בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הצגה של אדם אחד: ניצחון פוטין בבחירות כביטוי למגמת...

הצגה של אדם אחד: ניצחון פוטין בבחירות כביטוי למגמת הסלמה עולמית

,
הבחירות כשלעצמן הן לא הסיפור, והאמת היא שגם לא פוטין. מדובר בביטויים למגמה שמכה שורשים גם מחוץ לרוסיה; מגמה מדאיגה שעשויה להוביל להתגברות אי הסדר במערכת הגלובלית, כאשר מדינות בעלות עוצמה – שבראשן מנהיג יחיד – תמשכנה להתעצם בהיבטים כלכליים, מדיניים וצבאיים, מתוך להט לאומני ורצון להסיט את תשומת הלב של האוכלוסייה מהמשברים הפנימיים המאפיינים שלטונות אוטוקרטיים

בעוד כחודשיים, ב-7 במאי 2018, יצעד ולדימיר ולדימירוביץ׳ פוטין אל ארמון הקרמלין הגדול, יניח את ידו על חוקת הפדרציה הרוסית וישבע אמונים בפעם הרביעית והאחרונה לתפקיד נשיא רוסיה. את הדברים הללו ניתן היה לומר בביטחון מלא כבר ב-17 במרץ – בטרם נפתחו הקלפיות. בבחירות, בהן לקחו חלק 67.47% מאזרחי רוסיה, השתתפו לצידו של פוטין עוד שבעה מועמדים, או יותר נכון ״ניצבים״, אשר זכו בפחות מ-24% מהקולות – יחדיו! למעשה, פוטין ניהל משחק פוקר בו הוא חילק את הקלפים מראש, ידע מה יש לכל אחד ביד ואף בחר להשאיר חלק מהשחקנים מחוץ למשחק – כגון מנהיג האופוזיציה החוץ-ממסדית, אלכסיי נבלני, שנפסל מלהשתתף בבחירות לאחר שהורשע בשנת 2013 במעילה כספית.

מושיע של אומה מפוארת

בשנת 2024, כאשר יסיים את הכהונה הרביעית, ישלים פוטין – שיהיה אז בן 71 – 25 שנים של שלטון ברוסיה שאחרי נפילת ברית המועצות; ״האסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20״, כפי שהוא עצמו כינה זאת. את ראשית ביסוס כוחו ושלטונו של פוטין ניתן למצוא כבר באוגוסט 1999, עם פרוץ מלחמת צ׳צניה השנייה. באותה תקופה השכיל פוטין, שכיהן כראש ממשלה, לנצל את הסכסוך העקוב מדם, אשר לווה בפיגועים בלב מוסקבה, על מנת למצב עצמו כמושיע של אומה בעלת היסטוריה מפוארת העומדת בפני תקופה של כאוס ואי-סדר מבחינה חברתית, כלכלית וביטחונית גם יחד. בעיניו, הוא לא היה עוד פוליטיקאי בפדרציה הרוסית העצמאית. יתרה מזאת, אם המלחמה בצ׳צ׳ניה הייתה עבור פוטין כלי לגיבוש תדמית של מושיע, הרי שסיפוח חצי האי קרים בפברואר 2014 היווה עבורו כלי לביצור התדמית, תוך שהוא זוכה לתמיכה ציבורית בשיעור חסר תקדים של כ-86%.

הכל אישי, ומה שלא אישי – פרסונאלי

ברוסיה של פוטין הכל אישי, ומה שלא אישי – פרסונאלי. כשלטון של אדם אחד, המנדט הישיר מהעם הוא התשתית שאפשרה לפוטין לבצר את כוחו האישי, תוך סירוס הכוחות הפוליטיים והכלכליים החלופיים – כגון גופי תקשורת עצמאיים, מושלים אזוריים ומפלגות אופוזיציה. עדות לחשיבות הרבה שאותה מקדיש פוטין לנושא ניתן לראות במופע שנתי שבו מתארח הנשיא באולפן טלוויזיה ממלכתי ומשוחח בחינניות עם אזרחיו במתכונת של שאלות ותשובות. כך פועל פוטין לתחזק תדמית של משרת ציבור מסור, ולא כעוד פוליטיקאי רודף שררה. אך את הראייה המשמעותית ביותר לאופי היחידני בשלטונו של פוטין ניתן למצוא ביחס ההפוך שבין התמיכה הציבורית לה זוכה פוטין לבין התמיכה הציבורית לה זוכה ממשלתו – בעוד שפוטין זוכה לתמיכה ציבורית של כ-76%, ממשלתו נתפסת בציבור כקבוצה של אליטה מושחתת וזוכה לכ-20% תמיכה בלבד. אולי אחת הסיבות המרכזיות לכך היא העובדה שפוטין משחק תפקיד כפול ומצייר עצמו כ״גורם שבתווך״ – כמי שמצד אחד מגן על הציבור העממי מפני האליטה התוקפנית, ומצד שני כמי שמגן על האליטה מפני התקוממות עממית.

שלטון של קשרים אישיים

על אף התמיכה העממית הנרחבת לה זוכה פוטין, יש לזכור ולהזכיר שרוסיה תחת שלטונו היא מדינה שבה המשאבים הכלכליים והפוליטיים מוקצים לא לפי תחרות חופשית ושלטון חוק, אלא לפי פריווילגיות שמעניק שליט יחיד. מבחינה כלכלית, בעוד שפוטין טוען – בצדק מסוים – כי ב-20 שנות שלטונו רוסיה חווה תמורות כלכליות חיוביות, עדיין מדובר במדינה בעלת הפער הגדול ביותר בין השכבה העשירה לזו הענייה, כאשר 110 אנשים בלבד מחזיקים ב-35% מהעושר הלאומי. פוטין כשל בשיקום המערך השלטוני ברוסיה, מהסיבה הפשוטה שהוא אף פעם לא רצה בכך; שכן אותן מגמות של החלשת זכויות קניין ושל שלטון חוק מפורר, הן מרכיבים מרכזיים יזומים במערכת שבה רשתות של קשרים אישיים גוברות על חוקים ועל מוסדות רשמיים.

בחזרה לנקודת המוצא

דווקא הריכוז העצום של כוח בידי אדם יחיד מעלה תהייה – מה יקרה כשפוטין יעזוב את הקרמלין ב-2024? זאת, כמובן, בהנחה שנאמין כי אין בכוונתו לשנות את החוקה ולהמשיך אחרי שנה זו. בהקשר זה, ייתכן כי שלטונו הוא מנגנון ההרס של מפעל חייו, שכן ככל שפוטין נשאר זמן רב יותר בשלטון, וממשיך להרחיב את הכוח ואת הסמכויות שבידיו, כך גובר הסיכוי שיתעורר כאוס שלטוני ביום שבו הוא ייעלם מן המפה הפוליטית, ושכבר לא יהיה על מי להישען. יש כאן מעט אירוניה, משום שאחרי הכל פוטין רואה עצמו כמי ששיקם את הכאוס ששרר ברוסיה לאחר התפרקות ברית המועצות, והנה דווקא שלטונו הממושך עלול להוביל לאותה נקודת מוצא.

״פוטיניזציה״ כתופעה גלובלית

הבחירות כשלעצמן הן לא הסיפור, והאמת היא שגם לא פוטין, שכן אחרי הכל מדובר בביטויים למגמה שמכה שורשים גם מחוץ לרוסיה. אם נצא לרגע מגבולותיה נוכל לזהות, ברמה הגלובלית, תופעה של ״פוטיניזציה״ – התהוות משטרי פירמידה, אשר בראשם מנהיג יחיד בעל עוצמה חסרת תקדים שהחלפתו אינה נראית באופק. את הביטויים הבולטים ביותר לכך ניתן לראות בטורקיה של ארדואן, שבדומה לרוסיה שואפת גם היא לשחזר את ימי התהילה של האימפריה העות׳מאנית; ובסין של שי, אשר רק בתחילת החודש תיקנה את החוקה וביטלה את הגבלת הכהונה של הנשיא. עם מגמה מדאיגה זו, צפוי שבעשורים הקרובים נחזה בהמשך ובהתגברות אי הסדר במערכת הגלובלית, כאשר מדינות בעלות עוצמה שבראשן מנהיג יחיד – הפועל כצאר, סולטאן או קיסר – תמשכנה להתעצם בהיבטים כלכליים, מדיניים וצבאיים, מתוך להט לאומני ורצון להסיט את תשומת הלב של האוכלוסייה מהמשברים הפנימיים המאפיינים שלטונות אוטוקרטיים.


קרדיט תצלום:
Mental Art
שתף:
 
  • גד וקנין

    סטודנט ליחסים בינלאומיים והיסטוריה באוניברסיטה העברית. קצין לשעבר באגף התכנון בחיל האוויר וכיום עובד כסטודנט בחטיבה לתכנון, מדיניות ואסטרטגיה במשרד המשפטים.