בחירת העורך

הפרעת המודעות המגדרית

,
שיח שבירת "הבינאריות המגדרית", והניסיונות בדבר הטמעת מבחר הזהויות המגדריות החדש בתוך החברה, הינו ביטוי של חוסר פשר לענות על השאלה מי אנחנו.

ביג'נדר, טרנסג'נדר, קוויר, סיסג'נדר ועוד המון אחרים – הרשימה מתרחבת בעודי כותב שורות אלו. בעידן הנוכחי, שבו מתנהל מרוץ חימוש להגדרה עצמית, שמטרתו היא יצירת אינדיווידואציה משמעותית ככל האפשר, נחצה גבול הטעם הטוב. אדאג להגדיר את הטעם הטוב אליו אני מתכוון, שאלמלא כן ייחרץ גורלן של שורות אלו, והן יוגדרו כחשוכות ופרימיטיביות; מועמדות לסקילה בכיכר העיר ללא כל הסבר מנומק. הטעם הטוב אליו אני מתייחס בהחלט אינו מבוסס על מוסר או על כפייה חברתית בשום צורה. כאשר גבולו נחצה אין מדובר באקט שאינו מוסרי, אלא בחציית הקו המפריד בין קבלת העצמי לבין בורות מושגית. זוהי השתלטות חוסר הפשר על השיח החשוב כל-כך בנוגע לשאלה מיהו ה"אני".

זהותו המגדרית של אדם מופיעה לראשונה בחייו, כאשר הוא מחליק החוצה אל זרועותיה של המיילדת, שמצידה מחייכת אליו בחמימות, פונה אל האימא וקוראת בהתרגשות "it's a boy/girl!". ברגע זה הוא ערום ואינו לובש לא כחול ולא ורוד, הוא בוכה, ואינו כפוף לשום מוסכמה חברתית הדנה בתוקפו של הבכי בציבור. למרות אלו, הוא נקרא בן או בת, בהתאם למאפיין אובייקטיבי אחד: אם בין רגליו מצוי פין או שמא וגינה. החותם המגדרי נחתם כך, ועל כן הוא אינו התנהגותי או תחושתי, אלא פיזיולוגי גרידא. מה שייעשה לאחר מכן – הדברים שהוולד ילמד מסביבתו, קוד הלבוש לו יציית או אופן דיבורו – הוא כבר עניין שלו ושל ההשפעות החברתיות החלות עליו, אך הוא עצמו בן או בת על-פי הפין או הווגינה, ולא על סמך שום דבר אחר.

השיח כיום בנוגע למודעות מגדרית מלמדנו שגם על הגדרה פיזיולוגית זו יש עוררין; שבמסע ההגדרה העצמית קיים מקום גם לרפלקציה על אודות "התחושה המגדרית". אמנם רובה המוחץ של האוכלוסייה רואה התאמה בין העובדה הפיזיולוגית העומדת בפניהם, כאשר מביטים מטה או במראה, לבין רגשותיהם (סיסג'נדרים), אך ישנם פרטים מיוחדים אשר מזהים אי-התאמה בין שני המאפיינים הללו. כך, נוצר ספקטרום רחב של הגדרות חדשות – החל בפרטים המאמינים כי אינם בעלי זהות מגדרית ככל וכלל, וכלה בפרטים אשר מנכסים לעצמם שורה ענפה של זהויות מגדריות: הוא, היא, הם, הן, זה.

אי-ההתאמה נובעת מפער בהבנה מצד אנשים אלו בנוגע להגדרה אשר הצגנו כאן; לכאורה, אמור היה להיות ברור כי הגדרה זו אינה מלווה בכל המאפיינים, אשר מתווספים מאוחר יותר בתהליכי ההתפתחות של כל אחת ואחד מאיתנו. כאשר טרנסג'נדר/ית אומר/ת שהוא/היא לא רואה התאמה בין מינו – כלומר, המאפיין הפיזיולוגי – לבין ה"תחושה" המגדרית שלו/ה; הוא/היא מייחסים לזהות המינית את כל המאפיינים התרבותיים במהותם, אשר מתווספים בשלב מאוחר יותר. זוהי נקודת מבט סטריאוטיפית באופן קיצוני, לפיה היות האדם זכר או נקבה תלויה באוסף של מאפיינים התנהגותיים, אשר מי שהגדיר אותם, היא אותה החברה המסורתית שממנה הם כל-כך רוצים להיבדל.

אם אני, סיסג'נדר בלתי מיוחד שכמותי, אנסה להיכנס לראשם של אנשים אלו, אשר אינם פועלים בחייהם לפי המוסכמות החברתיות של מה הולם בנים ומה הולם בנות, אראה באופן ברור ומובחן כי כניעה לסטנדרטים ההתנהגותיים הקבועים של החברה מחד, ופגיעה באחד מן הדברים האובייקטיבים היחידים הקיימים בזהות האדם – השיוך המגדרי – מאידך, הם הרסניים. המאבק היעיל, ואולי אף הצודק, של האנשים הללו צריך להתבסס על שינוי התודעה, לפיה יש דרך אחת להרגיש/להיות אישה או גבר. במקום זאת, הם מובלים אחרי שיח שבו שולט חוסר הפשר הסובייקטיבי, והוא אינו שואף לדבר פרט לגרימת שוק וזעזוע.

התנגדות החברה למאבק של הקהילות הללו, להכרה במפת הזהויות החדשה אשר יצרו לעצמם, אינה צריכה להיות בעלת אופי מוסרי, שכן זה אינו רלוונטי לשיח כאן, אלא התנגדות להכלת הבורות כנורמה חברתית.

ובעניין אלו החריגים יותר, אשר מצאו בנבכי נשמתם מקום לעוד ועוד יצורים בעלי מודעות מגדרית, ומבקשים להיקרא ברבים "הם" או "הן"; או לאלו אשר מבקשים להיקרא "זה" ולרוקן עצמם מהמאפיין הבסיסי העושה אותם לייצור חי ותבוני – אינני בטוח כי מדובר רק באי-הבנה הפוגעת במאבקם, אלא ייתכן כי מדובר בהפרעת אישיות של ממש.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.