‎קורא‫/‬ת‫:‬

הרבה מעבר לכסף: הפוטנציאל הדיפלומטי של הטכנולוגיה ...

הרבה מעבר לכסף: הפוטנציאל הדיפלומטי של הטכנולוגיה הישראלית במפרץ

,
בתקופה האחרונה ניתן להצביע על דפוס של התקרבות בין ישראל ומדינות המפרץ. על אף שמקובל להסתכל על התקרבות זאת כפועל יוצא של הצורך בתאום דיפלומטי ובטחוני לנוכח האיום האיראני, מבט מעמיק יותר מגלה רבדים נוספים. לנוכח דפוסי האיומים מולם מתמודדות מדינות המפרץ, לטכנולוגיה הישראלית בתחומי הסייבר וההגנה מפני טילים משמעות רבה עבורן, דבר אשר עשוי להיתרגם למנופי לחץ ישראליים רבי עוצמה.

אחד ההישגים המדיניים בהם מתהדר ראש הממשלה נתניהו בשנים האחרונות, היא ההתקרבות הגוברת בין ישראל והעולם הערבי בכלל, ומדינות המפרץ בפרט. על אף שקשרים אלו מתאפיינים לרוב בחשאיות, ניתן לאחרונה להצביע על מספר אינדיקציות המעידות על קיומם. בהן, האישור הסעודי למעבר של חברות טיסה זרות מעל שטחה בדרך לישראל, דיווחים על פגישה בין ראש הממשלה נתניהו ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, ביקורה של משלחת אזרחית מבחריין בישראל, וכמובן ביקורו המתוקשר של נתניהו בעומאן.

את צעדי ההתקרבות נהוג להסביר כהמשך ישיר של שיתוף הפעולה וזהות האינטרסים בין המדינות ביחס לאיום האיראני. החשש מפני התרחבות "הסהר השיעי" במזרח התיכון, ונסיגתה המסתמנת של ארה"ב מהאזור בטווח הבינוני והארוך, מובילים לצורך בתאום מאמצים דיפלומטיים וצבאיים בין ישראל ומדינות המפרץ. עם זאת, העניין שמגלות לאחרונה מדינות המפרץ בישראל נוגע בתחומים רחבים בהרבה, הכוללים את המישור הטכנולוגי. במאמר זה, אראה כיצד יתרון יחסי ישראלי בשני תחומים טכנולוגים, מייצר עבורה מנופי לחץ משמעותיים כלפי מדינות המפרץ, ובראשן ערב הסעודית.

הנחת המוצא הרווחת בישראל תופסת את המדינה היהודית כמבודדת ומאוימת בתוך מרחב ערבי ואסלאמי עוין ומאוים. עם זאת, אצל רבות ממדינות האזור תחושת הפגיעות והאיום המתמיד חריפה בהרבה. ככלל, ניתן לומר שבהשוואה לישראל, מצבן של מדינות המפרץ שברירי בהרבה. הצאר אלכסנדר השלישי, אמר בשעתו כי לרוסיה יש רק שתי בעלות ברית אמינות: הארטילריה, וחיל הרגלים שלה. בפרפרזה לציטוט זה, ניתן לומר כי במאה העשרים ואחת, עם עליית האיום האיראני, האימפריאליזם התורכי המחודש ונסיגת ארה"ב ממעמדה ההגמוני באזור, למדינות המפרץ יש שתי בעלות ברית פוטנציאליות חדשות: יכולותיה של ישראל בתחומי הסייבר וההגנה מפני טילים.

בחינת דפוסי האיומים העיקריים מולם מתמודדות מדינות המפרץ, תגלה שהיתכנותו של עימות צבאי קונבנציונלי בקנה מידה מלא, אשר יסתיים באבדות טריטוריאליות, נמוך. בניגוד למצב ששרר בתקופתו של צדאם חוסיין, אין באזור המפרץ אף מדינה, אפילו לא איראן, שמחזיקה ברשותה צבא בעל יכולת תמרון משמעותית וארוכת טווח. יכולותיה ההתקפיות של איראן מתמקדות בשלושה תחומים עיקריים: כוח הטילים שלה, הפצת הטרור והחתרנות בקרב שכנותיה (בעיקר באמצעות "כוח קודס" בפיקודו של קאסם סולימאני) ותקיפות הסייבר אותן היא מבצעת.

על אף שאינה מחזיקה בצבא בעל יכולות תמרון וכיבוש שטחים, איראן מתחזקת, דרך משמרות המהפכה, מערך טילים התקפי העלול לגרום לנזק משמעותי ב"בטן הרכה" של אויבותיה. במדינה כמו סעודיה, מתקפת טילים מסיבית אשר תכוון לתשתיות החשמל, ההתפלה או לריכוזי אוכלוסייה גדולים, עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. נזק זה, עשוי בהחלט לערער את יציבות השלטון בתוך הממלכה עד כדי איום על עצם קיומו. "טעימה" מהפוטנציאל המטריד הגלום באיום זה, מקבלים הסעודים מדי זמן מה, כאשר טילים המשוגרים על ידי החות'ים (שחקני הפרוקסי של איראן בתימן), מכוונים לעבר ערים סעודיות מרכזיות דרך קבע.

בדומה לכך, ניתן לראות את הסכנות באיומי הסייבר והחתרנות שמפיצים אנשי משמרות המהפכה האיראניים. איום זה עשוי לבוא לידי ביטוי דרך מתקפות סייבר על מתקנים חיוניים בסעודיה ומדינות המפרץ,  כמו גם על-ידי התססת קבוצות אופוזיציה ומיעוטים דרך הרשתות החברתיות. דפוסים אלו, אשר מתקיימים כיום, עלולים להציב איום משמעותי בפני המשטר הסעודי במידה ויתפסו תאוצה בשנים הקרובות.

אתגרים אלו, מעניקים לישראל מנופי לחץ משמעותיים כלפי מדינות המפרץ. יתרונה היחסי של ישראל בתחום הסייבר וההגנה מפני טילים אינו מצוי רק ברמה האזורית, אלא מתקיים אף ברמה הבינלאומית. עובדה זו, ככל הנראה ידועה היטב למקבלי ההחלטות במדינות המפרץ, כיוון שלאחרונה התקבלו מספר דיווחים על עסקאות ישראליות–מפרציות בתחומים אלו. דוגמאות לכך ניתן למצוא בדיווחים על הסכמה ישראלית למכירתה של מערכת כיפת ברזל לסעודיה, ובמכירות של מוצרי סייבר ישראליים,  למשל תוכנת הריגול המתקדמת פגאסוס, לשלטונות הסעודים.

בכל הקשור ליחסי ישראל ומדינות המפרץ, הטכנולוגיה המתקדמת טומנת בחובה יתרונות רחבים בהרבה מהמישור הכלכלי (והחשוב בפני עצמו, בהתחשב בגודל השוק הפוטנציאלי). העובדה כי ישראל מחזיקה בעליונות עולמית בתחומי ידע קריטיים עבור הביטחון הלאומי של מדינות המפרץ, מציב אותה בעמדת מיקוח רבת עוצמה מול אותן מדינות. למשל, כלפי חוץ מדינות המפרץ עדיין משלמות מס שפתיים לסוגיה הפלסטינית. אולם, בעזרת התנהלות דיפלומטית מושכלת, תוכל ישראל לשחוק עוד יותר את מעמדם המתערער ממילא של הפלסטינים בעולם הערבי. קשה לדמיין את סעודיה ומדינות המפרץ האחרות, אשר מתנהלות בעקביות מאז עצמאותן בדפוסים של ריאל-פוליטיק, מוותרות מרצון על סיוע חיוני להישרדותן ארוכת הטווח. אפילו אם ישראל לא תצליח לתרגם את נכסיה הטכנולוגיים לשינויים פומביים במדיניותן של המפרציות, היא תוכל, לכל הפחות, לתרגם אותם להשפעה משמעותית מאחורי הקלעים. יתר על כן, אין לשלול את האפשרות של פיתוח תלות מפרצית בטכנולוגיה ישראלית בתחומים הנזכרים. במידה ותרחיש שכזה אכן יקרום עור וגידים, הוא עשוי להתגלות כמודל עבור יחסי החוץ של ישראל ושחקנים אחרים במרחב המזרח תיכוני.

 

קרדיט תמונה בנימין נתניהו: US Department of State
קרדיט תמונה סלמאן, מלך ערב הסעודית: Secretary of Defense

רון דויטש

בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.