בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בירוקרטיה לגיל הרך: נגד הקמתה של מועצה לאומית...

בירוקרטיה לגיל הרך: נגד הקמתה של מועצה לאומית

,
הלך הרוח הסוציאליסטי בכנסת ממשיך לפעול ללא מפריע. הפעם החליטו שם על הקמתה של מועצה לאומית מיותרת לחינוך בגיל הרך.

אז הכנסת החליטה על הקמתה של מועצה לאומית נוספת, המועצה לגיל הרך שאושרה היום בקריאה שנייה ושלישית. לבטח אתם שואלים כמוני, במה מדובר? ובכן, מסתבר שיותר ויותר מחקרים מגלים את המובן מאליו: הגיל הרך הוא אחד מהשלבים החשובים ביותר בהתפתחותם של ילדים. מחקרים מרחיקי לכת יותר אף גורסים כי קיים ״קשר הדוק״ בין איכות החינוך והטיפול בילדים בגיל הרך להצלחה במשך חייהם. בקיצור, איכות החינוך בגיל הרך הינה חשובה ותובנה זו הפכה לפרצה הקוראת לגנב, כלומר למדינה. מדינת ישראל, כך מסבירים לנו חברי הכנסת שלנו, מזניחה את הטיפול בגיל הרך ומפגרת בנושא אחרי המדינות המפותחות. כיצד מתבטאת ההזנחה המדינתית? נכון מאוד, בכסף ובבירוקרטיה. מדינת ישראל, כך מספרים לנו, לא מקצה מספיק משאבים לחינוך בגיל הרך ולא הקימה מספיק גופים בירוקרטים שיקדמו את המטרה הזו.

זוהי עוד דוגמה נהדרת ודי מגוחכת להלך המחשבה הסוציאליסטי השלט בישראל ולדפוס הפעולה שהוא מוליד. הדברים מתחוללים תמיד באופן הבא: חברי כנסת מסויימים (במקרה הזה חברי הכנסת מנואל טרכטנברג, אלי אלאלוף ויפעת שעשע-ביטון) סבורים שישנה איזשהי בעיה חברתית חמורה הדורשת התערבות דחופה של המדינה (במקרה הנוכחי – מסתבר שישנה בעיה בחינוך לגיל הרך). תכף ומיד מטרתם הופכת להיות הוצאתה אל הפועל של תכנית ״חברתית״ או הקמתו של גוף בירוקרטי מטיב (במקרה זה המועצה הלאומית לגיל הרך). אחרי הכל, הם צריכים להוכיח לנבחריהם שהם ״עושים״ עבורם משהו. מובן כי אותם חברי הכנסת, המוקפים בגופים ״מקצועיים ובלתי תלויים״ המשוועים לתקציבים ו/או השפעה (במקרה הנוכחי – ויצו העולמית), אינם נוטים להשחית זמן ולבחון את הנחות היסוד הסוציאליסטיות הסמויות שלהם. ״המומחים״ השונים משכנעים אותם שהמדינה ״יודעת״ כיצד לפתור בעיה חברתית, שהשוק החופשי הוא הגורם לבעיה ולא הפתרון לה, ושכמובן עדיף לעשות שימוש בכספי ציבור מאשר להשאיר את הכסף בכיס של ההורים.

חשוב להדגיש, איש לא מבקש לפקפק בחשיבות החינוך לגיל הרך. אבל, חשוב לפקפק במחשבה לפיה המדינה, ולא השוק, היא הפתרון לבעיה. אם יש דבר אחד שהשוק יודע לעשות זה לספק את צרכיהם של צרכנים פוטנציאלים. השוק הוא המכניזם המוצלח ביותר שיש לאנושות להקצות באופן יעיל משאבים המצויים בצמצום שיש להם שימושים חלופיים. לו המדינה תניח לנו (לשם שינוי) לעשות עסקים בקלות, מספיק יזמים יזהו את ההזדמנות העסקית שבמתן שירותי חינוך ברמות משתנות לגיל הרך. שירותי חינוך אינם שונים משירותים אחרים שאזרחי ישראל רוכשים בשוק יום-יום וגם הם כפופים לחוקי הברזל של ההיצע והביקוש. חופש לפעול יאפשר לאותן המשפחות החפצות בכך להוציא את הסכום הכספי שהן מוצאות לנכון על חינוך ילדיהן.

אך באופן אבסורדי, המנטליות הסוציאליסטית הישראלית רואה ב״מסגרות פרטיות ולא מפוקחות״ בעיה שהמדינה צריכה לפתור ולא פתרון לביקוש הולך וגובר למסגרות חינוך איכותיות. הישראלי הממוצע סבור משום מה שעל המדינה לסבסד את חינוך ילדיו ולפקח עליו. היעדר סבסוד שכזה נתפס כ״פגיעה כלכלית״ וכ״פגיעה ביכולת להשתלב בשוק העבודה״ שמאלצת חלק מההורים להישאר בבית. המשמעות היא ש״חברתיות״ בישראל מובנת כהבאת ילדים שאנשים אחרים (דרך מנגנון המדינה) צריכים לשלם על חינוכם, כלומר כסבסוד שירותים לקבוצה קטנה (הורים בעלי ילדים קטנים) על ידי הציבור הרחב (יחידים וזוגות נטולי ילדים קטנים). המחשבה לפיה חינוך לגיל הרך (ובכלל) הוא שירות שעל ההורה לשלם עבורו, לקחת אותו בחשבון במערך שיקוליו הכלכליים ולהיערך לקראתו בהתאם ככל הוצאה אחרת שלה הוא נדרש, נתפסת על ידי חברי הכנסת ורוב הציבור הישראלי כ״אנטי-חברתית״.

חבר הכנסת אלאלוף אמר כי "החוק אמור לשנות את היחס של המדינה לגיל הרך ולהעמיד את המשאבים הנדרשים". מניין מגיעים אותם המשאבים, חבר הכנסת אלאלוף? מהכיס שלך? רוב הציבור הישראלי כלל לא מבין שכספי הציבור שעל ביזבוזם החליטה הממשלה בהקמת המועצה הלאומית יוצאים מכיסו של הציבור ולא מכיסם של חברי הכנסת שהחליטו על המהלך. עלות הקמת המועצה הלאומית מוערכת בקרוב לתשעה מיליון שקלים. המשמעות היא שהציבור הישראלי הפך לעני בתשעה מיליון שקלים, כסף שיכל למצוא שימושים אחרים, חשובים לא פחות, לו היה נשאר בכיס שלנו.

באותה נשימה, חבר הכנסת מנואל טרכטנברג הזדרז להכריז כי ״החוק הוא השינוי החברתי שאליו כיוונה המחאה החברתית״. הוא צודק. זה בדיוק מה שביקשה להשיג המחאה החברתית- שהמדינה תוציא עוד כסף ציבורי על שירותים חברתיים. המהלך הזה הולך יד-ביד עם הצבת קשיים בפני יזמים פרטיים. ליאור דטל כבר ציין בדה-מרקר כי ״אחד מהסעיפים המשמעותיים בחוק קובע כי המועצה תדרש גם לגבש המלצות לגבי היקף ההכשרה המקצועית, הניסיון ואיכות כוח האדם של העוסקים במקצועות הגיל הרך, דוגמת מטפלים, גננים וסייעות.״ במילים אחרות, המועצה הולכת להציב חסמי כניסה למקצוע, עובדה שהולכת להקטין את היצע העובדים הפוטנציאלי, לייקר את השירות ולהקשות על הגמישות הניהולית באותם המוסדות הפרטיים שיקומו.

נ.ב. המועצה לגיל הרך הוקמה מפני שאין בישראל אף גוף המרכז בידיו את הטיפול בגיל הרך. שזה אומר במילים אחרות שהבירוקרטיה בישראל כל כך גדולה ומסורבלת שיש צורך בעוד בירוקרטיה שתפקח על… הבירוקרטיה עצמה!


שגיא ברמק

מנהל ומייסד זווית אחרת. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.