בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הספורט התחרותי כמשל: הכשל המובנה בבחירות הדמוקרטיו...

הספורט התחרותי כמשל: הכשל המובנה בבחירות הדמוקרטיות

,
שיטת הבחירות הדמוקרטית הנותנת לכל הציבור זכות בחירה היא בעייתית ביסודה. חוסר עניין בפוליטיקה הוא מנת חלקו של המצביע הממוצע, ולכן מתן זכות בחירה לכל יוצר כשל מובנה. במקום לעודד אזרחים להצביע, אולי רצוי לעודד אותם להשתתף בהתארגנות פוליטית ממוקדת, בתחום מסוים שבו הם מתמצאים כדי להביא לבחירה מושכלת ביום הבחירות.

אם גם אתם מאמינים כי הצבעה בבחירות היא דבר חשוב מאין כמוהו, ואם במערכת בחירות כל שהיא מצאתם את עצמכם מיואשים לנוכח אדישותם של אלו אשר העזו שלא להצביע – ייתכן שאתם כנראה מתוסכלים מהסיבה הלא נכונה.

לאחרונה טורדת את מנוחתי תהייה: כאדם שלא צופה בספורט תחרותי אני תמה מה היה קורה אילו היו מבקשים ממני לבחור את סגל ההנהלה של נבחרת הכדורגל הלאומית. התשובה היא שבשל בורותי המוחלטת בתחום, הייתי נרתע מהאחריות שנחתה עליי. אלא שאני פטריוט. אכפת לי. אני רוצה שהקבוצה המייצגת את המדינה שלי תגיע הכי רחוק שאפשר ותזכה בגביע העולם. לכן, אני ארצה לבחור את ההנהלה הטובה ביותר. עם זאת, אני לא צופה במשחקים, בקושי מתעדכן בתוצאותיהם, לא יודע מה היה בשנים האחרונות וזוכר במעורפל מי מאייש את ההנהלה הנוכחית. אני יודע שלא עלינו למונדיאל, גם לא ליורו; כנראה נפלנו איפה-שהוא בשלבים המוקדמים. אני גם לא מבין כמעט דבר בכדורגל, ובפרט בניהול של קבוצה: אין לי מושג כיצד נראה התקציב, כיצד נראית שגרת האימונים, מהו הליך קבלת ההחלטות, ובקושי מכיר את המאמנים ואת השחקנים הפעילים במגרשים.

אם כן, מה אעשה כדי לבחור את ההנהלה הטובה ביותר? בהינתן שמתקיימת מערכת בחירות, אני ככל הנראה ארצה לשמוע מהי תפיסת העולם של המתמודדים להנהלה בכל הנוגע לניהול קבוצה ולהבין את הרקע והניסיון שלהם בניהול קבוצות ספורט, או בניהול בכלל. אני ארצה לקבל סימנים המעידים על יושרה, אמינות, כישרון ניהול, הצלחות קודמות, ואולי אפילו תכנית לקידום הקבוצה. נניח גם שאני רציונלי, ולכן לא אכפת לי ממשתנים מפריעים כמו המוצא האתני, המגדר או הדת של המתמודדים. כיצד, אם כן, ייראה הקמפיין של המתמודדים על ההנהלה? ככל הנראה הם ינסו להוכיח שבידיהם התכונות הניהוליות שציינתי. ייתכן שהם יפרשו את תכניותיהם להובלת הקבוצה לניצחון, ואף ינמקו מדוע התכנית שלהם היא זו שתשיג את הניצחון המיוחל.

מכיוון שלי אין מושג איזו תכנית תקדם את הקבוצה הלאומית לניצחון, סביר להניח שאתמקד בתכונות המועמד: אנסה לעמוד על טיבו ועל יכולותיו הניהוליות. נוסף על כך, אני אנסה לקבל מושג על תכנית שתישמע לי משכנעת. מכיוון שיש ריבוי מתמודדים, מובן שלא אטרח ואתעמק בכל אחת מהתכניות המוצעות, אלא אבחר במועמד שמוצא חן בעיניי – זה אשר מציג תכנית שנשמעת לי טובה ורצינית מספיק. אולי אפילו ארצה לשמוע את המתמודדים מתעמתים ביניהם על התכניות השונות.

כל זאת הצריך ממני די והותר מאמץ ואנרגיה. לכן, עד למערכת הבחירות הבאה אני לא מתכוון להעמיק במעקב אחר ניהול הקבוצה הלאומית. אם יהיה לי פנאי ועניין, אני לכל היותר אפתח את מדורי הספורט פעם בכמה זמן כדי להתעדכן בתוצאות משחקים מול נבחרות אחרות. רוב הסיכויים שזה יהיה לאחר משחק שקשור לגביע העולם או לגביע אירופה, אך זאת מבלי לדעת אם ההנהלה קיימה את הבטחותיה, כיצד מתנהל התקציב, מי המאמן, ואלו שחקנים עולים למגרש. סביר כי בבחירות הבאות, שיתרחשו רק כמה שנים לאחר מכן, לא אזכור אפילו את רוב ההתרחשויות אחריהן עקבתי.

האם הייתם מעניקים לי את זכות הבחירה להנהלת נבחרת ישראל בכדורגל?

אם התשובה היא לא, עליכם לשאול מדוע כאשר מדובר במדיניות ציבורית, אנו נותנים בשלוות נפש את זכות הבחירה לכנסת או לממשלה לציבור כולו. ניתן למצוא הבדלים כאלו ואחרים בין ניהול הקבוצה הלאומית ובין הסמכות לחוקק ולמשול: קל להצדיק את שיטת הבחירות הדמוקרטית בכך שהממשלה והפרלמנט מתערבים בחיי האזרחים, ומכאן שראוי לתת לאזרחים את זכות בחירת הנציגים. עם זאת, אני מקווה שההקבלה שאני מציג מאפשרת לראות באופן ברור את הקושי שבשיטת בחירות דמוקרטית.

ניתן לטעון כי ההקבלה איננה טובה משום שתוצאות משחקי הכדורגל לא משפיעות על חיי הפרט, ולכן הוא איננו מודע להם; בעוד שלעולם תהיה לו מודעות מסוימת למדיניות החקיקה והמינהל הציבורי, משום שהוא נתקל בה בדרך זו או אחרת בחיי היום-יום – בדמות תשלום מס, קבלת שירותים ממשלתיים וכיוצא באלה. טענה זו היא נכונה, כמובן, אבל הכרה באמצעות מפגש משולה להתעניינות החלקית בתוצאות המשחקים ללא הכרה של הגורם להן – ללא הבנת הסיבה והתוצאה. דווקא משום שהמדיניות הציבורית משפיעה על חיינו אנו, הרי שנדרש סף מודעות גבוה יותר.

האם הבורות הפוליטית היא תופעה נרחבת?

למרות שבלתי אפשרי לכמת חוסר עניין, הביקורת על הדמוקרטיה בעקבות הבורות הפוליטית, או חוסר העניין הציבורי בה, איננה חדשה. מחקרים, כמו גם סקרי דעת קהל שונים בארצות הברית, התפרסמו בנושא. אלו חושפים את חוסר הידע המשווע בקרב הציבור האמריקאי בענייני פנים וחוץ. פרופ' איליה סומין, למשל, טוען כי חוסר עניין בפוליטיקה הוא מנת חלקו של המצביע הממוצע.

אולם, הכרתה של האקדמיה בבורות הפוליטית לא ממש מוטמעת מחוצה לה. במכון הישראלי לדמוקרטיה מודאגים משיעור ההצבעה הנמוך, ואף מנסים לקדם הצעות להגברת ההשתתפות של האזרחים בבחירות, ובפוליטיקה בכלל. הצעות מסוג זה מניחות כי לאזרחים יש את הידע הנדרש להשתתפות פוליטית, וכי היעדרותם מן הזירה היא הבעיה. הניסיונות הללו אכן יכולים להועיל, כאשר מדובר בהתארגנות של קבוצות אזרחיות למען קידום אינטרסים של הציבור באמצעים פוליטיים; אך ניסיונות להעלאת אחוזי ההשתתפות בבחירות, או ההשתתפות בפריימריז, עוורים לבורות הפוליטית בקרב הציבור.

האומנם מדובר בכשל?

חשוב לי לציין כי אינני מתייחס לבורות הפוליטית עצמה כאל כשל, אלא רק כגורם לו. הכשל הוא אי-יכולתם של האזרחים לבחור פוליטיקאים כשירים וטובים שיקדמו את האינטרס הציבורי על הצד הטוב ביותר. הם לרוב גם חסרי מוטיבציה או יכולת לפקח על פעילותם. אמצעים טובים לפיקוח על הפעילות הציבורית יש בנמצא: עיתונות פוליטית וכלכלית, ארגוני חברה אזרחית, רשתות חברתיות, ואף הפוליטיקאים עצמם שמבקרים זה את זה. הם מכווינים את הפעילות הפוליטית בזמן אמת, משפרים אותה, ומסייעים בהפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות. עם זאת, ההתעניינות בעומקם של דברים נשארת בדרך כלל מנת חלקו של אחוז מצומצם מהציבור. כאשר מגיעים ליום הבחירות, אנו חוזרים למעין נקודת אפס: הפעילות הציבורית שקדמה לו נמחקת ונשכחת מהתודעה הציבורית, ואנו נשאבים אל תחרות שיווק של אג'נדות ושל פרסונות.

תחרות בין אג'נדות? לא ממש

מגני השיטה עשויים לומר כי הפוליטיקה היא כלי לקידום השקפת עולם פוליטית – אג'נדה. לכן, תחרות בין אג'נדות היא המצב הרצוי בבחירות דמוקרטיות, משום שהיא דוחפת את הציבור לבצע את הבחירה הנכונה והטובה בעבורו. תשובתי היא שגם אם נתעלם מהעובדה לפיה אין מעקב של האזרחים על הפוליטיקאים הנבחרים, באשר לקיום האג'נדה שהבטיחו לבוחרים, נישאר עם המציאות המטרידה לפיה בוחרים לא יורדים לעומקן של אג'נדות פוליטיות, ולא מתעניינים בהן בבואם לבחור במפלגה פוליטית. המועמדים מציגים לכל היותר מצע פוליטי מעורפל, שאותו רוב הבוחרים כלל לא טורחים לקרוא. הם שומעים נאומים קצרים, ראיונות בתקשורת, ולפיהם מקבלים החלטה. מפלגת השלטון הנוכחית זכתה במספר הקולות הרב ביותר בבחירות 2015, ללא הצגת מצע פוליטי.

בבחירות 2013 נעשה ניסיון אמיתי להציג לבוחרים אג'נדה סדורה ולא מעורפלת. הייתה זו מפלגת העבודה, בראשות שלי יחימוביץ', שהציגה תכנית כלכלית מפורטת. למרות שמרבית הבוחרים לא קראו את התכנית, להערכתי היא פגעה בהצלחתה של המפלגה בבחירות, משום שהיוותה כר פורה לכותרות בעיתונות על היותה מסוכנת, לכאורה. כשחושבים על זה לעומק, כל תכנית מדיניות ציבורית מפורטת טרם בחירות תהיה שנויה במחלוקת. מפלגה שמציגה ומפרטת כיצד ייראה התקציב בהנהגתה, שמה מיד חלקים גדולים מדי בציבור בעמדה של חשש מפניה או אי-הסכמה עם סעיפיה. לעומת זאת, ביטויים כמו השקעה בחינוך, ברווחה ובבריאות מצלצלים טוב כמעט לכל בוחרת ובוחר.

ובכן, עם מה נשארנו? התחרות בבחירות היא לא באמת בין אג'נדות, אלא בין תדמיות של אג'נדות ותדמיות פרסונליות; היא "שמאלנית", הוא "חברתי", זה "אח" וזה "קיצוני". האחד "יחלק את ירושלים" והשני "ישמור עליה מאוחדת", בעוד שבפועל גדר ההפרדה מחלקת אותה כבר למעלה מעשור. המשחק הוא להציג לבוחרים את התדמית שאותה הם מחפשים, ולא לבלבל אותם עם יותר מדי עובדות.

מדוע מדובר בבעיה?

ככלל, הדמוקרטיה אחראית במידה רבה לשגשוגן ולפיתוחן של מדינות ברחבי תבל. לדעתי, הבעיה טמונה בהפסד, במה שיכול היה להיות אילו הציבור היה מבצע את בחירותיו באמצעות ידע פוליטי נדרש. בחירות דמוקרטיות נכשלות פעמים רבות מדי במשימה של התאמת הנציגים הנכונים לתחומי הסמכות הרלוונטיים. התוצאות יכולות להיות כשלים בטיפול ביוקר המחיה, במשברי הדיור, בתקצוב לא יעיל, ואף כשלים במדיניות חוץ וביטחון. מתי אנחנו מגלים שהפסדנו? כאשר מגיע פוליטיקאי מתאים ומקדם מדיניות טובה. כך היה עם משה כחלון, אשר בעת כהונתו כשר אפשר למשרד התקשורת לפתוח את שוק הסלולר לתחרות. מה היה לפני כהונתו? שנים של מחירים מופרזים לציבור; כסף שלא יחזור.

אפשר כמובן להאשים בכשלים את השתדלנים ואת קבוצות האינטרס המיוחדות שמתפקדות למפלגות. אלו עושים את עבודתם נאמנה בהפעלת לחץ על הסקטור הציבורי ועל נבחריו, מה שגורר פעמים רבות קבלת החלטות נגד האינטרס הציבורי, וזאת ללא קשר לדמות הנבחרת. האשמה זאת דווקא מחדדת את התועלת שתתקבל בבחירת הפוליטיקאים הטובים והמתאימים לתפקידים הציבוריים: הם יוכלו לזהות את האינטרס הציבורי, המנוגד לעמדת הלוביסטים, ולקדם אותו.

הנהגה טובה היא זו שתדע לקבל את ההחלטות הנכונות, אשר גם תואמות לאג'נדה הפוליטית שהוצגה לציבור, ושלמען קידומה היא נבחרה. בשביל שהנהגה כזאת אכן תיבחר, נדרש ציבור שידע לזהות אותה ולהצביע לה בבחירות.

האם יש פתרון?

לא בטוח שפתרון הוא בנמצא, אך בהינתן שהציבור איננו יודע לזהות מנהיגות שכזאת, אנחנו צריכים להחליף דיסקט: אחוז הצבעה נמוך בבחירות איננו בהכרח דבר רע; ייתכן שאלו שלא מצביעים פשוט מבינים כי אין בידיהם את הידע הנדרש לקבלת החלטה מושכלת. גם אחוזי התפקדות נמוכים אינם דבר שלילי בהכרח. עדיף שיהיו מספיק מתפקדים "חופשיים" כדי לחסום את קבוצות הלחץ המיוחדות, אך מתפקדים אלו צריכים להיות בעלי ידע פוליטי רב, כאלו שיודעים להתאים שמות של מתמודדים לאג'נדה ולמדיניות.

הרשתות החברתיות, יחד עם ארגוני חברה אזרחית, משחקים תפקיד מכריע בהעלאת המודעות הפוליטית, ומהווים מקור של ידע עבור כל מי שחפץ בבחירה מושכלת ביום הפריימריז או הבחירות; לפיכך, כדאי לקדם את שיתוף הידע הזה בקרב הציבור. מבחינת מדיניות – במקום לעודד אזרחים להצביע, אולי רצוי לעודד אותם להשתתף בהתארגנות פוליטית ממוקדת, בתחום מסוים בו הם מבינים ושכלפיו הם מגלים אכפתיות. שיפור הספורט התחרותי בארץ, למשל.


אבירם יאור

בוגר תכנית פכ"מ באוניברסיטת תל אביב. עובד בהייטק ומתעניין במדיניות ציבורית.