתגלה כמקור לטוטליטריות ללא מדינה. ניסח זאת היטב ד"ר מיכה גודמן בספרו "חזרה בלי תשובה", בכתבו שהטכנולוגיה פותחה על ידי האדם כדי לשלוט בטבע, אך לבסוף הלכה והשתלטה על האדם עצמו. מבט קצר על המציאות מוכיח עד כמה הטלפונים והמחשבים הפכו כלי בידי חברות מסחריות לשליטה תודעתית בבני אדם. אמנם לא מדובר בטלצג, אותו מכשיר אימתני ששימש כלי בידי האח הגדול באוקיאניה כדי לבלוש אחר האזרחים ולהחזירם במהירות ל"דרך הישר", אך הניסיונות של החברות המסחריות לגרום לבני האדם לרכוש מוצרים שהם אינם באמת צריכים, ולצרוך תכנים בהתאם לאג'נדה של אי-אלו אנשים רבי-עוצמה ועתירי ידע טכנולוגי, איננה טובה יותר מכך.

האדם המודרני, שאינו מסוגל להיות עם עצמו בלי לשלוף את הטלפון וללכת לאיבוד בנבכי אתר כלשהו המכלה את זמנו לריק, הופך בודד, עצוב ובעל יכולות חברתיות לקויות ככל שהטוטליטריות הטכנולוגית משתלטת עליו. הדמיון ברור: האח הגדול באוקיאניה ביטל את יכולתו של האדם להיות לבד על מנת למשטר את התנהגותו ולמנוע ממנו להתמרד, ושיבש קשות את יכולתו ליצור קשרים חברתיים מתוך חוסר אמון. הטכנולוגיה המודרנית, מצידה, ביטלה גם היא את יכולתו של האדם להיות לבד, דווקא בשל הזמינות הגדולה שלו לחיי חברה וירטואליים, אף כי אינם מהווים תחליף לחיי חברה ממשיים. כך, נוצר פרדוקס, משום שהאדם אף פעם אינו לבד, שכן הוא מוקף תמיד ב"חברים" הגולשים יחד איתו בפייסבוק או זמינים בווטסאפ, אך מצד שני זו בדיוק הסיבה לתחושת הבדידות העמוקה שלו – הוא חלק מקהילה טכנולוגית של אלפי אנשים הזמינים לו בלחיצת כפתור, אך רק עם אחדים מתוכם הוא מנהל קשר אינטימי-מציאותי, אם בכלל.

מעבר לכך, גם בעת מפגש חברתי אינטימי, עלולה הטכנולוגיה לחשוף את כוחותיה ההרסניים. כך, למשל, צפייה מהצד בזוגות היושבים יחד בבית קפה תוכיח לעיתים עד כמה אנשים מסוגלים לשכוח מהאדם האהוב שמולם, רק בשל הכפייתיות שבשימוש בטלפון. ובכן, נראה שאם אורוול היה בחיים כיום, הוא היה מופתע לגלות שהיוצרות התהפכו – במקום טוטליטריות פוליטית המגובה בטכנולוגיה, סובלים היום בני האדם מטכנולוגיה בעלת כוחות טוטליטריים, כאשר המצב רק הולך ומחמיר משום שאין דרך חזרה. לא זו בלבד, אלא שאם אורוול תיאר מציאות שבה אנשים חיפשו נואשות מקומות שבהם יהיו מחוץ להישג ידו של הטלצג, הרי שכיום אנשים נואשים דווקא להיות מצולמים ומתועדים בכל רגע בחייהם על מנת שיוכלו לשתף ברשתות החברתיות. נשאלת השאלה האם יצליחו בני האדם – השואפים מטבעם לחירות ולעצמאות – להתמרד נגד הטוטליטריות הטכנולוגית, או שמא ייכנעו לה ויאהבו אותה באמת ובתמים, אף על פי שהיא מחריבה את חייהם, כמו שקרה לווינסטון סמית' ב-1984? ימים יגידו.


יוחאי פרץ

עורך לשוני באתר. ירושלמי, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים היסטוריה ומדע המדינה. מנהל עיתון החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. איש טבע וטיולים, עובד ברשות שמורות הטבע ובחברה להגנת הטבע.