‎קורא‫/‬ת‫:‬

הסיבה הנסתרת ללחימה בעזה: האם האביב הערבי מכה שנית...

הסיבה הנסתרת ללחימה בעזה: האם האביב הערבי מכה שנית?

,
בעקבות סבבי הלחימה האחרונים ברצועת עזה, מאמר זה מבקש להציע זווית ראייה חדשה על הכרוניקה האלימה בה אנו לכודים. בניגוד לטיעונים המקובלים המבקשים לייחס את האלימות לפעולה כזו או אחרת של שחקן ספציפי, המאמר מבקש לראות את המתרחש ברצועת עזה כחלק מתהליך אזורי רחב יותר, אשר ייתכן וניתן לראות בו "אביב ערבי חדש". הסתכלות זאת, כפי שיוסבר, משליכה באופן משמעותי על המדיניות הישראלית המומלצת בסוגיה.
image_printגרסא להדפסה

נראה כי בשטף אירועי השבועות האחרונים, הלך השיח הישראלי והתכנס לד' אמותיה של הפוליטיקה הפנימית הקטנה והקטנונית. היות שכך, כמעט ונשכחו סבבי הלחימה החוזרים ונשנים בעזה, אשר אפיינו את השנה האחרונה. אחת מנקודות המחלוקת בדיון הציבורי שליווה את הלחימה בעזה, הייתה הסיבות לכרוניקה האלימה והמייאשת. רובם של ההסברים סבבו סביב אחד או יותר משלושה מוטיבים עיקריים: המשך המצור הישראלי על רצועת עזה וייאושם של התושבים, תוצאה של חיכוכים פוליטיים פנים פלסטיניים (בין אש"ף וחמאס, ובין חמאס והארגונים הקטנים יותר ברצועה), והתססה מבחוץ על ידי גורמים עוינים (בעיקר איראן). מאמר זה מבקש להציע זווית ניתוח שטרם קיבלה ביטוי מספיק בשיח הישראלי, והיא הסתכלות על סבבי הלחימה בעזה כחלק ממגמה מתמשכת של חוסר יציבות אזורי. במילים אחרות, גישה זאת מזהה כעת במזרח התיכון מעין גל חדש של "אביב ערבי". בכך, היא מייחסת את הכרוניקה הנזכרת לעיל לא למספר מצומצם של שחקנים אזוריים, אלא למגמות גלובליות דטרמיניסטיות המכתיבות חוסר יציבות זה.

בחודשים האחרונים, מתחולל במזרח התיכון מה שנדמה כגל חדש של "אביב ערבי". המוקד הראשון של גל זה היה מדינה שדווקא הצליחה לצלוח את הגל הראשון אי שם בתחילת העשור. לפני כשלושה חודשים הודיע נשיא אלג'יריה עבד אל-עזיז בוטפליקה כי לא יתמודד לכהונה חמישית, מה שמביא לסיומו הקרוב של שלטונו הנמשך כבר עשרים שנה. זאת, לאחר שורה של הפגנות המוניות בהן השתתפו עשרות ואולי אפילו מאות אלפי אלג'ירים במשך כמה שבועות. שליט נוסף שהחזיק מעמד בגל הראשון של האביב הערבי וכעת נאלץ לוותר על כסאו, הוא נשיא צפון סודאן, עומאר אל-באשיר. לאחר חודשים של מחאה אזרחית נרחבת, השתלט הצבא על שדה התעופה ועל תחנת הטלוויזיה הממלכתית בעיר הבירה ח'רטום, ואל-באשיר הודח מתפקידו. אולם מלבד אלג'יריה וסודאן, מחאות עזות מטלטלות בימים אלו גם את שכנתה של ישראל ממזרח, ממלכת ירדן. כבר חודשים ארוכים שהממלכה הירדנית סובלת ממחאות מתמשכות בהן לוקחים חלק גורמים עממיים לצד גורמי אופוזיציה שונים (גורמים שבטיים, פוליטיקאים ואנשי צבא לשעבר, כמו גם תנועת האחים המוסלמים). לצד הקריאות לשיפור המצב הכלכלי בירדן, אחת הדרישות הבולטות העולה במחאות הללו היא שינוי שיטת הממשל הקיימת והגבלת סמכויותיו של המלך.

כאשר מנסים לנתח את הסיבות לפריצתן של מחאות אלו, ניתן כמובן למצוא שפע של הסברים נקודתיים בכל אחד מהמקרים, אליהם ניתן לייחס את ההתפרצויות הספונטניות לכאורה. עם זאת, נקודת מבט רחבה יותר מראה כי שורה של מגמות עולמיות מתמשכות מכתיבה באופן כמעט דטרמיניסטי את חוסר היציבות האזורית שמתבטא בתורו בשורה של מחאות פנימיות וחיכוכים אלימים במדינות האזור. בשנים האחרונות מסתמן שילוב מסוכן בין גידול בילודה במדינות המזרח התיכון ובין תזוזות בכלכלה העולמית, לצד פגעי אקלים כמו בצורות, גלי חום ושיטפונות. גורמים אלו מקשים על הממשלות לספק לאזרחיהן צרכי מחייה בסיסיים כמו לחם, מים ובריאות. חוסר בצרכי מחייה בסיסיים מגביר את המתיחות הפנימית, מה שמוביל לגלי אלימות שמעצימים את המצב הקשה ממילא וחוזר חלילה, כאשר המרחבים הטכנולוגיים החדשים, ובראשם עולם האינטרנט, מהווים כר פורה לשיח ביקורתי ומתסיס, אשר מזין מכיוון נוסף את חוסר השקט.

בתוך מגמות הרסניות אלו, משתלבת גם רצועת עזה. לראשונה מאז השתלט בכוח על הרצועה בעשור הקודם, חמאס ניצב מול מה שנראה כניצנים ראשונים של איום על שלטונו כתוצאה מחוסר שקט פנימי. אמנם במהלך מה שכינתה כ"צעדות השיבה" ניסתה ממשלת חמאס ברצועה לשוות לתסכולם של ההמונים נופך פוליטי-לאומי. עם זאת, הופעתה של תנועת המחאה האזרחית "רוצים לחיות" המוחה על יוקר המחיה ועל מצוקת הקיום ברצועה, מציבה סימני שאלה על מסווה זה, ומרמזת על הקשר שבין המחאה ברצועת עזה לשאר מוקדי התסיסה הנוכחיים במזרח התיכון.

להסתכלות על המשבר הפנימי ברצועת עזה כחלק ממגמה מזרח תיכונית נרחבת, יש השלכות חשובות על תכנון המדיניות מצדה של ישראל. בשנים האחרונות נשמעו קריאות רבות במערכת הביטחונית והפוליטית בישראל ליצירת מעין "תכנית מרשל עזתית", במטרה להשפיע גם על המציאות הביטחונית ברצועה. אמנם אין חולק על החשיבות של המרכיב הכלכלי וההומניטרי במשוואת היחסים שבין ישראל וחמאס, אלא שנקודת המבט שהוצעה לעיל מטילה ספק ביכולתה של ישראל לשלוט ולשנות את הגורם הכלכלי מלכתחילה. כפי שעולה מניתוח רטרוספקטיבי של גל המחאות האחרון, לרבות אירועי האביב הערבי בתחילת העשור, זרמי העומק האזוריים והגלובליים יוצרים לחצים רבי כוח משל עצמם. לכן, נשאלת השאלה עד כמה ואם בכלל יכולה רצועת עזה להתגבר עליהם באמצעות סיוע כלכלי נדיב, או שמא היא תתגלה כבור ללא תחתית?

ובכן, אם נסכם, חולשתו העיקרית של השיח הישראלי בנוגע לרצועת עזה טמונה בקוצר הראות שלו. השאלה אינה רק אילו פעולות הביאו לכרוניקת האלימות הנוכחית ואילו פעולות יסיימו אותה. יש לשאול שאלה עמוקה יותר: מהם זרמי העומק שמאלצים את השחקנים לנקוט באותן הפעולות, וכיצד הם ישפיעו על האפקטיביות של הפעולות שאמורות להינקט. כל עוד לא יתקיים דיון גם בנקודות אלו, נראה כי השיח הציבורי יוסיף להיות לכוד בכרוניקה של דיונים מייגעים ללא כל תשובה מכרעת וברורה.


רון דויטש

בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.