בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

"הנס הישראלי" בר ביצוע: כיצד הפכה גרמניה...

"הנס הישראלי" בר ביצוע: כיצד הפכה גרמניה לאחת מהמדינות העשירות בעולם

,
גרמניה התאוששה לאחר המלחמה בתוך כ-15 שנים – ובניגוד למיתוס, "נס כלכלי" לא היה שם. ישראל לא זקוקה ל"נס" כדי להיות למדינה העשירה בעולם בתוך תקופה קצרה יותר. אז מה הסוד? 

1945, מלחמת העולם השנייה הסתיימה. המנצחים "טחנו" את גרמניה עד עפר ולא רק פיזית. כ-12% מהאוכלוסייה נהרגו במלחמה, רובם צעירים. כל גרמני רביעי איבד בן משפחה, אחד מכל חמישה בניינים בגרמניה נהרס. 11 מיליון פליטים גרמניים חסרי כול חיפשו קורת גג, רובם גורשו מאזורים גרמניים במדינות שכנות. תשתיות יבשתיות הרוסות. ללא גשרים, עם שדות תעופה הרוסים, עם מסילות ברזל מנותקות, עם הרס נמלי ים, תחנות כוח, צנרת מים וקווי חשמל. בהיעדר מערכת שלטונית, בהיעדר כוחות משטרה ובתי משפט – הפשע גאה. חיי הכלכלה והמסחר שותקו, כולל סחר חוץ ובנקים. עקב היעדר מטבע מקובל בוצעו עיקר העסקאות בברטר (עסקאות חליפין של מוצר תמורת מוצר), וסיגריות אמריקאיות הפכו לאמצעי חליפין במקום שטרי כסף שאינם.

ההרס המכוון של הכלכלה הגרמנית נמשך גם בשנים שלאחר המלחמה וכלל החרמת מפעלי תעשייה ומחצבים (פלדה ופחם), החרמת קניין רוחני באמצעות שלילת תוקף של פטנטים גרמנים רשומים, החרמת הון אנושי באמצעות חטיפת מהנדסים ומדענים גרמניים. הפגיעה בהון האנושי נבעה גם מאוכלוסייה עצומה של מיליוני נכים בדרגות שונות שאיבדו את כושר העבודה. זו גרמניה של 1946 – הרס יסודי שלא היה דומה לו בעת המודרנית. עומק הנפילה של גרמניה, מצמרת המדינות המתקדמות בעולם בכל תחום – מדע, טכנולוגיה, תרבות וספורט אל עבר תחתית האשפתות. והכול תוך תקופה קצרה של כ-12 שנים – אירוע חסר תקדים בעוצמתו ובמהירותו. גרמניה הרוויחה ביושר את חורבנה.

גרמניה חולקה לשתי מדינות. כשליש משטחה הפך ל"גרמניה המזרחית". כחמישית מאוכלוסיית גרמניה נכלאה מאחורי גדרות וחומה תחת משטר קומוניסטי קשוח. ב-1946 החל הניסוי החברתי-כלכלי הגדול – קפיטליזם מול קומוניזם. מהצד הזה – חופש ליזום, ליהנות מפרי עמלך ולהתעשר; ומן העבר השני – תכנון מרכזי של הכלכלה, כפיית שוויון בהכנסות וקבלת שירותי חינם מהמדינה.

הניסוי הכלכלי נערך ממש "בתנאי מעבדה" מבוקרים. מדובר בחתך אוכלוסייה זהה, באותו עם, באותה שפה ובאותה מנטליות, באותו עבר והווה – ובחלוקה אקראית של גרמניה, בבחירה אקראית של "קבוצת הביקורת" בניסוי. "קבוצת ביקורת" ענקית שכללה כ-17 מיליון אזרחים שהפכו למשך 45 שנים ל"גרמניה המזרחית". את "קבוצת הביקורת" בודדו מאחורי חומות וגדרות – כך נמנעה השפעה הדדית שעלולה הייתה לשבש את תוצאות הניסוי. הניסוי נמשך כ-45 שנים ובסיומו, בסוף שנת 1989, נהרסה החומה, פורקו החומות ונמדדו התוצאות. ב

פאר התעשייה של מזרח גרמניה, מכונית הטארבנט (קרדיט: Pc_fish)

שנת 1991 הוערך התוצר לנפש במזרח כמחצית מהתוצר לנפש במערב. אפילו תוחלת החיים במזרח הייתה נמוכה יותר. הפער בתוחלת החיים בקושי נסגר גם אחרי 25 שנות איחוד גרמניה. עד היום קיימת נדידה של צעירים מאזורי המזרח לשעבר אל אזור המערב. המודל הקפיטליסטי ניצח גם בשטחים אחרים, כמו שמירה על איכות הסביבה והטבע.

ה"נס הגרמני" המדהים

קראו כתבה טובה של חנן שטיינהרט ב"גלובס" על "הנס הגרמני" שמתבססת כנראה על כתבה מומלצת של דייויד הנדרסון. בתוך כ-15 שנים בלבד, משנת 1946 שבה גרמניה שכבה חסרת אונים, מדממת והרוסה – התאוששה המדינה וכבר בשנת 1960 חזר התוצר לרמה של טרום המלחמה. התוצר לנפש חזר לרמה שעמדה על כ-80% מהתוצר לנפש בארצות הברית.

הכלכלה הנאצית, מיותר להזכיר, הייתה ריכוזית ביותר, ובין היתר הונהג בה פיקוח הדוק על מחירי מוצרים, ששיבש את כדאיות הייצור ואילץ את הנאצים להנהיג גם מדיניות קשוחה של הקצבה (עוד בתקופה של טרום מלחמה). "הקצבה" פירושה שכל משפחה רשאית לקנות במחיר הרשמי סל מוצרים מוגבל ומוכתב על ידי השלטון. כך נהג גם השלטון הסוציאליסטי בישראל של ראשית שנות ה-50. מדיניות פיקוח זו יוצרת באופן בלתי נמנע "שוק שחור" שבו המוצרים נמכרים ב"מחיר שוק" ובמזומן. בישראל עצרו פקחים ממשלתיים "עברייני שוק שחור" שהועמדו לדין. בגרמניה הנאצית העונש היה פשוט יותר – כדור בראש.

שלטונות הכיבוש המערבי "הנאור" לא היו כה רחוקים מהאידאולוגיה הכלכלית של היטלר בהקשר זה, וראו הכרח בהמשך הפיקוח על המחירים והריכוזיות הממשלתית. בניגוד למיתוס (על חשיבות הסיוע האמריקאי), במסגרת תוכנית מרשל הזרימה ארצות הברית סיוע למדינות אירופה. גרמניה קיבלה במסגרת זו סכום כולל של כ-1.4 מיליארד דולר. סכום זניח, אפילו יחסית לסכומים שגרמניה אולצה לשלם כ"הוצאות מלחמה" למעצמות הכיבוש (כ-2.4 מיליארד דולר לשנה עד לתחילת שנות ה-50).

לא היה "נס כלכלי" בגרמניה

"נס" הוא בדרך כלל אירוע מתחום האמונה הדתית: משה חצה בחרבה את ים סוף, ישו הלך על המים ומוחמד רכב על סוסו לשמים. "נס" הוא גם אירוע אקראי חיובי שקשה לאדם להסבירו ולכן הוא מיוחס להתערבות אלוהית. אפילו יהודי מאמין מפולפל יתקשה להסביר למה אלוהים עזר לגרמניה להתאושש כה מהר… אלוהים אולי לא התערב בשיקום הכלכלה הגרמנית, אבל "הרוח היהודית", למרבה האבסורד, כן הייתה מעורבת…

בשנת 1947 מינו שלטונות הכיבוש המערבי את הכלכלן ד"ר לודוויג ארהארד כ"מנהל הכלכלה" של גרמניה מטעמם. לארהארד היה עבר עשיר כמתנגד למשטר הנאצי. לאחר הקמת גרמניה הפדראלית מונה ד"ר ארהארד לשר הכלכלה ובשנות השישים נבחר כקנצלר. ד"ר ארהארד היה מרצה לכלכלה באוניברסיטת פרייבורג. מורו ורבו הכלכלי, שגם הנחה אותו בעבודת הדוקטורט, היה הפרופסור היהודי הציוני פרנץ אופנהיימר (יש רחוב על שמו ברמת אביב).

אופנהיימר האמין באדיקות בכלכלת שוק חופשי, אך ראה עצמו כ"ליברל סוציאליסטי". תערובת אידאולוגית מורכבת שדומה למשטרים ה"חברתיים" של היום. למרות זאת, הוא ראה את המדינה כ"ארגון של התעשרות בדרכים פוליטיות". לודוויג ארהארד החל ליישם בגרמניה הכבושה את תורת הכלכלה החופשית ברוח מורו היהודי, פרופ' אופנהיימר. מתעתועי ההיסטוריה.

1948 הייתה שנת הרפורמות הכלכליות הגדולה של לודוויג ארהארד. הקו המנחה היה שלילה כמעט מוחלטת של התערבות המדינה בכלכלה. הצעד המיידי היה ביטול מלא של הפיקוח על מחירים, הפיקוח על הייצור ומשטר ההקצבות. להשקפתו, האזרח לא צריך לצפות לעזרה מהמדינה – די אם יינתן לו החופש המרבי ליהנות מפרי עבודתו ולשלוט בגורלו ובגורל משפחתו. ממשלת גרמניה לא "עודדה" את התעשייה ולא את היצוא, ולא הנהיגה "כלכלה פוליטית" כמו זו המקובלת אצלנו. לא תמיכה, לא מענקים, לא עידוד יזמים. גם לא עידוד משיקולים "ענייניים" להשקפת מרכיבי הקואליציה.

נסיבות היסטוריות תרמו להצלחת הקפיטליזם של ארהארד: לממשלת גרמניה בקושי היו הכנסות, לא היה כסף לחלק למקורבים ולכן לא התארגנו שם קבוצות לחץ. התוצאות היו מדהימות ומהירות: הגרמנים התחילו לעבוד. השוק השחור נעלם מיידית. החקלאות הגרמנית חזרה לייצר ולמכור במחיר שוק ריאלי מוצרי חקלאות, אחרי שנים של "מחסור".

בתוך 15 שנים של חופש כלכלי ומעורבות מדינה מינימלית בחיי האזרח התבססה גרמניה המערבית בצמרת הכלכלה העולמית. ומה קרה ל"קבוצת הביקורת" של כ-17 מיליון גרמנים בגרמניה המזרחית? "קבוצת הביקורת" שקעה כלכלית וחברתית. המדינה המזרח-גרמנית הייתה הבעלים של כל העסקים, המפעלים והשירותים. לא היו עסקים פרטיים. המחירים והשכר נקבעו על ידי המדינה. אותו עם גרמני שהיה יצרן חרוץ ומוכשר במערב, התגלה כ"עצלן" חסר יוזמה וכישרון מעברה המזרחי של החומה וגדרות התיל. התעשייה של המדינה השוויונית של גרמניה המזרחית לא הצליחה לייצר שום מוצר משמעותי שקונה מערבי היה מוכן לשלם עבורו מרצון. התעשייה במזרח גרמניה אפילו לא הייתה צל חיוור של ענקית התעשייה המערב גרמנית.

הגשמת חלום השוויון הסוציאליסטי חייבה לסגור בכוח את גבולות המדינה, אחרת כולם היו בורחים למערב. למרות הכליאה, בין 1945 ל-1988 הצליחו כארבעה מיליון גרמנים להימלט אל המערב הקפיטליסטי – רבים תוך סיכון חייהם. שם, תחת משטר של חופש כלכלי, הם הפכו מהר מאד ליצרניים ורמת חייהם עלתה.

ישראל יכולה להיות מהמדינות העשירות בעולם – ללא "נס"

אם גרמניה התאוששה מעפר תוך 15 שנים, לא קשה לדמיין לאילו שיאים יכולה מדינת ישראל להגיע בתוך פחות מ-15 שנים. נקודת הזינוק שלנו טובה פי כמה מזו של גרמניה ב-1945. המפתח הוא חופש כלכלי וביטול מקיף של מעורבות המדינה בחיי הפרט. דילוג מהמקום ה-54 במדד "קלות עשיית עסקים" אל המקום הראשון בעולם – לפני הונג קונג וסינגפור.

לצערנו, קשה למצוא בישראל פוליטיקאי שמבין את היעד הזה. להפך, התחרות בין הפוליטיקאים היא על הכבדת המעורבות הממשלתית, הגברת הרגולציה, והכול לדבריהם כדי "לעזור לחלשים", למען "צמצום פערים". זה היה הנימוק המרכזי גם של השלטון בגרמניה המזרחית. המובילים האידאולוגים של כלכלת ישראל הם חברי הכנסת אורלי לוי, סתיו שפיר, שלי יחימוביץ, איציק שמולי, משה כחלון ועוד. כל היתר, עד לישראל כץ ולבנימין נתניהו, מישרים קו עם המובילים; פוחדים מהאמת, חותמים על חוקים "חברתיים", מעמיקים רגולציה ומתנצלים – "גם אנחנו חברתיים". "חברתיוּת" היא מונח חליפי לסוציאליזם של פעם. מזרח גרמניה.

כל עוד המדינה תתעסק עם מחיר כרטיס הקולנוע באינטרנט, עם המשקל הרצוי לדוגמנית, עם שקיות ניילון במרכולים, עם כמה ביצים רשאי לולן למכור ותקבע מה יהיה מחיר החלב וכמה מותר ליצחק תשובה להרוויח – נצטרך נס אמיתי כדי להגיע לצמרת המדינות העשירות בעולם.


קו ישר

"קו ישר" – למה (כמעט) הכול עקום ואיך אפשר אחרת. http://kav.org.il