בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

השידור הציבורי: האומנם להפריט?...

השידור הציבורי: האומנם להפריט?

,
מענה לשלושת הטיעונים המרכזיים של המחנה השמרני כלפי השידור הציבורי, והצעת אלטרנטיבה לקריאות לסגירתו.

לאחר חודשים ארוכים, השיח הנוגע לתאגיד השידור הציבורי אינו שוכח. לכל המתעניינים בסוגיה, מובן כי טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא. מן הצד האחד עומדים אלו, כגון המכון הישראלי לדמוקרטיה, הסבורים כי השידור הציבורי הוא לא פחות מנשמת אפה של הדמוקרטיה. מן הצד השני, עומדים אלו הגורסים כי שום דבר אינו דמוקרטי בשידור ציבורי, קו מחשבה שמקבל ביטוי ראוי לציון באתר מידה. לטענת הכותבים באתר, השידור הציבורי ככלל, ומתכונתו הנוכחית בפרט, הפך להיות נחלתה של קבוצה קטנה ולא מייצגת. על כן, הם מסיקים כי טוב תעשה הדמוקרטיה לו תיפטר ממנו כליל. כמו בכל דבר אצלנו, גם שאלת השידור הציבורי הפכה להיות סוגיה של ימין מול שמאל, שמאל מול ימין.

הטענה שברצוני להעלות בטור להלן היא, שעל אף שהצדק נמצא בעיני ברובו בצד של הימין, כלומר אצל אותו המחנה הקורא לביטולו המוחלט של השידור הציבורי, הוא שוגה לטעמי במוחלטות המסקנה שאליה הוא מגיע. במילים אחרות, הימין צודק אמנם בתלונותיו על השידור הציבורי במתכונתו הנוכחית ובחששו ממפעלים ציבוריים ככלל, אך הוא נחפז מידי במסקנתו לפיה הדרך היחידה שנותרה לנו לצעוד בה היא דרך ביטולה המוחלט של רשות השידור. למעשה, לימין ישנה דרך שלישית לעלות עליה, דרך שעליה יכולים לצעוד גם לא מעט מהשמאל, דרך המבקשת לקדם את פתיחתו של שוק התקשורת לתחרות מצד אחד, אך גם מאפשרת את קיומו של תאגיד שידור ציבורי מצומצם בלבד מצד שני. בכדי להראות שזוהי, ככל הנראה, הדרך הסבירה יותר לצעוד בה, אני מציע לבחון את שלוש הטענות המרכזיות שמעלה המחנה השמרני נגד קיומו של שידור ציבורי מכל סוג שהוא, ולהראות את מגבלתן הבסיסית.

 1. הטיעון הליברטריאני: ״אין שום סיבה להכריח אותי לשלם על מוצר שאני לא רוצה ולא צריך. רוצה שידור ציבורי? תשלם עליו מכספייך".

לפי הטיעון הליברטריאני, על המדינה להשאיר את כספו של האזרח בכיסו שלו, כאשר העיקרון הבסיסי הוא שכל אחד ירכוש את המוצר החדשותי והתקשורתי שבו הוא מעוניין. ההיגיון פשוט, אין למדינה את הזכות לקחת קניין בכפייה למען מטרות של אנשים אחרים. זהו כלל אצבע אלגנטי התופס לתחומים רבים נוספים ולא רק לשאלת השידור הציבורי. זהו כלל אצבע המבטא השקפת עולם שמרנית בכללותה.

זהו עקרון ראוי בעיני בהחלט, אם כי איננו עקרון מוחלט. אכן, נכון להשאיר עד כמה שניתן את הכסף ואת אפשרות הבחירה בידיו של האזרח הישראלי. צעד משלים הכרחי לעקרון זה הוא יצירתו של שוק תקשורת חופשי ופרטי, משימה שבה הממשלה הנוכחית נכשלה נחרצות. כלומר, אינני דוחה את כלל האצבע הליברטריאני וחושב שיש לקדם ולבצר הן את חירות האזרח והן את שוק התקשורת הפרטי. אך לצד זאת, חשוב להזכיר את המובן מאליו –  הזכות לקניין, על אף היותה חשובה, איננה מוחלטת. במילים אחרות, ייתכן וישנה הצדקה לפגוע בצורה מידתית בזכות לקניין (בדמות אגרה צנועה) למען קיומו של שידור ציבורי אם קיים יסוד להאמין ששידור ממין זה ישרת ויקדם את האינטרס הציבורי בצורה משביעת רצון. זאת למשל כפי שכספי המסים שלנו ממנים את משרד המדען הראשי, את סוכנות החלל הישראלית, את החברה להגנת הטבע ושאר גופים הדואגים לאינטרס הציבורי, גם אם תמיד נוכל למצוא אנשים שיחשבו שאין כל סיבה שכספם יממן אותם.

מובן כי כעת עלי להסביר כי השידור הציבורי אכן יכול לקדם את האינטרס הציבורי באופן מסוים, משימה לא פשוטה בכלל שאליה אגיע בהמשך. לפני כן, עלינו לעלות את השאלה הבאה כלפי הטיעון הליברטריאני: האמנם מדובר במקל שלא ניתן לאחזו בשני קצותיו? האם לא ניתן גם לקבל את העיקרון הליברטריאני לפיו יש להשאיר את הכסף והבחירה אצל האזרח במסגרת של שוק פרטי וגם לחשוב שיש טעם בקיומו של שידור ציבורי מצומצם? האם שוק תקשורת חופשי עומד בהכרח בסתירה לשידור הציבורי?

התשובה לשאלה היא שלילית. שידור ציבורי מצומצם אינו מוציא את קיומו של שוק תקשורת חופשי ופרטי תוסס. למעשה, נראה כי כל הצדדים מסכימים שמונופול מדינתי על שוק התקשורת הוא בבחינת אסון. לכן, חשוב להדגיש כי הדרישה להקמת תאגיד שידור ציבורי אין משמעה דרישה לקולקטיביזציה של שוק התקשורת. על התאגיד הציבורי להיות בבחינת היוצא-מן-הכלל המעיד על השוק הפרטי.

2. הטיעון הדמוקרטי: ״השידור הציבורי הוא אנטי-דמוקרטי״.

הטיעון לפיו השידור הציבורי הוא אנטי-דמוקרטי נטען בדרך כלל כמענה לטענת התומכים בשידור הציבורי, הגורסים כי הנו הכרחי למען קיומה של הדמוקרטיה. מכאן, עלינו להתחיל בהבהרה החשובה הבאה:  אין שום קשר הכרחי בין קיומו של שידור ציבורי לקיומה של הדמוקרטיה. הראשון אינו מהווה תנאי הכרחי לקיומה של האחרונה. אין שום מניעה לקיומה של דמוקרטיה איתנה בהיעדר תאגיד שידור ציבורי. הטוענים ההיפך פשוט מנסים להפחיד את הציבור.

ועדיין, גם אחרי שאנו מכירים בכך שהדמוקרטיה הישראלית לא תתמוטט עקב סגירת השידור הציבורי, נותרת עומדת השאלה האם יש ביכולתו של שידור ציבורי איכותי לתרום לדמוקרטיה ולשרת את האינטרס הציבורי? כלומר, התומכים בשידור הציבורי אינם צריכים להציג אותו כהכרח דמוקרטי, אלא בסך הכל כמפעל ציבורי שיכול לסייע, אם יתפקד כיאות, למטרה הדמוקרטית. זהו, אם כן, המקום לחזור ולהתעמת עם מה שהשארנו תלוי באוויר – האופן שבו יכול לשרת השידור הציבורי את האינטרס הציבורי.

ובכן, כיצד יכול השידור הציבורי יכול לסייע לדמוקרטיה? הוא יכול לעשות זאת על ידי אתגור השלטון בדרך של שאילת שאלות קשות המבקשות לחשוף מורכבות. הוא יכול לעשות זאת על ידי רדיפה אחר האמת וחשיפת גילויים חדשים כגון פרשיות שחיתות, קיומם של ליקויים במנגנון הציבורי ופגיעה שאינה מוצדקת בזכויות אדם ואזרח. הוא יכול גם לבטא את דעות, תלונות ותהיות הציבור במגוון רחב של נושאים. דוגמה נוספת היא יצירתם של תכני איכות, להבדיל מתכני בידור שכיחים ברשתות המסחריות. האתגר הדמוקרטי הוא, במידה רבה, כיצד לגרום לחלקים רבים יותר בציבור להתעניין בתכני איכות מאשר בסדרות משטיחות שונות. זוהי אולי המשימה החשובה ביותר של השידור הציבורי לצד ביקורתו התמידית את השלטון. כן, ביקורת השלטון. חשוב להבהיר בהקשר זה כי השידור הציבורי אינו צריך להיות עושה דברו של השלטון, להתחנף לעם או לשדר רק את אותם הדברים שלציבור נוח לשמוע. מי שטוען כך מבלבל בין רצון הציבור לאינטרס הציבורי. האינטרס הציבור הוא לשמוע דעות שונות, גם אם רוב הציבור מעוניין לשמוע רק דעה אחת. אינטרס הציבור הוא שיעלו בפנינו שאלות מאתגרות, גם אם רוב הציבור אינו מעוניין להקשיב. אינטרס הציבור הוא לחשוף הפרת חוק מצד השלטון, גם אם רוב הציבור אינו מוצא בפגיעה בשלטון החוק עניין מיוחד. שידור ציבורי המשרת את האינטרס הציבורי הוא שידור ציבורי בעל שיניים, אחד שאינו חושש לבקר את השלטון וצדדים שונים במפה הפוליטית, מה שמוליך אותי לטיעון האחרון.

3. הטיעון הפוליטי: ״השידור הציבורי הוא אינו אלא שופר השמאל במימון הציבור״.

גם אם הטענה לפיה השידור הציבורי הוא אינו אלא השידור השמאלני נכונה, ואינני שולל אותה, עדיין ניתן לחלוק על טיב הפתרון המוצע לה (ביטול השידור הציבורי). כלומר, ניתן להסכים כי השידור הציבורי במתכונתו הנוכחית הינו ברובו שמאלני, ובכל זאת, לטעון שעובדה זו אינה סיבה מספקת לביטולו, בטח בטרם נבחנו ונשקלו כיאות חלופות נוספות. בנקודה זו, חשוב לציין שאין שום חוק טבע הקובע שהשידור הציבורי יהיה שמאלני. למשל, לא היה שום דבר שמאלני בשידור הציבורי של שנות החמישים. באופן עקרוני, בהחלט יכול להיות שהשידור הציבורי בעוד כעשור יהיה ימני לחלוטין.

לסיכום, אני סבור שבחינה כנה של שלושת הטענות המרכזיות המתנגדות לקיומו של שידור ציבורי מכל סוג שהוא שמעלה המחנה השמרני, מראה שלמרות שעלינו לקחת את החששות הללו ברצינות, לא נובעת מהן המסקנה לפיה עלינו לבטל את השידור הציבורי באופן מוחלט. במילים אחרות, אנחנו יכולים גם לפעול למען הרחבת החירות בשוק התקשורת, וגם לנסות להעמיד תאגיד שידור ציבורי מצומצם ואיכותי המיישם את הלקחים ולומד מהביקורת המוצדקת שהוטחה ברשות השידור.


שגיא ברמק

מנהל ומייסד זווית אחרת. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.