בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הפמיניזם הרדיקלי יורה בפמיניזם הקלאסי: שירות דיפרנ...

הפמיניזם הרדיקלי יורה בפמיניזם הקלאסי: שירות דיפרנציאלי הוא השוויון האמיתי

,
סוגיית שילוב הנשים ביחידות הלוחמות של צה"ל דורשת דיון והעמקה, משום שלעיתים קרובות שני הצדדים מוסחים על ידי האספקטים הטכניים של הדיון ולא מתמקדים באספקטים המהותיים: ההיבט המבצעי, המרקם החברתי, והאם אכן שירות משותף יוצר שוויון.

בימים האחרונים שבה ועולה לכותרות סוגיית שילוב הנשים ביחידות הלוחמות של צה"ל. אתמול אף פורסם באתר YNET ציטוט של הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, שטען בפני שרי הממשלה כי הוא "לא רואה שילוב בנות בחוד המסתער של צה"ל". כזכור, בשבועות האחרונים יצאו מספר רבנים מהציונות הדתית – הרב שמואל אליהו והרב שלמה אבינר – בהתקפה חריפה נגד שר הביטחון והרמטכ"ל, בשל שאיפתם של השניים, לכאורה, להגביר את שילוב הנשים ביחידות הלוחמות של צה"ל. כפי שפורסם באתר מעריב, הרב אליהו טען כי "הצבא נכנס לאג'נדה פמיניסטית מטורפת", וקרא לפטר את אייזנקוט. הרב אבינר, מצידו, טען כי על החיילים הדתיים לסרב לשירות ביחידות מעורבות "עד שהבעיה תתוקן".

ובכן, אף על פי שלאותם רבנים שמורה הזכות להביע את דעתם, מדובר בהשתלחות שמשחירה את פניו של הציבור הדתי; בפרט כאשר לא הוצגה שום טענה המסוגלת לגרום לציבור המצדדים בשילוב הנשים להטות אוזן לדברים, הן בשל סוג הטיעונים והן בשל האופן בו הוצגו. ועם זאת, סוגיית שילוב הנשים ביחידות הלוחמות של צה"ל אכן דורשת דיון והעמקה, משום שלעיתים קרובות שני הצדדים מוסחים על ידי האספקטים הטכניים של הדיון ולא מתמקדים באספקטים המהותיים. ובכן, בבואנו לבחון את סוגיית השילוב עלינו לשים דגש על שלושה קריטריונים – ההיבט המבצעי, המרקם החברתי, והאם אכן שירות משותף יוצר שוויון או שמא עושה בדיוק את ההפך.

ראשית כל, יש לומר כי צה"ל הוקם, בין היתר, כפרויקט חברתי שמטרתו הייתה בניית חברה יהודית חדשה בארץ ישראל. לפיכך, עסק הצבא לא רק בהכנות ללחימה ובלחימה ממשית, אלא גם בבניית ישובים, ובפעילות חקלאית וחברתית. לשם השוואה, בימינו רובו הגדול של הציבור תופס את הצבא כגוף ביטחוני גרידא, ולא ככזה שנועד להגשים גם מטרות חברתיות, אם כי בפועל הוא עדיין ממלא ייעוד חברתי. מיותר לציין שמאז הקמת צה"ל, היוו הנשים נדבך חשוב בו, ולשם כך אף הוקם חיל הנשים, שהתקיים משנת 1948 ועד שנת 2001, שבה החליט הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, לפרקו ולבנות במקומו את תפקיד יוהל"ן – יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים.

בזמנו, חיל הנשים קלט את כלל המתגייסות, ולאחר תהליך מיון הן שובצו ביחידות השונות. תא"ל סוזי יוגב, הקצינה הראשונה שמילאה את תפקיד יוהל"ן, טענה כי "התמורות המשמעותיות בצבא, שפתחו בפני החיילות מגוון אפשרויות רחב והזדמנות להשתלב בכלל חילות צה"ל, הביאו לכך שאין עוד צורך בחיל נפרד לנשים". יתרה מזאת, לשירות הנשים בצה"ל ישנם שורשים עמוקים; הן לקחו חלק משמעותי בפעילות ההגנה והפלמ"ח טרם הקמת המדינה, ואף בתנועות המרי השונות. משמעות הדבר היא שכמעט מאז ומתמיד הובנה החשיבות של שירות הנשים במערכת הביטחון, ועד השנים האחרונות נראה היה שמדובר בקונצנזוס ציבורי.

נשות הפלמ"ח (מקור: ארכיון השומר הצעיר)

אולם כיום, נראה כי ישנם גורמים המנסים להפוך את שילוב הנשים, בכלל היחידות הלוחמות של צה"ל, לאידיאל ולמשימה שיש לבצע ויהי מה, גם במחיר פגיעה ביכולתו המבצעית של הצבא, ובמחיר שבירת הקונצנזוס הציבורי שהתקיים. אותם גורמים אינם מבינים – או שמא דווקא מבינים היטב – כי המאבק שלהם לשוויון מלא בשירות הנשים בצבא יוצר אנטגוניזם מצד חלקים מסוימים בציבור, אשר מגיבים גם הם בכלים מוקצנים; כעת, עולה לדיון גם שירותן של נשים בתפקידים שעד כה היו בגדר קונצנזוס.

אני מקווה שהרצון לשלב נשים נובע מהמקומות ה"נכונים", ולא מתוך ניסיון להחליש את כוחו של צה"ל. ידוע כי קיימת טענה לפיה המאבק על זהותו של הצבא הוא רק נדבך אחד במאבק על עיצובה הכולל של החברה הישראלית, אך גם אם נהיה פחות קונספירטיביים הרי ודאי מדובר באקט שמשמעותו היא הזנחת המטרה העיקרית של הצבא בדבר השגת ניצחון, והעדפת עיקרון השילוב על פניה. אם נצא מנקודת הנחה שאותם הגורמים, הנלחמים למען שילובן הכפוי של הנשים, עושים זאת מתוך תחושה לפיה הדבר יחזק את הצבא, הרי ודאי הם גורסים כי מובן מאליו שהצבא נועד לנצח מערכות, ולכן מבחינתם אין טעם לעסוק בזה עוד; במקום זאת, לשיטתם, יש לחנך להיבטים נוספים, כגון שוויון בין המינים ביחידות הלוחמות.

בהערת אגב אוסיף כי ככלל הצבא מאבד לעיתים את דרכו, באמצעות אימוץ אסטרטגיות שגויות או באמצעות כך שמדביק על עצמו תוויות מוסריות שאינן הולמות גוף צבאי. מכל מקום, מדינת ישראל מצויה במלחמה מתמדת, אם כי שונה מכפי שהייתה עד לפני כמה עשורים, ולכן עליה לשים דגש על עיקרון הניצחון. למרות שגם כיום נועד הצבא למלא תפקידים חברתיים, הרי שלא עומדת לרשותנו הפריווילגיה לבצע ניסויים אשר משפיעים על יכולתו המבצעית של הגוף האמון על ביטחוננו. עלינו להיות יעילים, לעיתים גם על חשבון עקרונות השוויון וההשתתפות.

כמו כן, אלו המנסים לקדם את השילוב יוצרים לעיתים תמונה מטושטשת של המציאות. ראשית, נשים משרתות בצה"ל כבר עשרות שנים, לרבות ביחידות הלוחמות. מדובר בשילוב שהוא ראוי ומבורך, אך רק במקרים בהם לא מתרחשת פגיעה ביכולתו המבצעית של צה"ל, באינטגרציה החברתית של היחידות השונות ואף בתחושותיהן של הבנות הלוחמות עצמן כפי שיפורט בהמשך. שנית, תופעות הלוואי של שילוב הנשים אינן מוצגות לציבור כהווייתן – כך, למשל, לשם שילובן של הנשים ביחידות הלוחמות, סרגל המאמצים, הנדרש מלוחמים גברים, מונמך והדרישות הפיזיות אינן אותן הדרישות, וזאת על פי נתונים שהוצגו באתר Israel Defense.

משמעות הדבר היא שהניסיון ליצור שוויון בין גברים ונשים בתפקידי הלחימה, דווקא מציג באופן המובהק ביותר את האי-שוויון המובנה הניצב ביניהם. יתרה מזאת, נשים נוטות להיפצע יותר גם כאשר סרגל המאמץ נמוך מהנורמה, ולעיתים כאשר סרגל המאמצים של כלל היחידה מונמך לשם השוויון, הרי שכושרם של הלוחמים הגברים נפגע משמעותית. משמעות הדבר היא שבמקרים כאלה מתרחשת גם פגיעה ביכולת המבצעית וגם פגיעה בעיקרון השוויון – במובן המהותי של הביטוי, כמובן, ולא בפסאדה השוויונית.

הפמיניזם הרדיקלי, אם כן, יורה ברגליו של הפמיניזם הקלאסי, אשר ניסה לקדם שוויון מתוך הבנה לפיה לא קיימים פערים שכליים בין נשים וגברים, אך לא שוויון מוחלט בכל פרמטר. במקרה שלנו, הרי שנשים יבליטו את יכולותיהן טוב יותר בשירות דיפרנציאלי, כלומר בשירות המותאם ליכולותיהן הפיזיות והפסיכו-ביולוגיות, מאשר בשירות "שוויוני" שייצור בדיוק את ההפך; שכן כאמור, בשירות משותף בחלק מהיחידות דווקא יבלטו הפערים בין המינים בצורה המובהקת ביותר.

הדברים שנכתבו עד כה נכונים לכלל היחידות, ובין היתר גם בנוגע לשירות נשים כטנקיסטיות בחיל השריון. בתור טנקיסט, בסדיר ובמילואים, אני מודע לקשיים העומדים בפני לוחמי השריון. ייתכן שבדברים שאכתוב כעת אני אחטא כלפי הדברים שכתבתי בתחילת המאמר, ובכל זאת: השירות בחיל השריון מציב בפני הלוחמים דרישות קבועות, שאינן משתנות ושאינן ניתנות לשינוי; אין מדובר בסרגלי מאמצים שאיתם ניתן "לשחק", אלא בתפעול של מכונה ובטיפול השוטף בה, המדיר שינה מעיני הלוחמים לעיתים קרובות. המכונה הזו אינה מתחשבת – היא מציבה אתגר פיזי ומנטאלי, קבוע ובלתי-מתפשר, בפני אלו שבחרו להעביר את שירותם בקופסת הפלדה. את משקלם של הפגזים השונים בטנק, אשר נע בין 18-40 ק"ג, לא ניתן לצמצם; את משימת פריסת הזחל, הדורשת הרמת משקלים שגם החזק שבגברים מתקשה לשאתם, לא ניתן לדחוק הצידה. וגם אם נניח שיהיו כמה יחידות סגולה שיעמדו באתגר, הרי שלא ניתן יהיה לשלבן כראוי במארג של החיל. ב-בנובמבר 2016 פורסם באתר YNET "שיח קצינים" בנוגע לשילוב נשים בשריון. מפקד פיקוד העורף, אלוף במיל' גבי אופיר, טען כי "חיילת יכולה לשבת בטנק וביצועיה יהיו מצוינים […]". ובכן, אופיר, שאינו בעל עבר שריונאי, כנראה לא מודע לכל העובדות המופיעות מעלה.

הטנקיסטיות הראשונות. (צילום: דובר צהל)

הסביבה הצפופה בה מתנהל צוות הטנק מחייבת הומוגניות מינית, ואינה מאפשרת אינטגרציה של נשים וגברים, אלא במחיר נוחותם של שני הצדדים; נוחות שמן הסתם משפיעה גם, ואולי בעיקר, על יכולת הלחימה. ראוי לזכור כי הלחימה בטנק עלולה להימשך ימים שלמים, כאשר המשמעות היא שאנשי הצוות עושים את הצרכים זה ליד זה וישנים יחד בצריח הצפוף. תארו לעצמכם תמונה שבה התותחן נאלץ לעשות את צרכיו לעיני הטען ממין נקבה שעומד במרחק של מטר ממנו בצריח, או ההפך.

בנוסף, אחד ההיבטים המרכזיים בחיל השריון הוא ערך הרעות שכה מאפיין את צוותי הטנקים. ובכן, אני סבור כי הטרוגניות מינית של הצוותים תימנע את היווצרותה של אותה רעות אמיתית שאינה תלויה בדבר, וזאת בשל המתח המיני שעלול לשרור בטנק – התעלמות מכך, כמוה כהתעלמות מהטבע האנושי. ואם יאמרו התומכים בשילוב הנשים בשריון כי אין מדובר בהרכבת צוותי טנקים הטרוגניים, אלא בהרכבת יחידות הטרוגניות, אז נחזור לטיעון האינטגרציה החברתית של היחידה כולה; מתח מיני בשורות היחידה מפורר את מרקם ההתנהלות התקין שלה, כפי שמפורר לעיתים מסגרות משותפות אחרות. ובכן, גם אם הטיעונים של הרבנים, המכוסים כמובן באצטלה דתית, אינם "סקסיים", הרי שיש ממש בטענות מהיבטים אחרים.

כעת, בסיומו של המאמר, ברצוני להבהיר דבר מה – אינני מתנגד לשירות נשים בצה"ל, לרבות ביחידות לוחמות, אלא שההפך הוא הנכון – בעיניי הן חלק אינטגרלי מבניין הכוח. נשים עושות חיל, תרתי משמע, ביחידות המודיעין השונות, באגף ההדרכה, בחיל החינוך, ואף כטייסות קרב בחיל האוויר, ויש להן את הזכות לשרת את המדינה כפי שלגברים יש. עם זאת, יש לוודא כי השילוב אינו כפייתי ואינו פוגע בשלושת הקריטריונים שהוצגו בתחילת המאמר: היכולת המבצעית, המרקם החברתי ומהות השוויון. יתר על כן, עלינו לוודא שהחיילות בהווה ובעתיד אינן מהוות כלי במלחמתו של הפמיניזם הרדיקלי או של גורמים אחרים הנאבקים לשינוי פני החברה הישראלית, אשר הצבא הוא רק נדבך אחד שלה.


קרדיט תצלום:
דובר צה"ל
שתף:
 
  • יוחאי פרץ

    עורך לשוני באתר. ירושלמי, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים היסטוריה ומדע המדינה. מנהל עיתון החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. איש טבע וטיולים, עובד ברשות שמורות הטבע ובחברה להגנת הטבע.