בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

החברה הדמוקרטית: רפובליקה של אפלטון בימינו אנו...

החברה הדמוקרטית: רפובליקה של אפלטון בימינו אנו

,
כמו שאנו מוצאים מחזוריות בטבע, כך גם ניתן למצוא מחזוריות ברעיונות. לרעיונות מסוימים יש נטייה להדהד לאורך ההיסטוריה, כך שנגלה שמה שנכתב לפני 2000 שנה מסוגל להמשיג את המציאות כפי שהיא מתגלית בפנינו כיום. הפוליטיאה של אפלטון היא אחד מהטקסטים שניתן לחזור אליהם תמיד ולמצוא תובנה כזו או אחרת. במקרה הזה על חופש וחברה דמוקרטית.

הרבה פעמים כדי שניתן יהיה לבחון תופעה שמתרחשת בתקופתך אתה צריך לקחת כמה צעדים אחורה. זה מה שמהדורת החדשות או הפרשן הפוליטי שאתה קורא מבקשים לעשות, לצאת מהרזולוציה של המיקרו אל עבר המקרו ולנסות לראות את התמונה בכללותה. היסטוריונים טובים מאוד בלעשות את זה, אבל רק בדיעבד ורבים מהם פוחדים מההקבלות שאנשים מבקשים לעשות בין תקופה אחת לאחרת. בד"כ זה לא עובד.

מעניין לראות שיש משיכה לעשות אותו הדבר עם רעיונות ויצירות ספרותיות. גם פה לרוב ההקבלה או ההשוואה לא עובדת באופן חלק, אבל כמעט תמיד ניתן לחלץ איזה שהן תובנות רלוונטיות, חוץ מזה שזה פשוט כיף. הדוגמה "החמה" ביותר לכך כיום היא "1984" מאת ג'ורג' אורוול, כולם מדברים על איך העובדות האלטרנטיביות של ממשל טראמפ שקולות לשיחדש של אורוול. אני מעוניין להציע אבל יצירה אחרת, רלוונטית ומעניינת לא פחות לדעתי: "הפוליטיאה" של אפלטון.

בספרו "הפוליטיאה" אפלטון מציע תיאור של העיר הטובה ביותר, זו שנשלטת בידי המלך הפילוסוף. מדובר באחת מיצירות המופת של הפילוסופיה הקלאסית ובכלל. במסגרת הדיון הפילוסופי סוקרטס, הדמות הראשית, רוצה להציג את אופיו של האדם הטוב, ולהקביל את נפשו למבנה של העיר הטובה, הפוליטאה. אחד המאפיינים שמצוטטים פחות מהיצירה הזו הוא הידרדרותה האפשרית של הפוליטיאה, העיר הטובה ביותר, אל עיר של רודנות, העיר הגרועה ביותר. העיר עוברת מטמורפוזה שמסומלת על ידי בן שיורש אב, כל בן גרוע יותר מאביו ודמותו כדמות העיר. המודל שמתקיים בדיוק לפני עלייתו של הרודן הוא זה של העיר הדמוקרטית, ובראשה עומד האדם הדמוקרטי. מעניין לראות עד כמה אפלטון הצליח לבטא פגמים אפשריים בחברה דמוקרטית ועד כמה הם מהדהדים את חברתנו שלו.

אז איך נראה האדם הדמוקרטי?

חי מיום ליום ומממש את תשוקותיו. לפעמים הוא שותה לשוכרה ולפעמים הוא נהנה מנגינתו של החליל; בפעמים אחרות הוא שותה רק מים ונמצא בדיאטה; לעתים הוא יעסוק בפעילות גופנית בשביל כושר; ולעתים ישב בעצלנות וזניח את חובותיו; ולפעמים הוא אפילו מעסיק את עצמו עם מה שהוא תופס כפילוסופיה. לעתים תכופות הוא יביע דעתו בפוליטיקה, מזנק ממושבו ואומר כל דבר שקופץ לראשו . אם במקרה הוא מעריך חיילים, הוא יתמוך בהם ובצבא בדיון, אם הוא מזדהה אם אנשים שעושים כסף יצדד בהם. אין סדר או הכרחיות בחייו אך הוא תופס אותם כנעימים, חופשיים ומאושרים – והוא חי באופן הזה עד סוף ימיו… אני גם מניח שהוא אדם מורכב, עשיר במאפיינים שונים, נאה וצבעוני, בדיוק כמו עיר דמוקרטית. ושגברים ונשים רבים מקנאים בחייו, מאחר והוא מכיל את המגוון הרב ביותר של צורות חיים. אפלטון

האיש הדמוקרטי שאפלטון מתאר לנו מוכר מאוד, אבל זה יותר מזה, עבור רבים מהקוראים האיש הדמוקרטי הוא מה שהם היו רוצים להיות! אנחנו מעריצים אנשים שכאלה בחברה שלנו, הם מובילי הדעה בעלי חיי החברה העשירים שזוכים לחוות ולטעום מכל מה שמשובח בעולם. שזוכים להרצות בטד (TED) על הרעיון המהפכני החדש שלהם, לאכול במסעדת גורמה ולשמוע ג'אז בבית עם התקליטים הישנים וכוס יין לצד חברים אינטלקטואלים לא פחות. זה לא נשמע כמו בן אדם כל כך רע, זה אפילו נשמע כמו בן אדם די מוצלח. אבל עבור אפלטון החברה הדמוקרטית היא רק בדרגה אחת יותר מוצלחת מהחברה הרודנית, והיא זו שתוביל בסופו של דבר לחברה הרודנית בגלל השחיתות המוסרית שמצויה בה:

איך רודנות נולדת? היא מתפתחת מדמוקרטיה. והאם לא כך הדבר שזה הוא האובייקט שאליו דמוקרטיה משתוקקת ושאותו היא תופסת כטוב ביותר שמוביל בסוף לחורבנה?

מה הוא הדבר שאותו היא מגדירה כטוב?

חופש. בוודאי תשמע בעיר דמוקרטית שזה הדבר הטוב ביותר שיש לה להציע לאזרחיה, כך שכל אלה שחופשיים מטבעם ירצו לגור בה … אני מניח שכאשר עיר דמוקרטית, בצמאונה לחופש, מחזיקה במוזגי יין לא מוצלחים עבור מנהיגיה, היא משתכרת מיין החופש. אם השליטים לא מספקים כמה שיותר חופש לאזרחים הם מוענשים על ידי העיר ונתפסים כבעלי ממון מרושעים.

חופש כמדרון חלקלק

מתברר שזה החופש, אותו דבר שאנחנו מעריכים כל כך בחברה שלנו כיום שמוביל לפי אפלטון לרקבון מוסרי. ניתן למצוא מקבילות רבות בחברה שלנו לרעיון הזה של חופש כמשהו שצריך לגבור בכל עימות ערכי: ליברלים טוענים בזכות החופש של אישה לגופה לגופה בהפלות, קבוצות דתיות קוראות להעניק להן חופש לחנך את ילדיהם כפי שהם מוצאים לנכון, מנהיגים מבקשים חופש לשלוט ולבטל מנגנונים שנועדו לפקח ולהגביל את הכוח שהלם.

חופש מתגלה כמושג דל ועשיר בו זמנית. הוא דל מכדי שנוכל לצקת לתוכות תוכן משמעותי לבדו, מה שמוביל לכך שניתן לפרש אותו בהרבה צורות, כך שיתמוך במגוון מסקנות ערכיות שונות ומנוגדות. על כן קידוש של החופש לבדו, פשוט חיפוש אחר חופש לשם החופש מביא לכדי בבלבול מושגי בתוך החברה עצמה:

(הנתין) מעליב את אלה שמצייתים לשליטים כעבדים מרצון ומשבח, בחדרי חדרים ובציבור, שליטים שמתנהגים כנתינים ונתינים שמתנהגים כשליטים … האב מאמץ לעצמו להתנהג כמו ילד ופוחד מבניו בעוד הבן מתנהג כמו אביו, אינו חש בושה או פחד מפני הוריו כדי להיות חופשי

אנחנו צריכים להבין שהקריאה "חופש" לבדה אינה מספיקה. אם אני פשוט טוען לחופש שלי לומר ככל העולה על רוחי, להעליב, לדרוש את כבודי, לכפות את רצוני – כל אלה יובילו לקונפליקט ממשי ורעיוני גם יחד. ערך החירות הופך למשמעותי כשהוא עומד כחלק ממכלול של רעיונות שתוחמים ומאפיינים אותו. אם לא כך הדבר, כשהחופש הופך לערך בלעדי בפני עצמו, אנחנו מגיעים לבלבול מוסרי. אפלטון מסכם:

האם אתה רואה איך כל הדברים הללו גורמים לנשמות האזרחים להיות כה רגישות שאם מישהו בוחר להכפיף את עצמו ולו לעקרון הקל ביותר הם זועמים ואינם מסוגלים לסבול זאת. לבסוף ,הם מתעלמים מכל חוק, בין אם כתוב ובין אם לא, על מנת להימנע מכל שליט שהוא.

לפי אפלטון חופש מוביל לאי-סדר. לא בהכרח מדובר באי-סדר בדמות כאוס, העיר מצליחה להתקיים אבל האזרחים מבולבלים. מרגע שאתה מגלה שבשם החופש אתה יכול לפרוץ כל חומה אתה עסוק כל הזמן בבניה והריסה,במעין תהליך שמניע את עצמו ללא הפסק בשם ערך החופש. ניתן לזהות מגמות שכאלה גם בשיח הרעיוני של העת המודרנית.

בתחומי הרוח והחברה כיום אקדמאי צעיר קונה את עולמו בכך שהוא יצליח להוביל לשינוי פרדיגמה או יספק טיעון מחץ כנגד מאמר קלאסי כל שהוא. הרבה פעמים העיסוק הזה מוביל לגילוי האמת אבל פעמים אחרות הוא מונע מווכחנות למען היוקרה. את המגמה הזו ניתן למצוא גם בתחומים אחרים. דעת הקהל נשלטת על ידי האדם שמצליח לנער כמה שיותר את היסודות המחשבתיים, העדינים גם כך, שהתקבעו. כאשר הטלטול נעשה לשמו לבדו, אין אתה זוכה בדבר.

ובאמת הרודן מוצג כאדם חסר אפיון, אחד מאלה שלא תורם כלום לחברה ומצליח להסיט ולהוביל את החלקים השונים בחברה, על שעובדים ובעלי הממון, אחד כנגד השני. לפי אפלטון משום שהמעמדות קיימים, יש אנשים שעובדים ויש אנשים עם כסף, אבל הם עצמם נמצאים בבלבול מושגי, אין להם סולם ערכים מסדור שאליו הם יכולים להתחייב, הרודן יכול להתסיס את החברה ולהוביל לכאוס שיביא לבחירתו כמנהיג אחד. הוא לוחש באוזני שני הצדדים וגורם לכל אחד לשנוא את השני.

ימינו אנו

ניתן לראות קווים מקבילים רבים בין החברה הדמוקרטית והתפוררותה ובין מערכת הבחירות האחרונה בארה"ב, ובאופן כללי בעולם המערבי. אנחנו נמצאים בתקופה שלא מאופיינת רק בחוסר הכרעה ערכית, אלא בהחלטה מודעת לנסות ולשבור כל פתרון שאחד הצדדים מנסה לבנות. הרפובליקאים והדמוקרטים הם דוגמאות מובהקות לעימות ערכי "דווקאי" וניתן למצוא את אותם המאפיינים גם פה בישראל.

חשוב לחזור לתחילת המאמר, הקבלות הן עניין מסוכן. אך נראה שניתן להגיע לשורה תחתונה כזו או אחרת. המסקנה שנשארים איתה היא לא פתרון, לא ברור בכלל שיש פתרון נראה לעין. מה שכן ניתן לראות זה שיש לרעיונות מאפיין מצחיק שכזה, כאשר מישהו מצליח לגלות תובנה עמוקה, היא מצליחה להדהד לה לאורך ההיסטוריה. היא לא רלוונטית רק לתקופתו. ולמרות שתרבויות משתנות וממלכות ומדינות קמות ונופלות, רעיונות מצליחים לחדד ולהצביע על דברים באופן שהוא א-היסטורי.


יובל דוויק

סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מתעניין באתיקה, אפיסטמולוגיה, הגות חברתית וההיסטוריה של רעיונות.