בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הפלסטינים לעולם לא יהיו לוחמי חופש...

הפלסטינים לעולם לא יהיו לוחמי חופש

,
לקראת שביתת הרעב בקרב האסירים הביטחוניים, מרואן ברגותי פרסם מאמר ב'ניו-יורק טיימס'; האהבה של השמאל המערבי ללוחמי חופש וצדק מסנוורת, וגרמה לו להציג את ברגותי כמהאטמה גנדי של דורנו. האמת רחוקה מכך שנות אור.

לאורך כל ההיסטוריה היו עמים, לאומים או כל קבוצה אחרת, שדרשו לשבור את שלשלאות השעבוד ולצאת לחופשי. בני ישראל ממצרים, המהפכה האמריקאית והצרפתית, גנדי וההודים במאבקם מול מעצמת בריטניה ומרטין לות'ר קינג במלחמתו למען השחורים בארה"ב.

מרואן ברגותי, רב-המרצחים הפלסטיני (שמרצה תקופת מאסר של ארבעה מאסרי עולם וארבעים שנות מאסר נוספות בעוון רצח של חמישה אזרחים ישראלים) טען במאמרו השבוע ב'ניו-יורק טיימס' שמלחמת הפלסטינים בישראל היא מלחמת העם המשועבד בקולוניה המרושעת, כפי שראינו לאורך היסטוריה. במאמר זה אני מבקש לבחון את טענתו של ברגותי, אך הרשו לי להקדים ולפרוס את תובנותיי: הארגונים והאסירים הפלסטינים אינם לוחמי חופש.

"עשורים של ניסיון הוכיחו כי המערכת הישראלית הא-אנושית, שמה לעצמה מטרה לשבור את רוח האומה (הפלסטינית) מלהשיג את מה שמגיע לה…"

שקר. עשורים של ניסיון הוכיחו דבר הפוך לגמרי. נתחיל ב29.11.47, תוכנית החלוקה מאושררת באו"ם. הצד היהודי חוגג ומושיט ידו לשלום אל שכניו הערבים. לפי התוכנית, כשני-שליש משטחה של ארץ ישראל נמצא תחת שליטת ערביי פלשתינה (שרק לאחר כמעט עשרים שנה נזכרו שהם פלסטינים. אבל זה לא לכאן.) רציפות טריטוריאלית, ממסד מבוסס, מעברי גבול נוחים וידידות בכל האזור. היהודים, שהתוכנית העניקה להם מדינה שסועה בתוך ים שורץ אויבים, הסכימו והכירו בשכן הערבי. השכן הערבי, שקיבל נתח שמן בעסקה – סירב להכיר בשכנו ופתח במלחמה. את הסוף כולנו מכירים.

הלאה. מתחילת שנות התשעים, כל ממשלה הכירה בעם הפלסטיני והציעה לו את החופש אותו הוא דורש – להקים מדינה עצמאית או להתחיל תהליך שבסופו לפלסטינים תהיה מדינה בשטח ארץ ישראל. יצחק תצוגה מקדימהרבין, שהשיב את ערפאת מהגלות כדי למשול בפלסטינים – הציע עצמאות וחופש, אך קיבל טרור. אהוד ברק, שבקמפ-דיוויד הסכים לסגת מ94% משטחי יו"ש, לחלק את ירושלים ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית באופן מידי. ערפאת הסתייג ופתח באינתיפאדה השנייה מספר חודשים לאחר מכן. הצעה דומה לזו של ברק, הציע אולמרט לאבו-מאזן ב2008. הוא עדיין מחכה לתשובה. אריאל שרון, שבשנת 2005 פינה בכוח אזרחים ישראלים, נתן עצמאות וחופש מלא לפלסטינים בעזה, עצמאות שהם כל כך רצו. במקום סינגפור של המזרח-התיכון, קיבלנו את חמאסטן ששם מיליוני אזרחים על רדאר הטילים. בנימין נתניהו, קורא מעל כל במה בינ"ל מאז שנבחר ב2009, לפתוח במו"מ ישיר עם אבו-מאזן ואף הקפיא לכמעט שנה את הבנייה היהודית ביו"ש ושוב, אבו-מאזן מתחמק.

אז מר ברגותי, "עשורים של ניסיון" מוכיחים דבר אחר לגמרי – ישראל רוצה בחופש ובעצמאות של העם הפלסטיני, בעוד הארגונים הפלסטינים מסרבים לכל יוזמת שלום מצידה של ישראל וממשיכים במעשי הרצח והטרור.

"ישראל כלאה אנשי פרלמנט, עיתונאים, אקדמאים, פעילי זכויות אדם, בלתי-מעורבים, נשים, ילדים…"

במאמרו, ניסה ברגותי לצייר את מדינת ישראל כמדינה שנוקטת יד ברזל כנגד כל התעוררות עממית ספונטנית, בדומה לאסד בסוריה, הקג"ב ברוסיה הסובייטית, משטר האייתולליות באיראן, האפרטהייד בדרו"א או סין הקומוניסטית. כך נוהגת ישראל במתנגדי המשטר ע"פ ברגותי. כמובן שמדובר בשקר חסר בסיס. ישראל היא הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח-התיכון, ללא ספק. יחסה של ישראל עם האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית הוא היחס ההוגן ביותר שאפשר לנהל במצב המסובך שישראל והפלסטינים שרויים בו. יותר ממאה אלף פלסטינאים עובדים בשטח ישראל, מחיקת חובות עצומים של הרשות הפלסטינית לישראל, מתן טיפולים בבתי חולים ישראליים במקרים בהם לבתי החולים הפלסטינים אין מענה. זאת ללא שום הכרח מצידה של ישראל. אלו דברים שלא קורים במשטרים חשוכים שמבצעים מעצרים של אקטיביסטים ועיתונאים המתנגדים למשטר. להיפך, הפעילות הפרו-פלסטינית באמצעות ארגונים חוץ-פרלמנטאריים בישראל ענפה, ישראל נותנת להפגנות הפלסטיניות להתקיים ללא מפריע (ואם הן יוצאות מכלל שליטה ומתדרדרות לאלימות, הן מפוזרות באמצעים לפיזור הפגנות לא קטלניים) ואין אף ישראלי או פלסטיני שרוצה להתנגד למדיניות הממשלה בנושא מסוים ונעצר ע"י המדינה (אלא אם כן מסית לטרור או לרצח). אל לנו לשכוח את היחס של ישראל כלפי האסירים הביטחוניים שרצחו ישראלים, כאשר ניתנת להם האפשרות להשלים לימודים ותארים אקדמיים ע"ח מדינת ישראל, אותה הם כ"כ שונאים.

ומה עם הצד הפלסטיני אתם שואלים? קודם לכן חשוב לציין כי 98% מהאוכלוסייה הפלסטינית כבר נמצאת תחת שלטון עצמי של 'הרשות הפלסטינית'. באותה אוטונומיה פלסטינית, במידה ואזרח פלסטיני מוכר את אדמתו ליהודים, עונשו יהיה מוות. ההסתה במערכת החינוך הפלסטינית מחנכת לשנאת ישראל ויהודים מגיל הגן. ביום שבו מתבצע פיגוע נגד ישראל, מחלקים סוכריות ברחובות וקוראים כיכרות ורחובות ע"ש השאהידים. הרשות הפלסטינית אף מממנת את משפחות הרוצחים במהלך שהותם בכלא.

לאור הנתונים הנ"ל ובהשוואה בין ההתנהלות הישראלית לבין ההתנהלות של הרשות הפלסטינית, אנו מגיעים שוב לאותה המסקנה – ישראל רוצה בצמיחה של העם הפלסטיני והתקדמות אל השלום, בעוד שהרשות הפלסטינית לא רק שלא מוקיעה את הטרור והרצח אלא מחבקת ומעודדת אותו.

"כל תנועה לשחרור לאומי בהיסטוריה עברה דבר דומה (לפלסטינים)."

שקר. לוחמי חופש לאורך ההיסטוריה שמו לעצמם כמטרה את שחרור הלאום שלהם לחופשי וקיומו בשלום ובנורמליזציה עם הקולוניה או עם הכוח המדכא אותו. לעומת זאת, תנועות השחרור הפלסטיניות חורטות על דגלן את טיהור פלסטין כולה מיהודים.

כחלק מאותה רטוריקה, מזכיר ברגותי את נלסון מנדלה, מנהיג השחורים המדוכאים בתקופת האפרטהייד בדרו"א. לאחר סיום האפרטהייד, נבחר הלה לנשיא, הרגיע את המיעוט הלבן שהיה עד ללא מזמן שליט בלתי מעורער, וחשש דווקא מנקמת השחורים. הוא הקים את ועדת האמת והפיוס, טשטש את השסע ע"י פיזור אהבה ולא שנאה בין לבנים לשחורים. מרתין לוט'ר קינג, בנאומו המפורסם "יש לי חלום" בעצרת המפורסמת, לא דיבר על גירוש הלבנים המדכאים מבתיהם ורצח ילדיהם אלא חזה חיים משותפים בין שחורים ללבנים, בין בעלים לעבדים לשעבר ובין מדוכאים למדכאים. מהאטמה גנדי כידוע, היה ידוע בהתנגדות הבלתי-אלימה ורודפת השלום כנגד השלטון הבריטי בהודו. גם במהלך המהפכות הצרפתית והאמריקאית, המטרה אליה חתרו המתנגדים הייתה שחרור לחופשי והקמת דמוקרטיה אמתית שעובדת בשביל העם ולא בשביל האצולה. התנועות הללו לא רצו ברצח אזרחים בריטים מעצם היותם בריטים, ולא ביקשו את הוצאתם להורג של ילדי בני האצולה הצרפתיים. הפלסטינים? "הו מוסלמי, הוא עבד אללה, יש יהודי מאחורי האבן. בוא והרגהו." מתוך אמנת חמאס.

אמנת פתח גם היא קוראת לטהר את פלסטין כולה מיהודים. לא קווי 67, לא קווי 48 – כולה! אין שום זכות קיום ליהודים בפלסטין. בנוסף לשחרור עמם, לוחמי החופש קוראים בראש ובראשונה להרוג את הכופרים הציונים, שזוהי מטרה לא פחות נעלה משחרור העם הפלסטיני. וזאת רואים לא רק בהתבטאות של לוחמי החופש הללו, אלא גם במעשים. אנא ממך ברגותי, אל תלכלך את שמם הטוב של לוחמי החופש האמתיים, באמצעות ידיך המגואלות בדם.

פלסטינים לעולם לא יוכלו להיות לוחמי חופש.

אם לארגוני החופש הפלסטיניים, ובשלב זה ניתן לכנות אותם ארגוני טרור, הייתה מטרה נעלה כגון שחרור העם הפלסטיני והקמת מדינה עצמאית בשכנות ובשלום לצידה של ישראל – הדבר היה קורה לפני זמן רב. אך הסירוב העיקש שלהם הן בזירה הדיפלומטית, הן בערכים שהם מקנים לאזרחיהם והן במעשי הרצח כנגד אוכלוסייה אזרחית במאה השנים האחרונות, שוללת את זכותו של ברגותי להצטייר כלוחם חופש ושלום. הוא לא יותר מהשפל שברוצחים. אסיים במשפט של גולדה מאיר שנכון גם לתקופתנו: "כשישראל תניח את נשקה, ישראל תושמד באותו הרגע. כשהערבים יניחו את נשקם, השלום יגיע באותו הרגע."


קרדיט תצלום:
SP
שתף:
 
  • עידן דבן

    פעיל למען כלכלה וחברה חופשית בישראל.