בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הרגולציה ועונשה: מדוע שכר הלימוד במכללות מטעה ולמה...

הרגולציה ועונשה: מדוע שכר הלימוד במכללות מטעה ולמה הגבלתו היא רעיון גרוע

,
החוק להגבלת שכר הלימוד במכללות הפרטיות נמנע מהתמודדות עם בעיית היסוד ועשוי להוביל לכשל שוק אחר - עודף ביקוש ופגיעה בנגישות של ציבורים שונים למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

לאחרונה, פועל חבר הכנסת אראל מרגלית לטובת חקיקת תקרה מקסימלית בחוק לשכר לימוד במכללות הפרטיות. לשיטתו, מאחר שהאוניברסיטאות והמכללות הציבוריות מגבילות את מס' הלומדים בתחומן, ושכה"ל במכללות הפרטיות גבוה לאין שיעור מזה שבמוסדות האקדמיים הציבוריים, יש להגביל אותו. זאת, בייחוד לאור העובדה שחלקן מאותן מכללות הן למעשה מלכ"רים (ארגונים ללא כוונת רווח) הפטורים ממס. מדוע שיבקש לפעול בדרך זו? אפשר לחשוב כי הדבר מבקש, במידה מסוימת, להוביל להתמודדות עם בעיה של ברירה שלילית (adverse selection) המתקיימת בשוק זה.

מה היא ברירה שלילית? "ברירה שלילית היא אחד הביטויים למצבים של א-סימטריה במידע, כאשר צד מסוים אינו יודע כיצד לנהוג. אין מדובר במצב בו מישהו נוהג בחוסר אחריות קיצונית בשל פערי מידע (לדוגמה –כאשר למישהו לא אכפת לשרוף את הבית שלו כי יש לו ביטוח, ואין לחברת הביטוח דרך לדעת שלא ינהג כך), אלא במצב אחר – מאחר שהפרט אינו יודע כיצד לנהוג, הוא בוחר בין שתי אופציות: הראשונה, להימנע מכל פעולה, באופן שגורם לפגיעה ביעילות הכלכלית וברווחה של הציבור הרחב, או "הרווחה המצרפית". השנייה, היא קבלת החלטות, אשר בסבירות גבוהה יתגלו כהחלטות רעות.

ביטוי קלאסי לברירה שלילית מתרחש בשוק העבודה. מי מאתנו לא מצא עצמו בעוד יום הערכה מתיש באדם מילוא? מי מאתנו לא השקיע מאמצים כבירים להוסיף עוד שורה "מפוצצת" לקורות החיים? אנחנו עושים זאת מאחר שמעסיקים יודעים עלינו מעט מאד לפני שהם מקבלים אותנו לעבודה. הם מנסים, בדרכים שונות, להעריך אילו עובדים נהיה. כל מה שעשינו, וכל מה שאנחנו עושים מתפקד כאיתות (signal), שתכליתו למסור מידע למעסיק, כדי שהוא בתורו יוכל להעריך בצורה טובה כמה אנחנו שווים. איתות איכותי הוא איתות שעולה לנו כסף, והולם את המידע הא-סימטרי שעומד בפני המעסיק. לכן, תארים אקדמיים, שורות בקו"ח ומרכזי הערכה כמו אדם מילוא, מבקשים למלא את החלל ולספק לו את האיתות שאנו זקוקים לו.

לפעמים, אנחנו מחליפים צד והופכים מהמאותתים למקבלי האיתות. למשל, כאשר אנחנו מבקשים לבחור במוסד אקדמי. במקרה כזה, אנחנו מנסים לגשר על הא-סימטריה במידע שנוגעת לשאלה הפשוטה: "מה התואר הזה יתן לי". אותה שאלה מתפצלת להמון תתי שאלות, ביניהן אפשרויות ההעסקה, הסיכוי למצוא עבודה מכניסה לאחר הלימודים ועוד שיקולים רבים ומשמעותיים. גם כאן, מוסדות הלימוד השונים בוחרים באיתותים שונים, דוגמת סגל מרצים בעלי שם, מתקנים איכותיים, ימים מרוכזים שמיועדים לפגישה עם מעסיקים פוטנציאליים, שיתופי פעולה, מדור השמה ועוד. באוניברסיטאות הציבוריות, שכר הלימוד הוא אחיד וקבוע. לכן, הוא איננו משמש כאיתות לגבי איכות המוסד. במוסדות הפרטיים הוא כן, אך שם הוא מטעה. זאת, משום שלרוב מוסדות הלימוד הפרטיים, שאיכותם נמוכה, ואפשרויות התעסוקה שהם מספקים מצומצמות בהרבה ביחס לאוניברסיטאות, שכר לימוד נמוך. גם כאשר קובעים שכר לימוד מקסימלי, מדובר באיתות. כאמור, איתות איכותי אמור למסור מידע ולעמוד בקורלציה עם המידע הא-סימטרי.

כאשר מדובר במכללות פרטיות, בעיית המידע היא כפולה – אין יכולת לתמחר את שווי הלימודים. כלומר, קשה מאד להעריך את איכותם על בסיס שכר הלימוד המשולם, כיוון שהכלל לפיו משהו יקר הוא משהו איכותי, אינו חל. אי לכך, קשה מאד להעריך את יכולות ההכנסה העתידיות התלויות בתואר.

קביעת שכר לימוד מקסימלי במכללות הפרטיות, אינה פותרת את בעיית האיתות במלואה, אך אפשר כי היא תוכל לצמצם אותה. ראשית, מאחר ששכר הלימוד מוגבל, והמכללות הן עסק, הן לא יוכלו לקבל מספר גדול מידי של סטודנטים, אלא יאלצו להגביל אותו. המכללות יאלצו לקבל מועמדים איכותיים יותר. שנית, ייתכן שתחרות בין מכללות לא על המחיר, אלא על האיכות, תוביל לשיפור כללי במערכת המכללות הפרטיות. בדרך זו, הסטודנטים יאלצו להעריך את המכללות על בסיס פרמטרים אחרים, דוגמת איכות המרצים ואפשרויות ההשתלבות המאוחרות יותר בשוק העבודה.

חרף זאת, סבורני שעל אף צמצום מסוים של פערי האיתות, קביעת שכר לימוד מקסימלי איננה פותרת את הבעיה המהותית – היכולת של הסטודנטים הפוטנציאלים להעריך את איכות ההשכלה (המוצר) שהם מקבלים, והיכולת של המעסיקים להעריך את בוגרי אותם מוסדות. אם לא נמצא דרך לאפשר למעסיקים להעריך בצורה טובה יותר את המועמדים למשרות נחשקות, ננציח את הפער בין בוגרי המכללות לאוניברסיטאות, כאשר מראש בוגרי המכללות לרוב מגיעים ממעמד סוציו אקונומי נמוך יותר.

יתרה מכך, עלול להיווצר כשל שוק נוסף – עודף ביקוש. עודף ביקוש נוצר כאשר נקבע מחיר מקסימום הנמוך ממחיר שיווי המשקל בשוק. במצב כזה, הפרטים מעוניינים בכמות גדולה יותר ואילו במקביל הספקים – קרי המכללות –  דווקא יקטינו את הכמות. הפער הזה הוא עודף ביקוש, אשר עלול להוביל, אם אכן יגרום למכללות להקטין את היצע הלימודים או אף להיסגר בשל חוסר יכולת לעמוד בעלויות, לצמצום אפשרויות ההשכלה המוצעות לאותם אנשים. מאחר שמלכתחילה לא יכלו להגיע להרשות לעצמם לימודים באוניברסיטה, נוצרת בחירה בין שתי רעות – פחות נגישות להשכלה, או נגישות להשכלה במחיר מופקע.

בעיני, הצעתו של חבר הכנסת אראל מרגלית משולה למתן אקמול לאדם ששבר את הרגל. הבעיה היסודית, הקשה והמהותית שעמה יש להתמודד בתהליך הפתרון איננה בעיית גובה שכר הלימוד. אמנם, כפי שהובא מעלה, הדבר מהווה חסם ועלול להוות חסם נוסף אם יהיה מוגבל, אך הוא איננו פותר את הבעיה הקשה באמת – הא סימטריה במידע, עמה מתמודדים המועסקים והסטודנטים הפוטנציאליים בבואם לבחור מוסד לימודים. גם אם שכר הלימוד יהיה מוגבל ואיכות הסטנדרטים תעלה, המעסיקים יתקשו לקבל את האיתות הזה בגלל בעיה אחרת – בעיית המרעה המשותף. אף אחד מהמעסיקים לא ירצה "לקחת את הסיכון" לקבל מועמד שקורות החיים שלו אינם מרשימים וכוללים לימודים במכללה פרטית, רק על בסיס הנחה שבשל שכר הלימוד המוגבל איכות המועמדים עלתה, אשר יהיה קשה להוכיח, אלא במרוצת הזמן. מאחר שאף מעסיק לא ירצה לקחת את הסיכון הזה, בוגרי המכללות אמנם ישלמו פחות, אך ימשיכו לעמוד בפני שוקת שבורה בבואם להשתלב בשוק העבודה. באופן הזה, הקושי שלהם רק "יידחה" ולא ייפתר – במקום שיהיה קושי בתשלום שכר הלימוד, הקושי יבוא לאחר מכן בשוק העבודה.

לכן, מערך הפתרונות הראוי יותר לבעיית הא-סימטריה במידע הוא אחר – הפתרון צריך להתמקד בשיפור ההזדמנויות שעומדות בפני אלה שאינם מסוגלים להתקבל ללימודים באוניברסיטאות הציבוריות האיכותיות שקיימות בישראל. הקונספציה החברתית בישראל היא שלא ניתן להצליח ללא אקדמיה. לכן, מערך האפשרויות, לדידי, מתחלק לשני חלקים. ראשית, יש להקים תכניות הכשרה ממשלתיות אשר ישפרו את קורות החיים של הסטודנטים, או לקבוע באמצעות המועצה להשכלה גבוהה סטנדרטים גבוהים יותר לשם הענקת תארים במוסדות מסוג זה. בדרך זאת, רק מועמדים שאיכותיים מספיק, יצליחו לסיים מסלול לימודים במכללות הפרטיות, תוך סימון בוגרי המכללות ב"תו איכות" מוגדר. שנית, ניתן לבחור במודל המקובל באירופה, והוא הכשרה טכנולוגית מקצועית ברמות הגבוהות ביותר. זה שנים שהתעשייה מתלוננת על מחסור שאיננו רק במהנדסים אלא גם בהנדסאים ואנשי מקצוע איכותיים. בזמנו, מייסד ישקר, סטף ורטהיימר, הקים מוסד השכלה שהכשיר אנשי מקצוע למפעליו. הצפת מסרים בתמיכת הממשלה שידגישו כי לימודי מקצוע הם איכותיים ומקנים לבוגריהם אפשרויות פרנסה טובות בחייהם הבוגרים, יאפשר לשלב בשוק העבודה את אלה שהשכלה גבוהה איננה מנת חלקם, ייצור איזון חברתי ויוביל לפריחת ענפים נוספים, בעיקר במרחב התעשייתי.


אהוד אפרים

חבר מערכת האתר. סטודנט למשפטים באוניברסיטת ת"א, בוגר תואר ראשון בכלכלה והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. מנכ״ל מרכז עומק - המכון לעיצוב מדיניות וחקיקה, הפועל להעמקת החשיבה והאיכות בתהליכי עיצוב מדיניות ציבורית וחקיקה, משמש כעוזר מחקר של פרופ' ישי בלנק ושל פרופ׳ דניאל פרידמן, טרום מתמחה במשרד בוטיק מסחרי בת"א, ומכהן כסיו"ר פורום הסטודנטים למשפט ועסקים.