בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הרפובליקניזם החדש: ביקורת שמרנית...

הרפובליקניזם החדש: ביקורת שמרנית

,
בשנים האחרונות אנו עדים לצמיחתו של זרם חדש-ישן במחשבה המדינית; זרם השואף לשחזר את תובנותיהם של הוגים רפובליקנים וליישמן באמצעות בניית תיאוריה פוליטית קוהרנטית, אשר תהווה תחליף רעיוני לעמדות הרווחות כיום.

בחלק הראשון אציג את עיקרי המשנה הרפובליקנית החדשה, ואראה כי קיימות נקודות השקה בין הרפובליקנים החדשים ובין המחשבה השמרנית בכל הנוגע לתפיסת החירות. בחלק השני אסקור כמה ממסקנותיהם של אותם הוגים, המשתלבות דווקא עם מגמות פרוגרסיביות, ואציג ביקורת מזווית שמרנית. הביקורת תראה מדוע צעדי המדיניות שמציעים הרפובליקנים החדשים אינם משרתים את המטרות הבסיסיות של העמדה הרפובליקנית.

שתי תפיסות של "חירות פוליטית"

בכדי להבין את תפיסת החירות הרפובליקנית, יש לשבץ אותה בתוך ההקשר הרחב יותר של תפיסות חירות פוליטיות. בעקבות מאמרו המפורסם של ישעיה ברלין (“Two Concepts of Liberty”), נהוג להבחין בין שתי תפיסות חירות – השלילית והחיובית. הראשונה מזוהה עם הוגים ליברלים, ומתייחסת למצב בו אדם חופשי לפעול למען מטרותיו, מבלי שאחרים ייכפו עליו את רצונם, ובלבד שגם הוא עצמו לא ייכפה את רצונו על אחרים. השנייה, המזוהה עם הוגים קונטיננטליים, מתייחסת לאמצעים העומדים לרשותו של אדם בבואו להגשים מטרות מסוימות. התפיסה הרפובליקנית מציעה תפיסת חירות שלישית, שבצורתה היא נגטיבית, אך בתוכנה היא פוזיטיבית.

ביקורת רפובליקנית על "החירות השלילית"

תפיסת החירות החיובית עוררה ביקורת רבה, משום שהיא מצדיקה, לכאורה, את רמיסת רצונותיו הסובייקטיביים של הפרט, ופותחת פתח לטוטליטריזם. אולם הרפובליקנים החדשים מכוונים את חיצי הביקורת שלהם דווקא כלפי תפיסת החירות השלילית; וזאת, בכדי להבדיל את תפיסת החירות שלהם מתפיסת החירות הליברלית הרווחת כיום.

בהינתן תפיסת חירות ליברלית-שלילית, ניתן להעלות קושיה באמצעות הסיפור ההיפותטי הבא: נניח שבמקום מסוים חי עבד, שאדונו הוא אדם שאינו אוהב לחלק הוראות; כתוצאה מכך האדון בקושי מתערב בחייו של העבד, ורוב הזמן עוזב אותו לנפשו. לחלופין, נתאר לעצמנו עבד שלומד את הנטיות הפסיכולוגיות של אדונו, כך שהוא יודע לתמרן אותו באופן שבו האדון מצווה עליו לבצע עבודות שהן לשביעות רצונו (של העבד). במקרים אלו, ברור שמצב העבד טוב בהרבה ביחס לעבדים אחרים, אשר איתרע מזלם והם כפופים לאדונים אחרים; אך האם על בסיס עובדה זו לבדה ניתן לקבוע שהעבד ההיפותטי הוא חופשי בכלל, וחופשי יותר מעבדים אחרים בפרט? על פי ההגדרה הליברלית נראה, לכאורה, שהתשובה היא חיובית, משום שרוב הזמן הוא פועל שלא תחת כפייה. אולם, אם הקביעה הזו אינה מספקת אותנו, אזי ניתן להסיק שאין קשר הכרחי בין חופש ובין "אי-התערבות", ומסתבר שישנו רכיב או תנאי נוסף שהופך אדם לבן חורין.

חירות כהיעדר שליטה

ההגדרה הליברלית לחירות מכילה ממד קונטינגנטי – היא אינה מתייחסת לפוטנציאל ההתערבות, המזמן צורות שונות של מערכות יחסים בין בני אדם, אלא שמבחינתה הגדרת מצב מסוים כחירות היא פונקציה של מצב ממשי בו קיימת או לא קיימת התערבות. לעומת זאת, הרפובליקנים החדשים מדגישים את ההבדל היסודי בין מצב של "אי-התערבות" ובין היות האדם בן חורין לחלוטין. לתפיסתם, אדם משועבד יכול ליהנות רוב חייו ממצב של אי-התערבות – כמו בדוגמא של העבד הכפוף לאדון האדיב – ומצד שני אדם יכול לחיות כבן חורין, אך שבחייו תהיה מעורבות מסוימת מצד גורמים חיצוניים.

התשובה הרפובליקנית לקושי בתפיסה הליברלית, שהעלינו בחלק הקודם, נעוצה בשיוך הקטגוריאלי של מושג החירות. בהגדרה הליברלית, חירות היא מצב שבו לא מופעלת כפייה על אדם בזמן נתון, ואילו שיעבוד הוא אירוע נקודתי שבו האדם נכפה לעשות דבר-מה בניגוד לרצונו. ובכן, אם חירות או שיעבוד מבודדים מהקשרים אחרים, הרי שאין מנוס מלקבוע שהעבד בדוגמא שלנו הוא חופשי רוב חייו. אולם, בתפיסה הרפובליקנית החירות היא מעמד חברתי-משפטי מסוים – כלומר, האדם החופשי שונה מהעבד לא בשל חירות או כפייה נקודתיות, אלא משום שהוא חי תחת משטר חברתי מסוים; משטר המאופיין במוסדות משפטיים ופוליטיים, אשר מגדירים מרחב פעולה אישי המוגן מפני התערבות שרירותית של הזולת.

על פי ההגדרה הרפובליקנית, העבד שבדוגמא אינו חופשי, משום שמבחינה מוסדית הוא כפוף לאדונו ואין לו מרחב אישי ומוגן. על אף שהאדון נוהג בעבד כאילו היה חופשי, זו היא החלטתו הקונטינגנטית של האדון – החלטה שהוא יכול לשנות בכל זמן בהתאם לרצונו השרירותי. כל עוד יכולת זו נשארת אצל האדון, בין שהוא משתמש בה ובין שלא, העבד אינו חופשי.

התפיסה הרפובליקנית של חירות איננה דומה, אפוא, לשתי תפיסות החירות שהזכרנו. מחד גיסא, התוכן שלה נגטיבי – היעדר השליטה של אדם על זולתו – ואינו נוגע למטרות מסוימות ההכרחיות להגשמתו העצמית של אדם. מאידך גיסא, כפי שהראינו, התפיסה הרפובליקנית אינה מסתפקת ב"אי-התערבות" כתנאי מספק לחירות פוליטית, אלא דורשת את קיומם של מוסדות חברתיים מסוימים, המאפשרים את התממשותו המוחלטת של מושג החירות. המוסד החברתי המרכזי, המאפשר את החופש הנדון, הוא רפובליקה של אזרחים שווי זכויות וחובות הכפופים לשלטון החוק, באופן שבו לאף אזרח אין את הסמכות להפעיל כוח שרירותי על אזרח אחר. מהבחינה הזאת לא רק שאנשים יכולים להיות בני חורין במקביל להתערבות החוק בחייהם, אלא שעצם קיומו הוא תנאי הכרחי בהגדרת מעמדם החופשי.

אם כן, בניגוד לגישה הליברלית, הרואה בשלטון לכל היותר "רע הכרחי", הגישה הרפובליקנית סוברת שהחוק המעניק לרשויות את סמכותן הוא גם זה המקבע ומכונן את חירותו של האזרח מלכתחילה; גישה שאותה ניתן למצוא כבר ברומא העתיקה, במימרה "חירות היא אזרחות". משטר חופשי הוא משטר המגדיר ואוכף את מעמדם של אנשים חופשיים, ובמקביל מתאפיין במנגנונים שמונעים מהרשויות להפוך למקור שליטה עצמאי על האזרחים. כל צורת שלטון אחרת תהיה מאופיינת במוסדות המאפשרים לאדם או לקבוצה של אנשים להפעיל כוח שרירותי על זולתם.

תפיסת החופש בהגות השמרנית

לאחר שהבהרנו את תפיסת החופש של זרם המחשבה הרפובליקני, נבחן באילו אופנים יש לתפיסה זו נקודות השקה עם תפיסות שמרניות – בנוגע לחירות הפרט ולמוסדות המאפשרים את קיומה. לשם כך, נתחקה אחר תפיסת החירות של פרידריך האייק, אחד מההוגים המרכזיים של המחשבה השמרנית במאה ה-20. האייק מגדיר את חירות הפרט בתור "מצב בו אין אדם נתון לכפיית רצונם השרירותי של אחר או אחרים".

על פניו, נראה שההגדרה של האייק מתאימה להגדרה הליברלית הקלאסית, המדברת על מצב עניינים בו אדם אחד אינו כופה את רצונו על הזולת; אלא שהאייק מבהיר מיד לאחר מכן ש"חופש משמעו, אפוא, מלכתחילה שליחיד יש איזה תחום פרטי מובטח, שקיימת בסביבתו איזו מערכת של נסיבות שאחרים אינם יכולים להפריעה". ניכר כי בתפיסת החירות של האייק ישנם יסודות מערכתיים, הנוגעים לעצם המשמעות של חירות הפרט – יסודות שאמורים להבטיח ליחיד תחום פרטי, שבו הוא מוגן מפני התערבות שרירותית של הזולת. ואכן, האייק מצהיר שאת הגדרת החופש הוא שואב מההבדלים שהתקיימו בין בני החורין והעבדים בערי המדינה היווניות; הבדלים שנבעו בפירוש מהמעמד החברתי והמשפטי של האזרחים והעבדים בפוליס היוונית.

חיזוק לכך ניתן לראות בתמיכתו של האייק במסורת האמפיריציסטית הבריטית, על פני המסורת הרציונליסטית הצרפתית, בכל הנוגע לחירות הפרט. בניגוד למסורת הרציונליסטית, אשר שמה דגש על תבונת האדם ועל יכולתו לבנות את עולמו החברתי, המסורת האמפיריציסטית הדגישה את התפתחותן של המוסדות החברתיים המאפשרים את חירות הפרט; מוסדות שהתפתחו והבשילו, בתהליך של גילוי ארוך ובלתי מתוכנן, לכדי מוצר תרבותי משוכלל. לנוכח ההבדלים הללו, האייק טען כי "לא לוק ולא יום, לא סמית' ואף לא ברק, מעולם לא היו יכולים לטעון, כמו שטען בנת'ם, כי 'כל חוק הוא רעה משום שכל חוק הוא פגיעה בחירות'. הטיעון שלהם מעולם לא היה כל כולו טיעון של "לסה פר" […] יותר מרוב מבקריהם המאוחרים הם היטיבו לדעת כי לא סוג של כישוף, אלא התפתחותם של 'מוסדות בנויים כהלכה', שבהם ייושבו הכללים והעקרונות של אינטרסים מתנגשים ויתרונות הצפויים לסכנה, היא שניתבה בהצלחה את מאמצי היחידים למטרות נושאות ברכה מבחינה חברתית".

לסיכום, ניתן לראות שתפיסת החירות השמרנית, כפי שהובעה על ידי האייק, איננה תפיסה צרה של "אי-התערבות". הבנתה את מושג החירות ואת הקשר שלה למוסדות הפוליטיים שואבת מהמסורת הרפובליקנית  ודומה מאוד (עד כדי זהות בחלק מהמקרים) לתפיסת החירות של הרפובליקנים החדשים.

החדשנות של הרפובליקניזם החדש

אם הרפובליקניזם הקלאסי התמקד ביחסים שבין הממשלה ובין האזרח, הרי שהרפובליקנים החדשים טוענים כי הסכנה לחופש הפרט טמונה בסוגים שונים של יחסים בין אנשים, המזמנים לטענתם יחסי שליטה, כגון יחסי עובד-מעביד או יחסי נזקק-נדבן. בסוגיות אלו הרפובליקנים החדשים "מותחים" את מושג השליטה, ומחילים אותו גם על יחסים שאין בהם כפייה במובן המקובל, אלא סוג של יחסי תלות. פיליפ פטיט מדגיש כי סיווגם של יחסים מעין אלו תלוי פעמים רבות ברגשות לגביהם; אחת האינדיקציות שהוא מציג לקיומם של יחסים מעין אלו היא יכולתו של אדם להביט בעיני זולתו כ"שווה בין שווים", מבלי להרגיש שחייו תלויים ברגשות או במחשבות של הזולת לגביו. בניגוד לרפובליקניזם הקלאסי, שכאמור עסק במציאת פתרונות לבעיית יחסי ממשלה-אזרח – פתרונות כגון שלטון החוק, הפרדת רשויות וחוקה – הרפובליקנים החדשים אינם מסתפקים במציאת פתרונות לבעיה זו; אלא שהם מציעים צעדי מדיניות, המתלכדים עם מגמות פרוגרסיביות, בכדי לפתור את "יחסי התלות" החברתיים שהוזכרו לעיל.

מדיניות הרפובליקניזם החדש

מאחר שתלות נחשבת מקור לשליטה, הרפובליקנים החדשים שואפים להביא את כלל האנשים לכדי מצב של עצמאות כלכלית. בכדי להשיג זאת, הם מציעים מדיניות רווחה ממשלתית נדיבה, שתעוגן כזכות יסוד ותבטל את התלות של הנזקקים בצדקה וולונטרית, במוסדות פרטיים של החברה האזרחית ובמעסיקים המנצלים את המצב בכדי להציע תנאי עבודה ירודים. באופן דומה, יש לשחרר את העובדים מתלות במעסיקים, ולכן הרפובליקנים החדשים מציעים לתמוך בקיומם של איגודי עובדים חזקים וזכויות עובדים – כגון זכות השביתה – המשחררים את העובד ממרותו של המעסיק, ומגבילים את יכולתו של האחרון לפטר עובדים באופן שרירותי.

בנוסף למדיניות הכלכלית, לרפובליקנים החדשים יש גם הצעות בתחומים אחרים. כך, למשל, הם מציעים לתמוך בפיתוח של ערוצי תקשורת מדינתיים. הסיבה לקיומם של אלו היא החשיבות שהרפובליקנים מייחסים לאינפורמציה, המונגשת לציבור ולדעת הקהל, במטרה לוודא שהמוסדות החברתיים פועלים בהתאם לעקרונות הרפובליקניים. לכאורה, המדיה בשוק הפרטי אמורה לספק את המידע הזה, אך לדעתו של פטיט המדיה הפרטית נגועה באינטרסים מסחריים, המובילים לעיתים קרובות להצגה מעוותת של החדשות. משום כך יש להקים גוף מדיה ממשלתי ועצמאי, שאינו נתון לשיקולים כאלו, מה שיאפשר לו להציג מידע מדויק לציבור הרחב.

כפי שניתן לראות, המדיניות הרפובליקנית דומה מאוד במאפיינה למדיניות הפרוגרסיבית, על אף נקודות המוצא השונות שלהן. הרציונאל שעובר כחוט השני בכל ההצעות הללו, הוא מחד ביטחון במדיניות ממשלתית, ומאידך ספקנות כלפי פעולות של אנשים פרטיים, חברות מסחריות וארגונים של החברה האזרחית.

ביקורת שמרנית

על אף תפיסת החירות הדומה, קיימים הבדלים מהותיים בין הרפובליקניזם החדש ובין השמרנות בכל הנוגע לצעדי מדיניות. הסיבה להבדלים הללו נעוצה מחד בספקנות השמרנית בכל הנוגע לפעולותיו של השלטון, ומאידך באופטימיות כלפי צמיחתם של נורמות ומוסדות על ידי כוחות השוק וארגוני החברה האזרחית. בחלק זה אציע ביקורת שמרנית על חלק מההצעות של הרפובליקנים החדשים.

מדיניות תעסוקה

ובכן, מדיניות המעודדת זכויות יתר לעובדים, יחד עם ביצור מעמדם של איגודי העובדים, היא בגדר חריגה מעיקרון שלטון החוק; וזאת, משום שהיא מקנה לוועדי העובדים כוח מונופוליסטי, ואינה מבטלת את יחסי ה-'תלות' של עובד-מעביד. ראשית, ועדי עובדים אמנם מקשים על מעבידים לפטר עובדים ומשפרים את תנאי ההעסקה, אך דבר זה כשלעצמו גורם לכך שקשה הרבה יותר להעסיק עובדים חדשים – הן בשל תחלופה מעטה והן, כפי שטען האייק, בשל העובדה ש"העובדים יכולים להעלות את השכר הריאלי מעל לרמה שתשרור בשוק חופשי רק באמצעות הגבלת ההיצע, כלומר במניעת חלק מהעבודה". במצב כזה, עובד שמצא את עצמו ללא עבודה, הן משום שמאס במקום עבודתו וביחסיו עם המעסיק, הן משום שהעסק שבו עבד פשט את הרגל והן בשל שינוי בנסיבות חייו, יתקשה מאוד למצוא עבודה חדשה. אי-הגמישות בשוק העבודה גורמת לעובדים להיות תלויים במקום העבודה הנוכחי שלהם הרבה יותר, מאשר במצב בו לא קיימות הגבלות חמורות על פיטורים. שנית, שוק עבודה קשיח יוצר סביבה לא תחרותית, שבה עסקים אינם יכולים לעשות את השינויים הנדרשים בכוח האדם בכדי להתאים את עצמם לנסיבות חדשות. בסביבה כזו יהיו לעובדים פחות אפשריות תעסוקה, וככל שמצב זה יחמיר, כך העובדים יהיו תלויים במספר מצומצם יותר של מעסקים. לעומת זאת, בחברה ללא הגבלות מעין אלו, שוק התעסוקה הופך לתחרותי ומגוון יותר. שלישית, ועדי עובדים פועלים לרוב כמו כל ארגון ביורוקרטי המבכר את חבריו הוותיקים על פני חבריו החדשים, ואת חבריו המקושרים על פני אילו שלא עלה בידם להתחבב על ראשי הארגון. במצב כזה יחסי התלות בין העובדים ובין הוועד הולך ומתהדק, ומעמדו של העובד תלוי במידת קרבתו לצלחת, ולא בכישוריו או במידת השקעתו בעבודה; מצב שלכל הפחות ניתן לתארו כ"שרירותי".

מדיניות רווחה

מדיניות שמרנית איננה מתנגדת באופן קטגורי למדיניות רווחה, אך הגישה שלה לכך היא שונה. ראשית, מדיניות רווחה ממשלתית נוטה להתרחב, ולהפוך, אליבא דהאייק, ממכשיר לסיפוק צרכים מינימאליים – שנועד להקל על העניים – ל"אמצעי לסוציאליזציה של ההכנסות, להקמת מין מדינת-משפחה […] תחליף לסוציאליזם הישן"; כך, ממילא חירות הפרט תהיה בנסיגה. סיבה זו, יחד עם התמריצים הבעייתיים של מדיניות הרווחה, היוצרים "מלכודות רווחה", גורמת לשמרנים להעדיף שהטיפול בבעיות אלו ייעשה, עד כמה שאפשר, במסגרת החברה האזרחית. בכדי לטפח יוזמות וולונטריות של ארגונים ויחידים, השמרנים משתדלים לעקור את התפיסה לפיה המדינה היא האחראית המרכזית לרווחת העניים. כאשר מדיניות רווחה מוכרת כזכות יסוד של האזרח, לא קיימת קרקע מוסרית הנדרשת לשם התפתחותם של ארגוני צדקה ושל יוזמות וולונטריות.

שידור ציבורי

גם במקרה זה הסקפטיציזם של השמרנים כלפי פעולות השלטון רלוונטי לדיון. אמנם שידור ציבורי עשוי באופן עקרוני ליהנות מעצמאות מן הדרג הפוליטי, אך אינם מסוגלים להיות נטולי אג'נדה פוליטית משלהם. הטענה לפיה אליטה ביורוקרטית – האמונה על קיום מנגנון השידור הציבורי – תפעל ללא שום אינטרסים, איננה עומדת במבחן הביקורת. הדאגה של הרפובליקנים מפני האינטרסים המסחריים של השידור הפרטי, מתעלמת מהעובדה שהאינטרסים הללו אינם אחידים, ולעיתים קרובות אף סותרים. גוף שידור לא יפרסם תחקיר על בעליו, אך סביר שגופי שידור מתחרים הכפופים לבעלים מתחרים, יספקו את המידע הרלוונטי. שיקול זה התחזק בשנים האחרונות, יחד עם התחזקותו של המדיום האינטרנטי, אשר צמצם את חסמי הכניסה שעמדו בפני גופי שידור, מה שמאפשר תחרות משמעותית בין ערוצי המדיה השונים. בשוק תקשורתי מעין זה אין שום צורך בשידור ציבורי – כזה שמפאת עצמאותו אינו מחויב לתת דין וחשבון לדרג הפוליטי, ובשל מימונו הממשלתי אינו מחויב לתת דין וחשבון כלפי האזרחים הצורכים אותו.


דניאל קנר

סטודנט למשפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.