השחיתות הטובה של צפון קוריאה: כאשר סוציאליזם מתגשם

מאת: מוטי היינריך מאתר "קו ישר".

מוסף "הארץ" פרסם ראיון עם סוקיל פארק, שמנהל בדרום קוריאה ארגון בשם Liberty of North Korea. הארגון מעורב במבצעי חילוץ והצלה של פליטים צפון קוריאנים וקליטתם מחדש בדרום קוריאה. הארגון מלקט מידע על הצפון ממקורות רבים כולל אנשי עסקים ודיפלומטים שמגיעים לצפון.
בצפון קוריאה מוגשם הרעיון הסוציאליסטי: בעלות ממשלתית על כל אמצעי הייצור ובכלל זה קרקעות, תעשיות, שירותי בריאות וחינוך, תחבורה ודיור – ביטול של הרכוש הפרטי לטובת "בעלות ציבורית". פקידי מדינה הם שמייצגים את "הבעלות הציבורית", כי אין דרך אחרת.

"אדם חדש"

כדי שסוציאליזם "יצליח" צריך לכפות אותו על אנשים. האדם, ולמעשה כל היצורים בטבע, מתוכנתים לפעול קודם כל לטובת עצמם ולטובת המעגלים החברתיים הקרובים להם (כגון משפחה). חוק טבע זה בלתי ניתן לשינוי. אילו נולדו מוטציות עם "באג" של העדפה עקבית של טובת הזולת – לא הייתה להן המשכיות כי לא יכלו לשרוד במאבק על משאבים מוגבלים.

הסוציאליזם יצר מראית עין של "אדם חדש". אדם שוויתר והקריב את ה"אני" שלו לטובת "העם", "הכלל". ובתמורה – "העם" מספק ליחיד את מלוא צרכיו. היחיד לא יכול לצבור רכוש או אמצעי ייצור כי אלה שייכים "לכולם". הוא כלל לא צריך רכוש כי "החברה" מספקת לו בדיוק מה שצריך.

אם "האדם החדש" אינו עובד עבור עצמו, עבור צרכיו, אלא עבור "החברה", אז נדרש מישהו חכם שם למעלה שיורה לכל אחד מה לייצר וכמה לייצר עבור "העם". נדרש תכנון מרכזי מדוקדק בייצור וגם בחלוקה של המוצרים. שום מוצר אינו "שלך" ולכן אינך יכול למכור אותו. המוצרים שייצרת צריכים להתחלק בין "כולם".

אם האדם לא יכול "למכור" את הקניין (שאין לו), אז גם לא קיים מושג של "מחיר". לא קיים "שוק" במסגרתו אנשים מסכימים על מחירים ומחליפים בינם לבין אחרים את פרי עמלם. לכן, בהעדר מנגנון של "מחירים", נדרש בחברה הקומוניסטית מנגנון מנהלי חלופי שיכתיב לאנשים מה לייצר ואיך לחלק את פירות הייצור בין כולם – "האדם החדש" אינו מוכר מוצרים תמורת רווח אישי, הוא רק תורם ל"כלל".

במציאות הקומוניסטית אין "אדם חדש" – הכול מראית עין, אבל כולם חייבים לשחק את השקר, לדקלם את הסיסמאות, להריע ולשבח את המתכננים ואת המחלקים, לנפנף בדגל המהפכה שכה מטיבה עמם. חלק אפילו משתכנעים שהרע בעצם טוב.

כולם משחקים ומשתפים פעולה עם מציאות מדומיינת שאינה קיימת. אם יעזו לפעול או רק להתבטא אחרת – יסיקו הממונים עליהם (ומעל לכל אחד יש ממונה) כי הם מזיקים ל"טובת הכלל" – והם יורחקו לעד מהחברה.

כדי לתחזק שקר של חברה קומוניסטית, אסור להתיר בדל של ביקורת. התבטאות חורגת עלולה לפרום את מארג השקר המוסכם, או בשפה הקומוניסטית (שהיא עצמה חלק מהשקר), "לפגוע בסולידריות" של העם. חייבים גם לסגור את הגבולות כדי למנוע בריחה. השלטון לא יכול לעמוד אדיש לבריחה, כי במסגרת השקר המוסכם הרי "הכול טוב", וכי למה שמישהו ירצה לברוח אם השיטה כה מוצלחת?

תרבות שקר סוציאליסטית לא יכולה ליצור רווחה

25 מיליון אנשים חיים בצפון קוריאה, שורדים (לא כולם). גם שליטי צפון קוריאה לא הצליחו לברוא "אדם חדש" שיעבוד במרץ וביעילות עבור "הכלל" ובאמצע שנות ה-90, הגיעו העיוותים בכלכלה ל"מסה קריטית". החקלאות המקומית לא הצליחה לייצר די מזון, ובהעדר ייצוא אין מטבע חוץ למימון ייבוא מזון. הרעב גבה באותן שנים כמיליון קורבנות.

מיליוני אנשים רעבים מפסיקים להאמין שטוב להם, כפי שהמשטר טוען, וחלק ניכר מסירים את המסכה של "האדם החדש". תהליך דומה בברית המועצות ובמזרח אירופה פירק לגורמים את מעצמת הרשע הסובייטית והפיל את חומת ברלין בלי ירייה אחת. אפילו המודל הסוציאליסטי השבדי קרס בתחילת שנות ה-90 במשבר כלכלי עמוק. שבדיה התאוששה רק אחרי שוויתרה על השליטה הממשלתית בכלכלה, הפריטה תעשיות מפתח ממשלתיות ופתחה את המשק לתחרות מלאה.

המשבר והרעב בצפון קוריאה יצרו כלכלה "בלתי רשמית" שמבוססת על שוחד ו"עמלות". מיליוני אזרחים נטשו את "יחידות העבודה" הממשלתיות ופתחו עסקים קטנים בניסיון להציל את משפחותיהם ממוות. המציאות יצרה מודל של "קומוניזם פרגמטי". אפילו חברות ממשלתיות מתפקדות למען עצמן. כל דרג מעביר למעשה דמי חסות לדרג שמעליו, כשבראש הפירמידה נמצא "הסנדק" קים ג'ונג און.

השקר הקומוניסטי ממשיך לחיות בקוריאה. לכל אחד יש גם מקום עבודה ממשלתי בו מרוויחים בערך דולר לחודש. רבים לא מגיעים לאסוף את "המשכורת". ה"עובדים" משלמים כ-7 דולר לחודש למנהלים כדי שידווחו עליהם ב"יחידות העבודה" הממשלתיות כנוכחים. כל החוקים הקודמים שרירים וקיימים, אבל מי שרוצה לשרוד – מתעלם. כתוצאה, המשטרה יכולה לעצור כל אחד כי כולם "עבריינים".

מדינה "מושחתת"

ה"שחיתות" משפרת את רמת החיים בצפון קוריאה הרבה מעבר להיחלצות מרעב ומאפשרת לכלכלה הקומוניסטית לתפקד (בערך).

קשה לשמור את הצפון סגור הרמטית. למרות שהאינטרנט אסור לשימוש, מוברחים סרטים דרום קוריאנים על גבי דיסק-און-קי. למרות סכנת המוות, יש אלפי עריקים ומבריחי מידע, כסף ומוצרים.

סוקיל פארק, כותב הדו"ח, מציין שרוב הציבור הקוריאני כלל לא מזהה את הבעיה בעצם השיטה, אלא מייחס את המצב ל"מפקד משטרה מחוזי מושחת", או לפקיד "מושחת" אחר. במילים אחרות (שלנו): "השיטה בסדר, רק חבל שהכול מושחתים".

מפתיע, אבל הלך מחשבה זה מאפיין גם ציבור מערבי. בישראל כולם יודעים שמערכת הבריאות קורסת, מערכת החינוך לא מתפקדת וקיים "מחסור בדירות". אבל כולם גם "יודעים" שהבעיה נוצרה בגלל שר פוליטי אינטרסנט, מנהל לא מוכשר, העדר "תכנון לטווח ארוך", "מחסור בתקציב" או "סדר עדיפויות" שגוי. כמה אצלנו מבינים שהשתלטות המדינה על מערכת החינוך, הבריאות והשיכון היא החטא הקדמון? הישראלי בטוח שחינוך ובריאות אינם מוצרים שצריכים להימכר. השלטונות צריכים לחלק אותם חינם לכולם ובאופן שוויוני. השיטה לא מצליחה כאן כפי שסופרמרקט בבעלות המדינה לא מצליח בצפון קוריאה.

השתמשנו עד כאן במושג השגור "שחיתות", כך כולם מכנים עברות של ניסיון התגברות על חוקי השלטון. קבלת שוחד בצפון קוריאה היא "שחיתות", החתמת כרטיס עבודה על ידי מישהו אחר במקום העבודה הרשמי בצפון קוריאה – זו "עבריינות" ואם המנהל בעצמו מקבל כסף עבור החתמת כרטיס העבודה שלך כאשר אינכם נוכחים במקום העבודה – זה כבר "שיא השחיתות". האמנם?

אם יהודי הונגרי בתקופת השואה היה מצליח לקבל תעודת מעבר לשווייץ תמורת תשלום שוחד לפקיד ממשלתי – האם מדובר במעשה שחיתות? ומה מעמדו של גוי שהסתיר יהודים, בניגוד לחוק, תמורת תשלום? האם הוא מושחת?

האם עובד "סופרמרקט" ברוסיה הקומוניסטית שמכר למשפחתו קילו בשר והתעלם מהתור הארוך לבשר שמזדחל מחוץ לחנות הוא מושחת? האם אשתו של אותו עובד שמכרה חצי קילו בשר בשוק השחור (במחיר השוק השחור) היא מושחתת?

יש לשער שאנחנו חשים בחוסר נוחות לכנות מעשים אלה כשחיתות.

ברור לנו שכל מי שמפר הסכם בין אדם לאדם אינו נוהג באופן מוסרי והנפגע רשאי להיפרע ממנו בצדק. לא כך ביחסים שבין המדינה לאזרח. רוב אזרחי העולם חיים במדינות שמתעלמות מזכויות הפרט, מחוקקות את עצמן לדעת, מרבות ברגולציה ובאיסורים.

בשלב מסוים אין חלופה לשחיתות, בלעדיה האזרח מתקשה לנהל אורח חיים סביר ולפעמים אפילו מתקשה להתקיים. השחיתות בקוריאה היא עבירה על חוקי המדינה, אך זו "שחיתות חיובית". כך גם ישראלי שמשנה פיקטיבית את כתובת המגורים שלו כדי שילדיו יוכלו להירשם לבית ספר מועדף באזור רישום אחר – צביקה אינו "מושחת" למרות שרשמית הוא "עבריין". אז היכן הגבול?

אחד מחטאי הסוציאליזם הוא יצירת מציאות בה ההבדל בין טוב לרע מטושטש, הפרט מתקשה להבחין מתי הוא מתחיל לנהוג באופן לא-מוסרי. אם אנחנו גונבים חלקי חילוף לאופניים מהמפעל הממשלתי לאופניים, למה אסור לנו לגנוב את פנס האופניים של השכן?

בשפה המדוברת חסר מינוח ל"שחיתות טובה", אולי "שחיטובה" מתאים?

מוטי היינריך