בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הקוד האתי: כך עיוות השמאל את משמעות המושג "חו...

הקוד האתי: כך עיוות השמאל את משמעות המושג "חופש אקדמי"

,
השמאל הרדיקלי חותר יום-יום תחת האתוס הליברלי של חופש אקדמי. הגיעה העת להגן על מדעי הרוח ולהבטיח את קיומו של חופש אקדמי אמיתי נטול פוליטיקה.

העולם האקדמי ועמו גם הרשת החברתית סוער וגועש סביב החלטתו של שר החינוך נפתלי בנט להביא לאישורו, בפני מליאת המועצה להשכלה גבוהה, של קוד אתי בנושא פעילות פוליטית באקדמיה שגיבש הפילוסוף אסא כשר. לפי המסתמן, הקוד האתי של כשר יבקש לאשרר את מה שבזמנים שפויים יותר היה אמור להיות מובן מאליו: חופש *אקדמי*- כן. קידום של אג׳נדות פוליטיות שאינן אקדמיות- לא. קשה להאמין כי האדם מן השורה לא יזדהה עם דבריו של שר החינוך בנט לפיהם ״האקדמיה אינה מרכז מפלגה״, או אם קביעתו לפיה לא יעלה על הדעת ״שתלמידים יחששו להביע את דעתם בשיעורים מחשש לציונים״. אכן, כפי שציין השר בנט, אין סיבה שאמיתות טריוויאליות שכאלו יעוררו את התנגדותו של מישהו: ״הנושא אינו נגד אף צד פוליטי, הוא גורף הן לימין והן לשמאל- וממילא אין לאף צד סיבה להתנגד לכך״.

דא עקא, שבאקדמיה לא שוכן הישראלי הסביר בעל השכל הישר והבריא. מן הנמנע היה שכמו בכל דבר אצלנו, גם הסוגייה הנוכחית תציף מחדש את התהום הפעורה בין הימין לשמאל. רק אדם נאיבי באופן יוצא מן הכלל יכול היה להאמין שצעד כגון זה יתקבל בהבנה על ידי אותם אנשי הרוח הרואים בעצמם חיל חלוץ אנטי-ממסדי ואכן, בתוך זמן קצר מרגע פרסום הידיעה, החל מחול ההתקרבנות השגור הכולל טענות בגנות ״השתקה״, ״צנזורה״, ״רדיפה״ ו״סתימת פיות״. כך למשל הפרופסור דני גוטווין, רדיקל שמאלני ידוע, לא היסס להכריז כי הקוד האתי המתוכנן הוא לא פחות מ״חיסול החופש האקדמי״ ו״ציד מכשפות״:

גם חבר הכנסת מיקי רוזנטל, שלא מפספס אף סיבה למסיבה, לא נשאר חייב כאשר צייץ כי אסא כשר, מן הפילוסופים המבריקים ביותר שידע עולם הרוח הישראלי, הוא לא יותר מאשר פילוסוף בשירות הממסד הניגש ״למלאכת הריסת האקדמיה ומישטורה כדי שתיישר קו עם השלטון״.


כחלק מרוח הקרב המתפשטת, הספיקה הפרופסור פניה עוז-סלזברגר להודיע קבל עם ועדה כי תסרב ״לציית״ לקוד אתי המוכתב על ידי פוליטיקאים:

המקרים הללו (ורבים נוספים, היו בטוחים), אשר מדגימים את עוצמת ההתנגדות להסדרת המותר והאסור באקדמיה, לכל הפחות מתמיהים את הישראלי הממוצע שבעצמו פועל תחת קוד אתי במקום עבודתו ואשר מודע לקיומו של קוד אתי בקרב שופטים, רופאים ובעלי מקצוע מכובדים אחרים. אחרי הכל, האם באקדמיה הכל מותר? האם המוסדות להשכלה גבוהה הם בגדר No man's land?

הדברים צריכים להיות גלויים וברורים. התנגדותם של אותם אופוזיציונרים לקוד האתי חושפת מחלוקת עמוקה בדבר טיבה של האקדמיה. ספציפית ובעיקר, ההתנגדות לקוד האתי היא אינה אלא התנגשות בין שתי תפיסות שונות של אידיאל החופש האקדמי: בין תפיסה שמזהה את החופש האקדמי כחופש מפוליטיקה, לבין תפיסה המזהה את החופש האקדמי עם החירות להיות פוליטיים. אני רוצה לטעון שהתפיסה האחרונה, המזוהה עם השמאל, היא הרת אסון והיא זו שאחראית, במידה רבה, למצב העגום שבו נמצאים מדעי הרוח בימינו.

חופש אקדמי כחופש להיות פוליטיים

השמאל האקדמי בן-הזמן מבין את המושג ״חופש אקדמי״ כחירותו של מרצה וחוקר להיות פוליטי במלוא מובן המילה. בעיני המצדדים בגישה זו, החופש האקדמי הוא, בין היתר, החופש להשתמש בתובנות אינטלקטואליות שפותחו באקדמיה ככלים לקידומו של צדק חברתי, כלכלי, מגדרי ולאומי. מדובר בחופש לבקר את השלטון ואת דעת הרוב בשמו של אידיאל נעלה ומתוך המקום הביקורתי שהאקדמיה מייצרת. גישה זו של חופש אקדמי מגלמת אם כן את הדרישה שיניחו לנו להיות פוליטיים; שיניחו לנו לבקר את הכיבוש, את הסדר הכלכלי, את הממשלה ואת הציונות. החשוב הוא שתפיסה זו של חופש אקדמי לא רק שאינה מתנגדת לפוליטיזציה של העולם האקדמי, אלא היא מקדמת אותה שכן היא רואה באקדמיה ובמחקר את המשכה של הפוליטיקה. המחקר ואולם ההרצאות הם, אם תרצו, פוליטיקה-באמצעים-אחרים. זהו העקרון החי הניצב למשל בבסיס החוג למגדר, בבסיס הלימודים הפוסט-קולוניאלים ובבסיס לימודי השחורים. בכל אותם חוגים וקורסים האקט המחקרי-לימודי הוא גם אקט פוליטי. המטרה איננה רק לחקור אלא לשנות את החברה על ידי פיתוח תודעה ביקורתית מסויימת. החופש האקדמי שבזכותו טוענים אותם אנשי שמאל רדיקלי הוא בדיוק החופש להמשיך ולעסוק בפוליטיקה, או יותר נכון במחקר בשירות הפוליטיקה הפרוגרסיבית.

בטרם ניגע בהשלכות הרות האסון שבתפיסה זו של חופש אקדמי, הבה נציג את תפיסת החופש האקדמי הליברלית-מסורתית.

חופש אקדמי כחופש מפוליטיקה

שלא כמו התפיסה השמאלנית הרדיקלית, התפיסה הליברלית והמסורתית רואה בחופש האקדמי את האפשרות לקיים מחקר נטול-פניות, כלומר את האפשרות לחקור מבלי להיות כבולים לתכתיבים המוכתבים על ידי גורמים חיצונים. נאמנות לדוגמה פוליטית, כלכלית, חברתית ולאומית המכתיב גורם חיצוני כלשהו (בין אם זו מפלגה מסויימת, השלטון עצמו או כל גוף אחר) היא, לפי גישה זו, ההיפך הגמור מחופש אקדמי. חוקר חופשי, טוען הליברל, הוא אדם המסוגל לנהל חקירה עצמאית שאת תוצאותיה הוא אינו יודע מראש. במילים אחרות, מדובר באדם הנותן להליך המדעי האובייקטיבי להוליך אותו למסקנה מבוססת שבה הוא מחוייב להכיר.

עקרונית, תחת תנאים של חופש אקדמי, חוקרים שונים אמורים להיות מסוגלים להגיע לתובנות מחקריות אשר סותרות את עמדותיהם הפוליטיות ולחיות עם כך בשלום. אין שום בעיה, לפי גישה זו של חופש אקדמי, שחוקר הרואה בעצמו ציוני יגיע למסקנות שעלולות להוציא את התנועה הציונית באור ציבורי שלילי. איש לא אמר שהאמת צריכה לערוב לאוזן. באותו האופן ובהתאם לגישה זו של חופש אקדמי, דבר לא צריך למנוע באופן עקרוני מחוקרת הרואה בעצמה סוציאליסטית להגיעה למסקנות מחקריות המוציאות באור חיובי את השוק החופשי, או מחוקר הרואה בעצמו אדם מאמין להכיר בנכונות תיאוריות האבולוציה, גם אם סמכויות דתיות שונות אינן מכירות בה משיקולים פוליטיים או תיאולוגיים.

בזכות הקוד האתי

הטענה בזכות הפוליטיזציה של האקדמיה, כלומר בעד החופש להיות פוליטיים ובעד הכפפת הזירה האקדמית למטרות פוליטיות, נתפסת אמנם בימינו כעמדה פרוגרסיבית, אך המעניין הוא ששורשיה של גישה זו מצויים בעולם הלא-ליברלי, בעולם המרקסיסטי והסובייטי שביקש לגייס את עולם הרעיונות למאבקו ההרסני. מחקר, ספרות ואומנות שדחו, ביקרו או סתרו את הקו האידיאולוגי המפורש שקבעה המפלגה הקומוניסטית- נרדף והוגלה. אצל הסובייטים, כמו אצל הנאצים, העולם האקדמי הפך לעולם מגוייס. אחרי הכל, אם הכל פוליטי, אז הכל פוליטי, ובמה שמסכן את הפוליטיקה ניתן להילחם. כך נפתחת הדרך לשריפת ספרים ורדיפת מרצים.

אך אין בכוונתי להשוות או לקשור בין המרצים הפרוגרסיביים בני ימינו, המבקשים את החופש להשתלח בממסד, להקשר הפוליטי האירופי של שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. הזוועות של ימים עברו חלפו מבלי לשוב. ובלי שום קשר, הדיסידנטים-בכאילו המדוברים נמצאים הרי ״בצד הנכון״ של המפה הפוליטית. פאשיזם זה משהו ששייך לימין, לא לאוונגרד האקדמי השמאלני שוחר הצדק.

והנה כאן בדיוק טמון הפרדוקס של השמאל הרגרסיבי שלא רואה את דבשתו שלו. שכן, אותו המחנה ממש הזועק ״פאשיזם״ כנגד אנשים הגונים דוגמת אסא כשר הוא גם זה הטוען בזכותם של מרחבים מוגנים בקמפוסים, מתנגד להופעתם של מרצים שמרנים, תומך בקיומו של שיח פוליטיקלי קורקט אגרסיבי ובעיקר- הוא הראשון לנסות ולהשתיק קולות אנטי-פמיניסטיים, דתיים ואנטי-אסלאמיסטים. השמאל האקדמי טוען אמנם שהוא חושק בחופש אקדמי, אך זהו חופש אקדמי כפי שהוא מבין אותו, כלומר היעדר חופש אקדמי אמיתי. על כן, כל הכבוד לאסא כשר שלא נרתע וניגש לנסח את מה שכל מי שעדיין מאמין בתקפותו של השכל הישר היה מנסח בעצמו- החופש לחקור? כן. החופש להיות פוליטי? בטח, רק מחוץ לאקדמיה.


שגיא ברמק

מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.