בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הרשות להגבלים עסקיים: מי צריך אותה?...

הרשות להגבלים עסקיים: מי צריך אותה?

,
כיצד קורה שהגוף הממשלתי שאמון על מאבק במונופולים מותיר את המונופולים האמיתיים במשק ללא פגע, ואילו את העסקים שדווקא מצויים בתחרות הוא מגביל? והפעם בטלוויזיה.

המאבק החוקי במונופולים נובע מחוסר הבנה של התנהגות אנושית, ובתוכה כלכלה; בימים האחרונים קיבלנו ראיה נוספת לכך. הרשות להגבלים עסקיים, הגוף הממשלתי האמון על פי חוק על המאבק במונופולים, יוצאת מנקודת ההנחה שאם לא יתערבו בשוק ייווצרו בו מהר מאוד מונופולים, אוליגופולים וקרטלים. רק שבחיים האמתיים זה לא מה שקורה. כל קרטל או אוליגופול שנוצר מושך מתחרים חדשים להיכנס לענף מאחר שהמחירים הגבוהים בו, שהם תולדה של היעדר התחרות בענף הנשלט על ידי קרטל או אוליגופול, מביאים לכך שההשקעה בו תניב תשואה גבוהה יותר מאשר בענפים אחרים, ומצב זה הופך את התחום לאטרקטיבי במיוחד למשקיעים חדשים. משום כך זורמים מתחרים חדשים לענף, הוא נעשה תחרותי מחדש, ובמהרה יורדים המחירים בו עד לרמה ששוב לא משתלם למתחרים חדשים להיכנס אליו. ברגע שנוצר שוב קרטל או אוליגופול בענף, חוזר הדבר חלילה. כמו כן, חברי הקרטל נוטים לבגוד זה בזה ולהוריד מחירים בסתר כדי לגזול אחד מהשני את קהל הלקוחות. הנקודה היא ששום קרטל או אוליגופול לא מחזיק מעמד לאורך זמן בשוק החופשי. היכן הם כן מחזיקים מעמד? בשוק לא חופשי שבו המדינה מגנה על שחקנים מסוימים באמצעות רגולציה (כמו בענף הבנקאות בארץ).

אז מה הראיה החדשה? הרשות להגבלים עסקיים הגיעה למסקנה שאין מספיק תחרות בטלוויזיה. איך היא הגיעה למסקנה הזו? היא מניחה שמספר המתחרים בשוק משקף את מידת התחרות בו, ואם יש רק שני ערוצים מסחריים (בנוסף לערוץ ציבורי, יס, הוט, ערוץ 9 ועכשיו ערוץ 20) אז כנראה שאין בו תחרות! ובימים שבהם נראה שערוץ עשר יקרוס ונישאר רק עם ערוץ מסחרי אחד, נטו עוד יותר אנשי הרשות להאמין שהתחרות תיעלם משוק הטלויזיה. רק שהאמת היא שאין קשר בין מספר המתחרים למידת התחרות בענף. מידת התחרות נובעת מהיכולת של מתחרים חדשים להיכנס לענף. ענף יכול להישלט על ידי חברה אחת כתוצאה מכך שהיא מוכרת את מוצריה במחירים נמוכים מכל מתחרה שלה משום שהצליחה להקטין את עלויות הייצור והשיווק שלה יותר מכל מתחרה אחר. זה לא שחברה חדשה לא יכולה להיכנס לשוק ולהתחרות בה. היא יכולה, רק שהיא לא יכולה לעמוד בתחרות מולה כי היא פחות יעילה. ככה נראה שוק תחרותי באמת- החברה שמוכרת את המוצרים במחיר הזול ביותר מובילה, ויזמים שלא מצליחים לייצר את אותו מוצר בעלות זהה או פחותה מעדיפים להשקיע את כספם בענף שבו יוכלו לעשות זאת. ככה נראה שימוש יעיל במשאבים שבמחסור. ככה מביאים לשיפור המוצרים ולירידה ביוקר המחייה (כך גם מביאים לצמיחה, משום שהכסף שמתפנה בתהליך זה ליצרנים ולצרכנים יכול להתפנות להשקעות חדשות, ליצירת מוצרים חדשים וליצירת מקומות עבודה חדשים)

אם, לפי הרשות להגבלים עסקיים, שוק תחרותי הוא בהכרח שוק עם יותר מתחרים, נובע מכך שכדי להשיג תחרות בטלוויזיה על הרשות ליצור בכפייה עוד מתחרים. בהתאם להשקפה הזו יזם לפני כמה שנים משרד התקשורת בראשותו של גלעד ארדן את פיצול ערוץ 2 לשני ערוצים. הרשות לא הבינה שאם היה מקום למתחרים נוספים בענף זה (כך שהשחקנים הקיימים בענף דורשים מהמפרסמים עבור זמן פרסומות מחירים גבוהים כ"כ עד שהתשואה שלהם גבוהה בהרבה מזו של ענפים אחרים או שהעלויות שלהם גבוהות מכפי שהן יכולות להיות), כבר מזמן היה נכנס מתחרה נוסף עם ערוץ נוסף. העובדה שלא נכנס מתחרה נוסף היא עדות לכך ששוק הטלוויזיה כבר נמצא בשיא התחרות שלו (בהנחה שלא נמנעה כניסה של מתחרה חדש בידי המדינה, כפי שהיה נהוג עד לא מזמן). אז המדינה התערבה, כפתה פיצול, וקיבלנו לפני כמה חודשים שלושה ערוצים מסחריים. כמה חודשים לאחר המהלך הזה, הפלא ופלא: הערוצים המסחריים בחובות של כמעט 400 מיליון ש"ח. מידת התחרות שנוצרה גרמה לכולם להיות בהפסדים, וזה כבר רחוק מלהיות שימוש יעיל במשאבים שבצמצום. תחרות שבה כולם מפסידים ופושטים רגל אינה תחרות בריאה ולא מניבה את הפירות שאנו מנסים להשיג באמצעות תחרות: צמיחה כלכלית וירידה ביוקר המחיה. בשוק חופשי יזמים כבר מזמן היו בורחים מהענף הזה עד לרגע שהמתחרים ישובו להרוויח בו.

כתוצאה מההפסדים הקשים רשת וערוץ 10 מבקשים עתה להתמזג לערוץ אחד. כל התחזיות צופות שאם לא יעשו זאת, יפשטו רגל. אם הרשות להגבלים עסקיים תאשר את המיזוג, היא תודה בכך שטעתה להתערב בשוק, ושהשוק בסוף משיג תחרות בריאה בעצמו ובאופן ספונטני. אם תתעקש שצדקה ולא תאשר את המיזוג, שני הערוצים יפשטו רגל, מחירי הפרסומות יעלו בקשת, ואת מקום שני הערוצים הקודמים ימהר לתפוס מתחרה חדש שנמשך לשוק הטלוויזיה בעקבות עליית המחירים בו. כך או כך נחזור למצב שבו יש רק שני ערוצים מסחריים. כך או כך העובדות יראו לנו שהרשות להגבלים עסקיים טעתה.

ועוד נקודה אחרונה – גם אם במקרה (נדיר במיוחד) נוצר מונופול ששולט בכל המשאבים בענף מסוים (למשל מחזיק בכל מכרות הברזל בעולם), הוא עדיין ייאלץ להוריד מחירים, שהרי אם לא יעשה זאת, התעשיינים יעדיפו לייצר את מוצריהם מחומרי גלם אחרים זולים יותר, כמו מתכות אחרות או פלסטיק או עץ (תלוי במוצר). כך שבשוק חופשי כמעט שלא נוצר מונופול, ואם במקרה הוא נוצר, הוא לא באמת מסוגל לקבוע את מחיריו כאוות נפשו לאורך זמן, כך שהוא לא באמת יכול לנהוג כמונופול לאורך זמן. במקרה של הערוצים המסחריים בארץ- המתחרים שלהם אינם רק עוד ערוצים מסחריים, אלא גם מוצרי תקשורת אחרים לגמרי כמו פייסבוק, גוגל, יוטיוב, העיתונות הכתובה והאינטרנטית, בלוגים ואפליקציות שונות. אלה מתחרים שהרשות להגבלים עסקיים בכלל לא לקחה בחשבון. אפילו אם באורח פלא היה נשאר רק ערוץ מסחרי אחד בארץ, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להשאיר את המחירים של זמני הפרסומות שלו גבוהים כאוות נפשו משום שהיה עליו להתחרות בכל התחליפים הלא-טלוויזיוניים למוצר שלו.

הבנו מדוע הגוף הממשלתי האמון על מאבק במונופולים מייצר מונופולים בדיוניים בענפים תחרותיים, אך מדוע הוא לא נאבק במונופולים/אוליגופולים אמיתיים (שקיימים בכל ענף מולאם או תחת רגולציה כבדה בארץ, ואלה לא מעט ענפים)? יכול להיות שקל יותר לפגוע בשוק החופשי מאשר להתמודד עם מונופולים ממשלתיים ועם ההסתדרות? אף חשוב מכך: כיצד גוף זה יכול להסיר רגולציות שמונעות תחרות בריאה כשהוא עצמו תמך בהן או קבע אותן? דבר אחד ברור- לרגולטור יש אינטרס לייצר רגולציה, שהרי זו מצדיקה את קיומו. באופן אירוני הגוף שאמון על מאבק במונופולים משמר מונופולים המוגנים ע"י המדינה ומכשיל ענפים תחרותיים כדי להצדיק את קיומו. אם כך, מוטב לשאול, מדוע אנו בכלל זקוקים לו? ואם תחרות בריאה נוצרת באופן ספונטני בשוק חופשי, מדוע אנו זקוקים לגוף ממשלתי כלשהו שישיג תחרות שהייתה מושגת בחינם ובמהרה בשוק החופשי? אם יש טעם ברגולציה, הוא שבלעדיה לא נשיג דבר מסוים בשוק החופשי. תחרות אינה יכולה להיות הדבר הזה. לכן הבה נהיה כנים. רגולטור שנועד לייצר תחרות זה בגדר סתירה.


דניאל מור

בוגר תואר ראשון בביולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א, תלמיד לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת ת"א ופעיל פוליטי.