בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הרב טאו ועתיד הציונות הדתית

הרב טאו ועתיד הציונות הדתית

,
 עיון בחוברת שהרב טאו הפיץ בשבת האחרונה עשויה לעזור לנו להבין את התהליכים שעוברים חלקים מהציונות הדתית 

בשבת האחרונה התפרסמה ברחבי בתי הכנסת בארץ חוברת של הרב צבי ישראל טאו בשם "עמוד הענן משלים לעמוד האש" אשר עוסקת בתהליכים העוברים על החברה בישראל, בייחוד השינויים שמתרחשים בצבא. ככל הנראה החוברת נכתבה ונתפרסמה על רקע הסערה שקמה סביב דבריו של הרב לוינשטיין.

המלחמה על הגאולה

למי שלא מכיר, הרב טאו הוא אחד מהרבנים החשובים והמשפיעים ביותר בציונות הדתית. בפרט, הוא נחשב לאב הרוחני של הזרם החרדי-לאומי, הזרם היותר ניצי ושמרני בציונות הדתית. בפועל הרב טאו משמש כנשיא ישיבת הר המור אשר יושבת בירושלים, אשר לה שלוחות רבות ברחבי הארץ – מישיבת אילת עד ישיבת תל אביב ומכינות עלי ועצם (עצמונה). בשונה מזרמים אחרים בציונות הדתית, הזרם החרדי-לאומי, בדומה דווקא לזרם החרדי, נוהג להתנהל באופן ממושמע ואחיד אחר פסיקותיהם של מספר רבנים מאוד מצומצם הכפוף לרב טאו. הרב טאו הוא רבם של אותם קומץ רבנים. על כן, לאחרון יכולת השפעה עצומה על רבנים ותלמידים רבים אשר מחכים למוצא פיו. עם זאת, הוא ממעט מאוד להתבטא באופן פומבי, ויוצר קשר רק עם מקורביו.

על מנת להשלים את התמונה הכללית, הרב טאו הוא תלמידו של הרב צבי יהודה קוק ורואה את עצמו כממשיך דרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. על כן, הרב טאו רואה במדינת ישראל ובפרויקט הציוני "אתחלתא דגאולה" – התחלת הגאולה. בהתאם לכך, הוא רואה במדינה "כסא מלכות ה' בעולם" ובצבא "צבא קודש".

כאמור, החוברת נכתבה והופצה בעקבות תחושה בקרב רבים מרבני הציונות הדתית, לא רק מהזרם החרדי-לאומי, כי מוסדות המדינה בכלל והצבא בפרט מאמצים אידיאולוגיות אשר מהוות, או לפחות עלולות להוות, בעיה לשילוב של האזרח והחייל הדתי בחיי המדינה.

הרב טאו פותח את החוברת בתיאור של תהליך הגאולה בו אנו מצויים בימים אלו. לדבריו, תהליך זה מורכב משני חלקים מרכזיים: ראשית, "תחיית החול" שפירושה הוא ש"עם ישראל מתחיל לחיות חיי עם בריא ואיתן, חיים מוסריים ומתוקנים של יושר וצדק במונחים אנושיים. בשלב זה מתחוללת תחיית החול, דרך ארץ שקדמה לתורה" (עמ' 3). מבחינת הרב טאו הפרויקט הציוני, אשר שם בראש מעיניו את הקמת מדינת ישראל ושיפור מצבם הפיזי והנפשי של העם היהודי, הוא ביטוי מובהק של תחיית החול. לאחר מכן, יגיע מקומה של "תחיית הקודש", שהיא המצב בו "כישרונותיו הגדולים והמרכזיים יֵצאו אל הפועל – כאשר תהיה בו גדלות של תורה, כאשר הוא יזכה להגיע למדרגות של רוח הקודש ונבואה" (עמ' 4). בעיני הרב טאו, מצבו הגשמי של העם היהודי מבוסס ואף הטוב ביותר מזה שידע אי פעם, או לפחות מאז ימיו של דוד המלך. על כן, ניתן להסיק כי אנו נמצאים בדיוק במעבר שבין "תחיית החול" ל"תחיית הקודש".

לאחר בירור המשמעות הדתית של התהליך ההיסטורי, הרב טאו מתפנה להסביר מדוע דווקא בעת הזאת צפים קולות שלכאורה מסתמנים כסותרים את תהליך הגאולה, כדוגמת שילוב הנשים בצבא ועלייתם של ערכים אוניברסליים אשר זרים ליהדות. לטענתו, כל שינוי דרסטי במציאות, כמו תחילתה של "תחיית הקודש", גורם לערעור המציאות הקיימת והיסודות עליה היא בנויה. משל מפורסם להבנת ההכרחיות של ערעור המציאות לפני ההתממשות המלאה של החזון הגאולי, הוא ההיריון. כשם שבתהליך ההיריון, שהוא נפלא ומבורך, יש לא מעט כאבים וחוסר נעימויות וככל שמתקרבים ללידה, כך הכאבים הולכים וגוברים, הן בעוצמתם והן בתדירותם, כך גם התהליך הגאולי כולל בחובו לא מעט עליות ומורודת אשר עתידות להסתיים בחיים חדשים. על כן, הרב טאו מסייג את דבריו בטענה שאימוצם של אידאולוגיות אלו, אינם מהווים הפרדות מהתהליך הגאולי אלא רק סטייה זמנית והכרחית ממנה.

בעקבות דברים אלו, הרב טאו מסיק כי אנו נמצאים כעת במלחמה בין "מורדי האור" (עמ' 6) – שהם מעקבי הגאולה, לבין שלומי אמוני ישראל אשר שואפים ומקדמים לגאולה השלמה. כלי הנשק של המלחמה הזו, הם כלים פסיכולוגיים בעיקרם – המלחמה היא מלחמת תודעה. לצד החזית התודעתית שמציג הרב טאו, קיימת גם חזית מדינית – "מעקבי האור" המנסים להשתלט, במסווה דמוקרטי, על מוקדי כוח תוך מתן תחושה לציבור שהשינויים הם פרי החלטתם החופשית שלהם עצמם. כחלק ממלחמה זו, מנסים "מורדי האור" להפוך את האידיאולוגיות שלהם לנורמטיביות ואף ברורות מאליהן. בעקבות כך, תפקידם של לוחמי הצדק והאור היא להשמיע את קולם בכדי להנכיח אותו בציבור, לבסס את הלגיטימיות שלהם ולהציף את הולכת השולל שמוליכים את הציבור.

לקראת סוף החוברת, הרב טאו פונה לעסוק בסוגיה באופן יותר קונקרטי. דווקא בחלק זה מופיעה אמירה מעניינת ומפתיעה מאוד שחשוב לשים אליה את הדגש. הרב טאו עוסק בשאלה העוסקת בהתמודדות של חייל דתי אשר ניצב למול פקודה  הנוגדת את "מסורת ישראל" (עמ' 14). לדבריו, "אסור לחייל להסכים לכך, גם אם כתוצאה מכך יימנע קידומו לפיקוד וגם אם הוא ישלח למחבוש" (עמ' 15). בעיני, אמירה זו מפתיעה ומהותית, כיוון שכפי שהצגתי בתחילת המאמר, הזרם החרד"לי רואה, ברובו, את המדינה ובייחוד את הצבא כ"צבא קודש" וגם בזמנים קשים, כדוגמת ההתנתקות, רבניו נזהרו מלתמוך בסירוב פקודה אקטיבי. כמובן שאין להבין את דבריו של הרב טאו כקריאה לסירוב פקודה המוני, אלא רק כנקודתי במקרים קיצוניים. בכל זאת, עצם העלאת האפשרות הזאת והעיסוק בה מעל דפי חוברת בעלת תפוצה רחבה, מראה על שינוי מגמה מהותי מאוד. ברקע יש לזכור כי לפני מספר שנים החליטו רבים מרבני הזרם החרדי-לאומי, ביניהם הרב טאו, להצביע בבחירות דווקא למפלגות החרדיות. זאת מכיוון שלטענתם, המפלגות הדתיות-לאומיות והימניות הקלאסיות איבדו את כבודם למסורת ישראל. נראה כי הזרם החרדי-לאומי הולך מקצין ומתבדל עם השנים, לפחות ביחס לחברה הישראלית.

לבסוף, הרב טאו מסכם את דבריו בפסקה הבאה – "אסור להתייאש. עם ישראל הוא עם בריא ובסופו של דבר הוא יצליח להתגבר על המגמות החולניות הללו. בסופו של דבר, מכל ההתמודדויות האלה נצא מחוזקים. אפשר אף שכשם שבזכות גזרות אנטיוכוס זכינו לחנוכה ובזכות גזרת המן תקנו לנו חז“ל את פורים, נזכה אף שחכמים יתקנו חג על הנצחון במערכה על טהרתם של ישראל." (עמ' 15). ההשוואה אותה עושה הרב טאו ראויה לתשומת לב מיוחדת. הוא משווה בין אנטיוכוס והמן, לבין הרמטכ"ל הנוכחי וסגנו אשר מנחיתים על שלומי אמוני ישראל "גזירות" (עמ' 15) שמטרתם היא "לעקור את הקודש מלבותיהם של ישראל" (עמ' 6').

כמה הערות ותובנות

עלי לציין כי אל לנו להקל ראש ולזלזל בדבריו של הרב טאו, זאת מכמה סיבות עיקריות. ראשית, מדובר, כפי שנאמר, באדם בעל יכולת השפעה אדירה. שנית, הרב טאו הוא אדם משכיל ולא ניתן לבטל את דבריו במחי יד. בשל דברים אלו, אני מאמין כי הנגשת הגותו של הרב טאו לציבור הכללי היא חשובה מאין כמותה ותקל על הבנת התהליכים שעוברים על הציונות הדתית בפרט ועל החברה הישראלית בכלל.

לסיכום, ברצוני לשתף במספר תובנות וביקורות שהתעוררו בי במהלך קריאת דבריו של הרב טאו

  • עתידה של אשליה – כפי שכתבתי, רבני הזרם החרדי-לאומי מתנתקים אט אט מהציבור הכללי בישראל. אך נראה לי כי לצד ההתנתקות הזו, רבנים אלו מתנתקים גם מתלמידיהם הם. גם אם הרב טאו ומספר מקורביו יכולים לקיים את האידיאל הבדלני הזה ובד בבד לקדם שיח "כלל יהודי", לא נראה שתלמידיו הרבים יוכלו להחזיק מעמד בסיטואציה זו לאורך זמן.
  • השימוש בשפה הקוקניקית – שפתו של הרב טאו היא קבלית, קוקניקית במובהק. לדבר זה יש משמעות רבה מכיוון שרבים מאוד מהציונות הדתית כלל לא בקיאים בשפה זו, ולא יכולים להבינה. לכן, השימוש העיקש דווקא בשפה הזו, אפילו בחוברת שנועדה להפצה לציבור המתפללים הרחב בבתי הכנסת, מעיד על ניתוק עמוק בינו לבין הקהל שלו. קצר זה בתקשורת עלול להקשות על הזרם החרדי-לאומי לתפקד לפי האידיאלים של הרב טאו בעולם לא ישיבתי. להבנתי, כאשר דתיים-לאומיים נתקלים במושגים כמו "תחיית החול" ו"מעקבי האור", הם עלולים לאבד את יכולת ההקשבה ובעיקר את עניינם.
  • שימוש תועלתני וציני בערכי הציבור הכללי – לאורך מאמרו, הרב טאו טוען כי "ישנם ניסיונות מתוחכמים להשתיק רבנים" (עמ' 13). האשמה זו מתווספת להאשמה שהאשים הרב אלי סדן, תלמידו של הרב טאו ושותפו של הרב יגאל לוינשטיין, את ליברמן, בעקבות איומיו על מכינת עלי, בכך שהוא מנסה לסתום את קולם. הרב סדן טען כי לא ישתף פעולה עם מהלך דיקטטורי של סתימת פיות. אני נוטה לראות במושג "השתקה", כפי שמשתמשים בו אלו, כציני כיוון שאין לרב טאו ולא לרב סדן עניין אמיתי בחופש ביטוי. לא זכור לי שהם עלו על בריקדות כאשר ניסו להשתיק גורמים אחרים בחברה הישראלית והזרם החרדי-לאומי אף מעודד לא פעם השתקה של גורמים כאלו או אחרים. כך למשל לקראת סוף החוברת הרב טאו כותב "צריך לדעת שכאשר ראשי הצבא מדברים על הדברים האלה ומקדמים אותם, המחלה מדברת מגרונם ואסור להסכים עם זה". (עמ' 12). אם דרישתו שלא להקשיב כלל לאלו המתנגדים לדרכו מכיוון שהם "חולים", אינה השתקה – איני יודע מה כן.
  • חוסר ביסוס – חוברת זו מכילה חמישה-עשר עמודים גדושים בתיאורי התהליכים העוברים על החברה הישראלית, אך היא חסרה דבר אחד – ביסוס ריאלי לטענותיו. הרב טאו מרבה לתאר את התהליך ההיסטורי בו אנחנו נמצאים – אך הוא לא טורח בשום מקום להסביר על סמך מה הוא טוען זאת, ומדוע עלינו להאמין לו. בעקבות כך ניתן להסיק, כי הרב טאו סבור כי ציבור מתפללי בתי הכנסת רק מחכים למוצא פיו וברגע שיגיד להם כיצד לחשוב ולהתנהג, הם פשוט יישרו איתו קו בלי להטיל ספק בכך.
  • חוסר מודעות עצמית – הרב טאו כותב בחוברת על מעקבי הגאולה כי "מובילי אג‘נדה זו לוקים בפטרנליזם – אבהות – הם בטוחים שהמוסר הוא רק מה שהם יודעים וקובעים, ומי שאינו חושב כמותם הוא פרימיטיבי חסר דעת וברור שאין להתחשב בדעתו, כפי שאין להתחשב בדעתו של ילד בן חמש. הם בטוחים שרק אנשי האקדמיה בעלי האג‘נדה הנכונה יודעים את האמת, וכל השאר הם ’נייטיבז‘ – ’ילידים‘ שדעתם אינה מעלה ומורידה מאומה." (עמ' 6). האשמה זו היא האשמה חמורה כאשר היא נשמעת מפיה של אדם ישראלי מממוצע, אך כאשר הרב טאו שכל מפעלו ההגותי והמעשי בנוי על אמונה מוחלטת בצדקת דרכו תוך רחישת בוז לכל מי שחושב אחרת ממנו משמיע האשמה זו, מדובר או בחוסר מודעות משווע או בצביעות בוטה.

 

לסיכום, כולי תקווה שהצלחתי להבהיר את חשיבותה של החוברת הקטנה הזאת בעלת חמשה-עשר העמודים עבור עתיד הציונות-הדתית ובעקבות כך עבור החברה הישראלית בכללותה. מה שנותר לנו לעשות עתה, הוא לבדוק האם הרב טאו הוא זה שמנותק מהציבור או שאלו דווקא אנחנו, או לפחות אני. מי יודע, אולי אנחנו עומדים על סף "תחיית הקודש".

 


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.