הקמפיין הקדוש ואובססיית-נתניהו: שתי נקודות לסיכום הבחירות

"הקמפיין הקדוש"

"התותח הקדוש", כך, על פי השמועות, התייחס בן גוריון לתותח שהפגיז והטביע את ספינת הנשק "אלטלנה" ביוני 1948. הספינה, אשר הנשק שעל סיפונה יועד לחיילי האצ"ל, היווה עבור בן גוריון מחסום להקמת צבא יחיד ומאוחד למדינת ישראל שזה עתה קמה. לבן גוריון הייתה מטרה הכרחית, והוא לא בחל באמצעים להגשמתה. המטרה שלו הייתה ייסודה וכינונה של מדינת ישראל, והוא לא נתן לאף אחד לפגוע במטרה זו.

את בחירות 2019 ניתן לכנות, בפראפרזה על אלטלנה, "הקמפיין הקדוש". הכל נעשה למטרת הקמפיין. הקמפיין בא לשרת מטרה אחת עילאית ואחת בלבד: הניצחון ב-9 באפריל. זה הכל. צריך לנצח וכל האמצעים כשרים. כמובן שביום שאחרי הבחירות, בעת  הרכבת הממשלה, הסיפור הוא כבר אחר. אך במהלך הקמפיין, מדובר במלחמה, יש אויבים והמטרה הסופית היא להפיל את הצד השני. הבחירות לראשות הממשלה הן משחק סכום אפס. יש מנצח אחד ויש מפסיד אחד, אין אמצע ואין רוטציה (או לפחות לא מכוונים לרוטציה). בזמן שהמפסיד הולך לכלות את זמנו בצעקות מספסלי האופוזיציה, המנצח זוכה בכל הקופה. במהלך שלושת חודשי הקמפיין, נשמעו תלונות רבות על הרמה הנמוכה והמחסור במוסריות במערכת הבחירות הנוכחית. רפש רב הוטל בין, ועל שני המתמודדים. שמועות צצו, שקרים הופצו לכל כיוון והגועל והחלחלה טיפסו לרמה גבוהה שכמוה לא הייתה. אוקיי. מה עכשיו? התשובה היא כלום. זה המצב, תתרגלו.

ראשית, זוהי פוליטיקה. כשמדובר בשלטון והשליטה על חלוקת המשאבים, זה הכל או כלום. אין מקום שני. מי שמצליח להערים יותר על השני ולשלהב את הקהל, או לחלופין להרחיק את הקהל מהמועמד השני, הוא המנצח. וכאמור, כל האמצעים כשרים. הכלל הבסיסי ביותר בפוליטיקה הוא לא לקחת ללב. בכל מצב זה ממש לא אישי, ואין שום סיבה שזה ייהפך לאישי. ואם בכל זאת החלטת לקחת את זה למישורים אישיים, אתה עוד עלול להיפגע ולפגוע בתפקוד שלך כפוליטיקאי ובהגשמת המטרות והיעדים שלך, אז פשוט, אל.

בראיון שנתן לאודי סגל וקרן מרציאנו יומיים לאחר הבחירות, אמר יונתן אוריך, דוברו הפוליטי של ראש הממשלה ש-"הקמפיין [של הליכוד] בהחלט היה אגרסיבי. ככה עושים קמפיינים פוליטיים ב-2019. מי שעוד לא התרגל לכך, שיתחיל להתרגל אם הוא רוצה לנצח". אמר ולא יסף. הדיבור על פוליטיקה חדשה של ניקיון כפיים הוא נחמד, ולשם בהחלט צריך לשאוף. אך דבר כזה איננו קיים. פוליטיקה היא עולם מלוכלך שמזהם כל מי שמתקרב אליו, קרי, מחליט "לקפוץ לבוץ". המלחמה עבור ניקיון כפיים היא מלחמה פיקטיבית שלא באמת קיימת. פוליטיקה ותככים הם שני דברים השזורים יחדיו. המאבק אחר הכח גורר את משתתפיו לאזורים נמוכים ואפלים. זה תמיד היה ותמיד יהיה, עכשיו פשוט ישנן דרכים רבות יותר ללכלך ולהתלכלך.

שנית, אנחנו חיים במאה ה-21. העידן הטכנולוגי המהיר והמתקדם ביותר שהעולם אי פעם ידע, והמצב סביר להניח, איננו הולך לחזור אחורה. תתרגלו לכך שהכל פרוץ, הכל מונח לפנינו והכל בהישג יד. תתרגלו לכך שב-2019 בני אדם חיים בתוך אקווריום. לכולם יש יכולת להשיג על כולם מידע. אם חשבתם שהמערכת הפוליטית הזו היא נמוכה, אתם מתרגשים לריק. שמרו את הרטינות שלכם למועד שהוא נחוץ יותר. העידן הטכנולוגי שבו אנו נמצאים רק ילך ויתפתח, ואיתו גם הפוליטיקה ומערכות הבחירות העתידיות. המצב הוא בלתי נמנע, ולא צריך לראות סדרה דוגמת "מראה שחורה" כדי להבין זאת. הטכנולוגיה וכוחות הסייבר הולכים לכיוון הזה – רשתות בוטים, פריצות לטלפונים, הקלטות סתר ובעיקר הרבה הרבה שקרים. חווינו הכל במערכת הבחירות הזו.

ככל שחולפות השנים, אנו נחשפים לטכניקות וטריקים רבים סביב מערכות הבחירות. כלומר, מועמדים מתבקשים להשתמש בכל האמצעים הנדרשים לנצח, ויהי מה. לדוגמא – עמותות קש לגיוס כספים, עמותות ללא מטרות רווח שמיועדות להכתיב דעת קהל, מימון המונים, מימון חוץ מגורמים עלומים, כמות מסחרית של סמסים אנונימיים, שיחות חסויות ממועמדים, סרטוני דמוניזציה וסקרים בכל חור. תכירו, אלו מערכות הבחירות של המאה ה-21. כדאי שתתאקלמו מהר ותלמדו את השיטה, או שתנתקו את הרגש ותעברו לגור על אי בודד כי זה עוד ילך ויחמיר.

ביבי נגד רק לא ביבי

כמו שעמית סגל סיכם בליל הבחירות: "בנימין נתניהו קיבל 70 מנדטים. 35 בעדו ו-35 נגדו (סגל כתב זאת בטרם עודכן מספר המנדטים של הליכוד ל-36). בעידן של פוליטיקת זהויות, המצע לא מעניין, הכלכלה איננה מעניינת, בטח ובטח שלא האידיאולוגיה, אלא רק הפרצופים והשמות. תנועת ה-'רק לא ביבי', שמרבית מצביעיה מגיעים מהשמאל המתון והקיצוני, הובילה את ההתמודדות הכושלת אל מול נתניהו. התנועה הושתתה על בסיס דבר אחד ודבר אחד בלבד – לא רוצים את נתניהו ויהי מה. המסר החשוב ביותר שלמדו מצביעי השמאל, הוא שהשנאה לא מנצחת. ספק אם המסר יופנם, אם כי זה כבר סיפור אחר.

מערכת הבחירות הזו הוכיחה לנו שוב, עד כמה השנאה מעוורת. אנשים המונעים משנאה מוכנים בבוטות לוותר על העקרונות שלהם ובלבד שהמטרה תושג. תנועת ה-"רק לא ביבי" היתה כה נחושה להדיח אותו שכלל לא עניין אותה אידיאולוגיה או אסטרטגיה. השנאה עיוורה את אנשיה, והם רצו דם.

לא רק שהם לא צלחו במשימתם ונחלו כישלון חרוץ, הם גם החריבו את המחנה שלהם על יושביו וצימקו את מפלגות השמאל לכדי קמצוץ של חוסר רלוונטיות. בנוסף לכל זאת – הם הכניסו על הדרך חמישה ח"כים ימנים מובהקים.

אם זהו המצב שנוצר, נותר רק לשאול מספר שאלות: מה ניתן להגיד על האידיאולוגיה של תנועת ה-"רק לא ביבי"? האם היא אינה בוערת מספיק בקרב מצביעי השמאל כדי שלא יוותרו עליה כה בקלות?

בתור אזרחים במדינה דמוקרטית וחופשית, ניתנת לנו הזכות להצביע ולהשפיע, ובכך לממש בקלפי את המהות שלנו לכאורה, בעת שאנו קובעים מי ייצג אותנו. אם אנחנו מונעים משנאה בלבד ומתעלמים מהרציונל שלנו, האם ניצלנו את הדמוקרטיה ואת יכולת ההצבעה שלנו עד תום?