השאיפה להפסיד: הגבול הדק בין השלטון לכישלון, העבודה כמשל

אז כן, למפלגת העבודה יש יו"ר חדש. היו"ר הנבחר כבר שימש
בתפקיד זה, והוא בעל ניסיון פוליטי, ממשלתי וביטחוני. למעשה, הוא כנראה האופציה
הטובה ביותר שהיתה למפלגה להציע לעצמה. עם זאת, השאלה שנותרה היא האם – למרות
היו"ר החדש-ישן – מפלגת העבודה מסוגלת להתעשת ולהקיא מתוכה את ה'לוזריות'
והתבוסתנות?

בשני ציוצים עוקבים שראו אור בליל פיזור הכנסת, הצליחה העיתונאית
שמרית מאיר לתמצת את העשור האחרון של מפלגת העבודה: "בגדול הציפייה של חברי
מפלגת העבודה ממנהיגיה היא לא לנסות לקחת חלק בשלטון אף פעם". בציוץ העוקב
המשיכה מאיר, "לא מבינה מה מסובך לומר: אנחנו מפלגה קטנה, נשב בכל ממשלה בה
נוכל להשפיע על הדברים שחשובים לנו. מיעוט אלים מכתיב קו של חרמות… [הם] מדירים
את עצמם משלטון והשפעה, משאירים את כל הקלפים ביד של הצד השני ומתפלאים שהמדינה
הולכת מימין להיפר-ימין".

העשור האחרון כאמור היה טראומתי במיוחד עבור חברי מפלגת העבודה.
האקסיומה שנתקבעה בשנים הללו היא שמפלגת העבודה, המפלגה שהקימה את המדינה ושלטה בה
במשך עשרות שנים, הפכה למפסידנית כרונית שאיננה משפיעה כלל על סדר היום הפוליטי.
כזכור, הפעם האחרונה שמפלגת העבודה לקחה חלק
משמעותי בפוליטיקה הישראלית, יותר מאשר סתם התמרמרות והודעות לעיתונות, היתה לאחר
בחירות 2009. המפלגה היתה אז בראשות אהוד ברק, שהצטרף לממשלת נתניהו השנייה וקיבל
את תיק הביטחון. בחירות אלו, במעין דרך מסתורית, בישרו על העתיד השחור של המפלגה. הבחירות
של אותה שנה היו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהמפלגה לא סיימה את המערכה כאחת
משתי המפלגות הגדולות [המפלגה דורגה רביעית לאחר קדימה, הליכוד וישראל ביתנו; א.ה].

בליל פיזור הכנסת ה-21, יו"ר מפלגת העבודה היוצא אבי גבאי
ניסה לשנות את האקסיומה המוכרת באמצעות מו"מ על מנת להיכנס לממשלת נתניהו,
מקרה קלאסי של If
you can beat them, join them. כשעמית סגל חשף את המו"מ החשאי, מפלגת העבודה החלה להתפוצץ
מבפנים ורבים ביקשו את ראשו של גבאי. האחרון לא היסס והחל במתן הסברים על המהלך
שנכשל, אך לדאבונו לא הצליח להפחית את חרחורי המלחמה כלפיו. ומה ניסה גבאי בסך הכל
לעשות? גבאי ביקש, ובצדק, להשפיע וליישם את המדיניות שלשמה הוא נבחר ובגינה החליט
לרוץ לפוליטיקה. הרי הבסיס המחשבתי והרציונל של כל אישה ואיש, אשר קופצים ראש
לבריכת הבוץ המתקראת פוליטיקה, הוא הרצון להשפיע, לשנות ולקחת חלק במשימת ניהול
המדינה.

אז נכון שאחת הסיסמאות עימה רץ גבאי בקמפיין של הבחירות האחרונות היתה
"לא יושבים בממשלת נתניהו". במאמרי
הקודם באתר זה, הורחב על ההתנהגות בעת הקמפיין: "הקמפיין בא לשרת מטרה אחת
עילאית ואחת בלבד: לנצח… כמובן שביום שאחרי הבחירות, בעת הרכבת הממשלה, הסיפור
הוא כבר אחר…". כלומר, הקמפיין הוא שלב בפני עצמו לצורך הגשמת מטרה אחת בלבד,
ולאחר הגשמתה אפשר להתחיל להסיק מסקנות ולחשב מה הלאה. אז נכון, הביקורת והכעס
כלפי צביעותו של גבאי וחוסר עקביותו הפוליטית היו בהחלט במקום. אולם במחשבה פשוטה,
ראוי לקחת צעד אחורה ולהרהר רגע לפני שהאצבע המאשימה מופנית לעברו והקריאות 'לערוף
את ראשו' צוברות תאוצה.  

הגישה של שלילת אחד הפוליטיקאים על ידי פוליטיקאים אחרים פשוט אינה
עובדת. בפוליטיקה הישראלית היו לא מעט מקרים בהם מפלגות בעלות אידיאולוגיות מנוגדות
ישבו יחד בממשלה, או לחילופין דמויות ויריבים שנואים שיתפו פעולה. גישת ה-"רק
לא" או ה-"מתחייב לא לשבת עם", מבחינה היסטורית לא ממש תרמה לאף
דמות פוליטית וסביר להניח שהיא רק הזיקה. לעומת זאת, עצם הישיבה בממשלה בהחלט תורמת
להעצמת הדמויות הפוליטיות. מפלגות האופוזיציה חוטאות בזה פעם אחר פעם, או פשוט לא
רוצות להבין שככה לא מחליפים שלטון. אם מרצ ישבה עם ש"ס בממשלת רבין של 1992,
הכל אפשרי.

בייחוד אחרי עשור של חוסר השפעה, מפלגת העבודה היתה צריכה לאמץ
ולחבק את התפישה שגורסת שהשלטון קודם לכל והסקת מסקנות אחר כך. מפלגת אופוזיציה
בעלת שישה מנדטים לא יכולה להשפיע על סדרי יום פוליטיים בשום צורה. לא על חקיקה,
לא על חלוקת תקציבים ולא על מדיניות הממשלה. עדיף היה להיכנס לממשלה תחת נתניהו
למרות פערי האידיאולוגיה והרוח הרעה ששוררת בין כל ח"כ במפלגה לבין נתניהו.
בנוסף לכך, השלטון מביא עימו יציבות פוליטית, ונכון לכתיבת שורות אלו יציבות היא
חיה נדירה ביותר בשורות מפלגת העבודה. המפלגה החליפה חמישה יושבי ראש שונים בעשור,
לעומת הליכוד שהחליף ארבעה יושבי ראש מאז היווסדה של המפלגה בתחילת שנות ה-70.

אינני טוען שצריך לזנוח את הערכים והאידיאולוגיה תמורת שלטון, כלל
וכלל לא. הטענה שלי היא פשוטה מאוד – תצליח ליישם את המדיניות שלך מתוך הממשלה
יותר מאשר מחוצה לה. אין עוררין על כך. קח את הערכים והאידיאולוגיה שלך, ותתניע
אותם מתוך הממשלה. כן, גם אם זה אומר שתשב עם האויב הגדול ביותר שלך.

למעשה, למצביעי מפלגת העבודה לא יזיק ללמוד שיעור או שניים מהראפר 50
סנט. בשנת 2003 הוציא הראפר אלבום מוצלח מאוד בשם "Get Rich Or Die Tryin". הראפר כנראה לא
ביקש להדהד שום תובנה פוליטית עם הכותרת אותה בחר לשם האלבום, אך המסר שנקלט הוא
אחיד, ומשמעותו אינה משתמעת לשתי פנים גם אצלנו: שם המשחק בפוליטיקה הוא השלטון.
עליך לנסות להשיגו בכמעט כל מחיר, ואם אינך מצליח הרי שנכשלת. לא ידברו עליך ולא
יזכרו אותך, ואף יותר מכך – אין ביכולתך להשפיע. ללא השלטון, לא תצליח ליישם את
המדיניות שלשמה נבחרת ועל כן תיחשב ככישלון פוליטי. זהו המסר ש-50 סנט השכיל להבין,
בעוד שמפלגת העבודה, ובכן, לא.

נניח מצב היפותטי בו ח"כ סתיו שפיר מסיימת קריירה פוליטית
ארוכה בת ארבעה עשורים ללא כהונה אחת בממשלה. האם היא לא תיחשב ככישלון פוליטי?
הרי התנאי הראשון לכניסה לפוליטיקה הוא הרצון להשפיע ולשנות, וההשפעה תמיד
אפקטיבית יותר כשאתה בתוך הממשלה. ראויה לציון, כמובן, היכולת הנשגבת והבלתי
מתפשרת של הגברת שפיר להעלות את סולם האוקטבות שלה בעזרת צווחות וצרחות מהספסלים
האחוריים של המליאה; המצביעים שלה ודאי מתנפחים מגאווה לשמע רעשי הרקע שהיא מפיקה,
בעת שהממשלה מעבירה תקציבים ומיישמת את המדיניות שלשמה היא נבחרה. לפיכך, לא יזיק
אם אופוזוציונרים נצחיים דוגמת שפיר, שמולי או יחימוביץ' יאמצו את גישתו הישירה של
הראפר.

בשל חוסר היציבות הפוליטית, מפלגת העבודה נמצאת בשפל היסטורי. אם
ב-2015 מפלגת העבודה שימשה כחללית האם ממנה ואליה יוצאות וחוזרות מפלגות לווין,
הרי שהיום היא הפכה למפלגת לווין שעתידה לחבור למפלגה גדולה ממנה. מפלגתו החדשה של אהוד
ברק איננה מבשרת טובות עבור מפלגת העבודה, אשר קיוותה להחזיר אליה בוחרים עם
היבחרו של עמיר פרץ לראשות המפלגה. הבוחרים עזבו לטובת 'כחול לבן' בבחירות הקודמות,
וגם אם הבוחרים לא יצביעו הפעם למפלגת הגנרלים, הם כנראה לא יחזרו למפלגת העבודה.
הם יחפשו בית אחר, או לכל הפחות תחנת המתנה בדרך לבית הפוליטי החדש שלהם.

בראיון שנתן אבי גבאי לידיעות אחרונות, כשבועיים
לאחר אותו לילה של מו"מ עם הליכוד ופיזור הכנסת, נשאל גבאי, "מה צריך לעשות
כדי שהשמאל יחזור לשלטון?". גבאי ענה בפשטות: "צריך שהשמאל ירצה לנצח.
ולהפסיק לחשוב מה יגידו". האמת? גבאי צודק. עובדה שקלע לדעת גדולים – ניקולו מקיוואלי
בעצמו, שהקדים את גבאי בשש מאות שנה, ניסח זאת בדיוק אופייני: "הרוצה לייסד
רפובליקה חדשה או לשנות את כל הסדרים הישנים ברפובליקה קיימת, חייב לעשות כן על
דעת עצמו".

אבי גבאי, כאמור, ביקש לייסד רפובליקה חדשה ונכשל. הוא הבין שהדבר החכם ביותר עבור מפלגת העבודה הוא הצטרפות לשלטון, משום שכלו כל הקיצין והאקסיומה של התבוסתנות מוכרחת להשתנות. עמיר פרץ הוא היו"ר החדש-ישן של מפלגת העבודה. המפלגה כאמור, מיועדת כעת לחבירות בתוך הגוש ולשיתופי פעולה. אולם מה שבטוח הוא שאם המפלגה רוצה לחזור להיות רלוונטית, היא מוכרחת לחשב מסלול מחדש. ולפני שהמסלול החדש יוצא לדרך, מומלץ למפלגת העבודה להרהר עמוקות בטענתו של גבאי לפיה כל עוד העבודה לא רוצה להיות בשלטון, היא כנראה גם לא תהיה.