השואה והמלכוד: כיצד משפיעה השואה על עיצוב השיח הפוליטי בישראל?

74 שנים עברו מאז הסתיים הפרק השחור ביותר בהיסטוריה האנושית. בתהליך שנמשך כשלושה עשורים, אשר החל ברבע הראשון של המאה ה-20, חווה העולם סחרור בלתי נתפס שהשפעותיו ניכרות בו עד ימינו אנו. תוך 31 שנים נלכד העולם במלתעות שתי מלחמות העולם, ראה בעלייתם ובנפילתם של המשטרים הפשיסטיים הגדולים – שהמרכזיים שבהם היו בגרמניה ובאיטליה – קבר עשרות מיליוני מתים, ושיקם מיליונים אחרים שנפגעו פיזית ונפשית בהתכתשויות הנוראיות. וזאת, כמובן, בלי להזכיר את המלחמה הקרה, שהגיעה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נמשכה כחמישה עשורים ובמידה מסוימת המשיכה לקרוע את העולם לגזרים. המאה ה-20 היא פרק הזמן המובהק שבו הספיק האדם להוכיח את עליונותו מחד, באמצעות שיפור מתמיד ברמת החיים, בחידושים טכנולוגיים, ואף בכיבוש החלל; ואת שפלותו ואת היותו מסוכן מאידך, כאשר הוא פועל מתוך פחד, קנאה ושנאה.

אף על פי ש-74 שנים הן פסיק בראייה היסטורית רחבה, נראה שכל הסופרלטיבים והמילים כבר נאמרו בנושא ושקשה בהחלט לחדש בו דבר מה, ולו הפעוט ביותר. על כן, מטרתו של מאמר זה אינה להעלות לדיון את הסוגיות ההיסטוריות, אשר המרכזית שבהן היא השואה, לפחות בעיני העם היהודי, אלא לנסות ולהראות כיצד השיח הפוליטי בישראל מושפע רבות, גם אם לא תמיד במודע, מטראומת השואה.

כל ילד יודע שאחד הביטויים השגורים ביותר בהקשר של השואה הוא "לעולם לא עוד"; אמנם מדובר בשלוש מילים, אך בשיח היהודי-ישראלי הן נתונות לאין-ספור פירושים בעלי משמעות פוליטית. מיותר לציין שעל פי רוב משמעות הביטוי בציבוריות הישראלית היא "כיום יש לנו מדינה ריבונית וצבא חזק, ולכן אירועים מחרידים כמו השואה לעולם לא יקרו שוב לעם שלנו, למרות העובדה שבכל דור ודור קמים עליו לכלותו". זו היא, כמובן, הפרשנות הסבירה של הדברים, אך לא פעם הפרשנות מקבלת צורות מעוותות, בעיקר כאשר היא נובעת מטראומה של אנשי דור השואה או של דור הבנים והנכדים. רוח הדברים של הפרשנות מן הסוג השני היא "באירופה היינו מיעוט רדוף, מוכה ומושפל, וכיום כשיש לנו מדינה עולה הסכנה שאנחנו ננהג באכזריות דומה כלפי מיעוטים החיים בקרבנו".

כאשר הפרשנות השנייה נשארת בגבולות שיחות הסלון אין היא מזיקה, אך מה קורה כאשר היא מהווה נר לרגלי פוליטיקאים ומשפטנים? אהרון ברק הוא אולי הדמות הבולטת ביותר, המהווה דוגמה לתפיסה שכזו. כילד ליטאי שנולד באמצע שנות ה-30, חי אהרון בריק בגטו קובנה יחד עם בני משפחתו, כאשר בשנת 1944 הצליח להימלט יחד עם אמו לביתו של איכר ליטאי שהסתיר אותם, עד לשחרור ליטא מידי הגרמנים באוגוסט של אותה השנה. אהרון בריק הפך לימים למשפטן המבריק אהרון ברק – יועץ משפטי לממשלה, נשיא בית המשפט העליון, והאדריכל המרכזי של המהפכה החוקתית בשנות ה-90, עת התערב בית המשפט לראשונה בחקיקת הכנסת – בפסק דין המזרחי – לאור פרשנות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992.

אהרון בריק הילד ראה כיצד קבוצת הרוב עלולה לרסק את קבוצות המיעוט, תוך שהיא מגובה בחקיקה פורמלית של המדינה. אהרון ברק המשפטן, שהבין היטב את ההשלכות הללו, שאף להגביל את כוחה של מדינת ישראל אל מול המיעוטים החיים בתוכה, מתוך טראומת הילדות המובנת שעבר בשנות ה-30-40 [תודה לאורן יפרח שהאיר את עיניי במהלך שיחה בנושא; י.פ]. במהלך נאום של ברק בכנס 70 שנה להקמת פרקליטות המדינה, שהתקיים באוקטובר 2018, טען ברק כי "הדמוקרטיה בעולם הגדול מצויה כיום תחת מתקפה, בעיקר בשל בעיות הגירה וטרור. אם אנחנו לא נגן על הדמוקרטיה היא לא תגן עלינו". אולם הבעיה היא שהשקפתו המשפטית והפוליטית של ברק עושה בדיוק את ההפך – כלומר, מצד אחד הוא מודה כי הבעיה של העולם כיום היא הגירה וטרור, אך מצד שני הוא מאמין במעורבות של בית המשפט בחקיקת הכנסת ובהחלטות ממשלה, עד כדי כך ששתי הרשויות הללו מתקשות לעיתים להתמודד ביעילות עם הבעיות האמורות.

אולם גם פוליטיקאים אינם חפים מהתבטאויות, אשר משמעותן היא "גם אנחנו מסוגלים לרסק מיעוטים החיים בקרבנו כמו שהגרמנים עשו לנו לפני כמה עשורים". כך, למשל, בפוסט שכתבה בפייסבוק במהלך יום השואה טענה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' כי "ראוי לחזור על מקצת הדברים האמיצים, הפטריוטיים, המוסריים שהתעקש לומר סגן רמטכ"ל אחד, לוחם אמיץ ומהולל גם בשדה הקרב, ביום השואה לפני שלוש שנים, ובעטיים הוא גם "הוכתם" ולא מונה לרמטכ"ל. דברי האלוף במיל' יאיר גולן: 'השואה חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם, גם כשאדם זה הוא אנו עצמנו. אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום'". את הדברים אמר יאיר גולן בשנת 2016, אך הסכנה שבהם רלוונטית מן הסתם עד היום.

ההלקאה העצמית היהודית, והאובססיה לנסות ולמצוא בתוך העם היהודי פגמים מוסריים הדומים לאלו של האנשים השפלים ביותר בהיסטוריה, היא מסוכנת משום שהיא עלולה למסמס את יכולתנו לנהל את המלחמות הצודקות שלנו באויב; ובהיבט המשפטי, הרי שהיא פותחת פתח לשלטון המיעוט על הרוב, כפי שטוען רבות גדי טאוב, אף על פי שעיקרון הכרעת הרוב – בגבולות הסבירים שמציבה בפניו הדמוקרטיה הליברלית – עומד בבסיס המשטר הדמוקרטי. נראה, אם כן, שפעמים רבות, כפי שיחימוביץ' עצמה ציינה באותו הפוסט בפייסבוק, יום השואה הופך ליום חשבון נפש במקום ליום זיכרון ליהודים שנשחטו רק על שום השתייכותם לדת משה: על פי יחימוביץ', "ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית. למעשה, יום השואה הוא הזדמנות לחשבון נפש. אם יום הכיפורים הוא יום חשבון הנפש הפרטי, אז ראוי ואף הכרחי, שיום השואה יהיה, גם, יום חשבון הנפש הלאומי, ובחשבון הנפש הלאומי אנו חייבים לכלול תופעות עוכרות שלווה".

חלק מהיהודים – ומעניין לציין שלא פעם מדובר בכאלו שזיכרון השואה צרוב היטב בהיסטוריה המשפחתית שלהם – חשים אשמה, ממש כמו רבים מקרב האליטות במערב אירופה. האירופאים חשים אשמה על הזוועות שעוללו חלק ממדינותיהם בעבר, ולכן היכולת שלהם להתמודד עם איומים קיומיים כיום היא נמוכה, מחשש שמא ייתפסו שוב כלאומנים וגזענים. היהודים, מצדם, מעוניינים גם הם להימלט מתדמית לאומנית וגזענית. כפי שאומר המשפט הידוע: "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין", ולכן ישנם יהודים שמוכנים לעיתים להימנע מלנהל מאבקים, ולו הצודקים ביותר, מפני החשש התדמיתי הזה ומתוך תפיסה מעוותת לפיה "האחר" או "המיעוט" הם עקרונות מקודשים ויהי מה. במאמר מוסגר יש לציין שמלבד פוליטיקאים ומשפטנים, גם ארגוני חברה אזרחית חורטים על דגלם את הסיוע למיעוט אל מול רשויות השלטון הישראליות, לא פעם תוך התעלמות – מכוונת או לא – מאלמנטים של טרור וביטחון. כך, למשל, באתר האינטרנט של האגודה לזכויות האזרח נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "האגודה היא ארגון זכויות האדם היחיד העוסק בכל קשת זכויות האדם […] הגנה על זכויות אדם בשטחים הכבושים […] בכל מקום שבו האחריות לפגיעה בזכויות היא של הרשויות הישראליות". משמעות הדברים והניסוח מבהירים היטב את כוונת האגודה. כך, בא לידי ביטוי המלכוד הגדול של השואה.