‎קורא‫/‬ת‫:‬

הרכבת הממשלה: קואליציית מיעוט היא לא מילה גסה...

הרכבת הממשלה: קואליציית מיעוט היא לא מילה גסה

,
עם בואו של שלב הרכבת הקואליציה, הגיע העת לשנות מעט את התרבות הפרלמנטרית הישראלית. לא יזיק להכניס לה קצת צבעים של פשרות בין קואליציה ואופוזיציה במקום כוחנות קואליציונית, ולהחליף את העדריות הקואליציונית בדיון מהותי על חוקים.
image_printגרסא להדפסה

כל שמרן ליברל ישראלי כמה לצמצום החקיקה. שלב הרכבת הקואליציה, בהינתן ההרכב המפלגתי בכנסת הנכנסת, הוא הזדמנות לעשות צעד ענק בכיוון הזה. תקראו לי תמימה, תקראו לי חולמת חסרת תקנה, תקראו לי מלאת אופטימיות, אבל עכשיו זו העת לשנות מעט את התרבות הפרלמנטרית הישראלית. לא יזיק להכניס לה קצת צבעים של פשרות בין קואליציה ואופוזיציה במקום כוחנות קואליציונית, ולהחליף את העדריות הקואליציונית (שבמידה רבה מאפשרת את קיומה של דמוקרטיה פרלמנטרית) בדיון מהותי על חוקים.

לפני שנצלול לטיעון, צריך לזכור שמדובר בשלב בו אנו מוצפים בספינים תקשורתיים שמטרתם מקסום העמדה איתה מגיעה המפלגה למשא ומתן מול מפלגת השלטון המיועדת (כלומר המפלגה שעל חבר כנסת מטעמה תוטל הרכבת הממשלה). בהנחה שהצהרות מפלגתיות שנפתחות במילים "אנו לא נשב בממשלה ש…" הן אמינות, ישנה התנגשות כמעט בלתי ניתנת לגישור בין המפלגות החרדיות ל"ישראל ביתנו" של ליברמן. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא כמובן חוק הגיוס; ליברמן דורש את העברת הנוסח המדויק לחוק שגובש ועבר בקריאה ראשונה עוד בהיותו שר הביטחון, והמפלגות החרדיות (שגם ביניהן יש מחלוקות אך בגדול הן באותו צד) לא מוכנות לקבל נוסח זה. אלו ואלו הכרחיות להשגת קואליצית מספר הזהב – 61.

אנו שומעים תדיר על 61 ח"כים כמספר מכריע, משום שהם 50% מסך חברי הכנסת בפרלמנט ועוד חבר כנסת אחד. זהו רוב מוחלט של חברי כנסת. במצב אידיאלי, אם כולם יהיו כל הזמן בפרלמנט, יכנסו לכל ההצבעות ויצביעו בצורה הומוגנית, לאופוזיציה אין שום סיכוי להעביר חוק. אבל אנחנו רחוקים מהאידיאל, רחוקים מאוד, ועם הקואליציה באה החקיקה (כי צריך להכיר איכשהו 48 ח"כים חדשים, ואת אלו שנאבקים מול ענקים בפריימריז). למצב זה הורגלנו בעשרות הבודדות של השנים האחרונות, אבל הוא ממש לא הכרח. בפועל, חוקים עוברים גם ברוב פשוט של חברי כנסת, שבו יש רק יותר תומכים ממתנגדים, למשל שני תומכים לעומת מתנגד אחד, ללא קשר ליחס בין התומכים למספר הכולל של חברי הכנסת.

"חוק יסוד: הממשלה" קובע את שלבי מלאכת הרכבת הממשלה.

13. (א) הטיל נשיא המדינה על חבר הכנסת את התפקיד להרכיב ממשלה, יודיע על כך ליושב ראש הכנסת ויושב ראש הכנסת יודיע על כך לכנסת.

(ב) הרכיב חבר הכנסת ממשלה, יודיע על כך לנשיא המדינה וליושב ראש הכנסת, ויושב ראש הכנסת יודיע על כך לכנסת ויקבע ישיבה, לצורך כינון הממשלה, בתוך שבעה ימים מיום ההודעה לכנסת לפי סעיף קטן זה.

(ג) חבר הכנסת שהרכיב ממשלה יעמוד בראשה.

(ד) משהורכבה הממשלה, תתייצב לפני הכנסת, תודיע על קווי היסוד של מדיניותה, על הרכבה ועל חלוקת התפקידים בין השרים, ותבקש הבעת אמון; הממשלה תיכון משהביעה בה הכנסת אמון, ומאותה שעה ייכנסו השרים לכהונתם.

כעת, את שלב ההמלצות לנשיא צלחנו וניהול המו"מ עוד לפנינו, אבל לאחר מכן מגיע השלב שמרגש אותי בכל פעם מחדש – השבעת הממשלה. מכיוון שלא הוצב בחוק יעד של רוב מוחלט (כאמור 61 חברי כנסת) כתנאי להשבעה, הבעת האמון יכולה להתקבל ברוב פשוט. בחזרה לסאגת הגיוס: מפלגתו של ליברמן שמחזיקה בחמישה מנדטים, הכרחית לגיבוש רוב מוחלט לקואליצית מפלגות הימין, ובלעדיה הממשלה המסתמנת תיוותר עם 60 חברי כנסת בלבד.

תסריט מס' 1: ליברמן ייכנס לממשלה ויוסכם שיערכו דיונים בהמשך הכהונה על חוק הגיוס. סבירות: נמוכה, אם מאמינים לפוליטיקאים במו"מ, וסבירות גבוהה, אם לומדים מן העבר.

תסריט מס' 2: ליברמן לא יגיע להסכמה עם השותפות המיועדות לגבי קווי המדיניות, ויצביע נגד הממשלה שתוצג בעת בקשתה את אמון הכנסת. במצב כזה, ישנה חזרה לשלבים הראשונים להרכבת ממשלה. סבירות: בינונית, אם מקשיבים לסיבות שליברמן נתן לפרישתו מהממשלה הקודמת, זו שהיוותה את יריית הפתיחה לבחירות 2019.

תסריט מס' 3: ליברמן נעדר מהשבעת הממשלה, והיא מוסמכת ברוב פשוט של 60 חברי כנסת. סבירות: אם רק היינו דמוקרטיה פרלמנטרית אירופאית. חולמת חסרת תקנה, כבר אמרתי?

במדינות רבות, הכללים והמוסדות מאפשרים ואף מעודדים היווצרות ממשלות מיעוט, והן מתפקדות לא מעט זמן. בישראל לעומת זאת, יש סט של מוסדות שמעודדים היווצרות ממשלות רוב. חשוב לציין שבמדינה כמו שלנו, מדהימה, מצליחה והכי רלוונטי לנושא – מגוונת, יש היגיון רב בצורך להגיע להסכמה רחבה ומקיפה על מדיניות הממשלה. בד בבד, צריך לדאוג שהמערכת תתפקד כשהשחקנים המרכזיים הן המפלגות ולא הח"כים כפרטים. ואכן, ישנם כלים שנועדו להבטיח זאת והם מקצרים את הדרך אל אותה הסכמה, כמו הטלת משמעת סיעתית ו/או קואליציונית. במצב שבו ממשלה לא נסמכת על רוב אוטומטי ואין משמעות שוברת שוויון למשמעת קואליציונית, יכול להתקיים שיתוף פעולה מהותי בין קואליציה לאופוזיציה. הקואליציה על מפלגותיה תצטרך לעבוד בלשכנע את המפלגות מהאופוזיציה, והמפלגות מהאופוזיציה יאלצו לצאת ממצב ההתנגדות האוטומטי בו הן שרויות במשך שנים. לא מן הנמנע שתהיה לכך השפעה סמויה על התנהגות המחוקקים. להבדיל מחוקים שמתמוססים מחשש לפסילה בבג"צ, במצב זה המחוקקים הם אלו שמפקחים על החקיקה, ומתקיים דיון פרלמנטרי פורה. החשש כמובן הוא שיתוק הממשלה, ובגלל זה נדרש גם שינוי התנהגות ותפיסה של חברי כנסת מהאופוזיציה. במקביל, כשיש כל כך הרבה חוקים בספר, עיקר עבודת הרשות המבצעת צריכה להתקיים באמצעות התקנת תקנות, ולא דרך חקיקה ראשית.

שיתוף הפעולה הזה קורה גם היום, בשקט, בהיקפים קטנים, והוא מתבסס בעיקר על קשרים בינאישיים בין ח"כים. עם זאת, כשהקואליציה תיאלץ להסביר ולשכנע סיעת אופוזיציה לתמוך בהצעת חוק ממשלתית, או אפילו בחקיקה פרטית, עבודת הכנסת תהיה הרבה יותר מעמיקה וממוקדת מהות. חוקים לא יעברו אך ורק משיקולים פוליטיים, והממשלה תצטרך לשכנע את הכנסת שהחוק טוב ונכון למדינה. כאמור, כמובן שנחוצה גם רצינות ונכונות מצד האופוזיציה לדיון משמעותי, והתפרקות מהרצון למרר את חייה של הקואליציה, כדבריו של יאיר לפיד. בעולם קמות ממשלות מיעוט שמתפקדות כהונות פרלמנט מלאות. הן נתקלות בקשיים, אבל מהקושי צומחים. מלאת אופטימיות, כבר אמרתי?


שרון חסון

קרית גתית בעיר הקודש, מלאת ניגודים, דוקטורנטית ימנית מוצהרת במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ואוהבת אדם.