‎קורא‫/‬ת‫:‬

השמאל כזהות פוליטית מפריע לרעיונות השמאל להפוך למד...

השמאל כזהות פוליטית מפריע לרעיונות השמאל להפוך למדיניות

,
הזדהותם של ישראלים כ"שמאלנים" הולכת ופוחתת, אך רעיונות אשר זוהו עם השמאל עדיין זוכים לתמיכה לא מעטה בציבור הישראלי. מה היא הסיבה לפער זה, ועד כמה הוא משמעותי ליישום רעיונות השמאל הלכה למעשה?
image_printגרסא להדפסה

השמאל הישראלי, זאת יודע כל אדם אשר חי בישראל ומודע לסביבתו, קטן בשנים האחרונות. כך מראים בבירור המספרים. מפלגת "כחול-לבן", המאיימת על שלטון הליכוד, מגדירה עצמה במפורש כ"לא ימין ולא שמאל", ומפלגות השמאל הציוני המסורתיות, העבודה ומרצ, מגיעות יחדיו ל-10-15 מנדטים בסקרים. אם חושבים על כך שב-1992 זכו שתי המפלגות האחרונות בכ-56 מנדטים יחד, ואפילו בבחירות הקודמות הגיעו ל-30 מנדטים – ברשימות המחנה הציוני ומרצ – ברור שנפל דבר בישראל. לא פופולארי להיחשב "שמאלני", כפי שמזכיר לנו חדשות לבקרים ראש הממשלה, בהציגו את גנץ ורשימתו כ"שמאל חלש".

אולם, כדאי להתעכב רגע ולשאול מה בדיוק טומנת בחובה אותה ירידה של "השמאל" – האם אין קונים לסחורתו האידיאולוגית, או שמא המונח "שמאל" איבד מיוקרתו הפוליטית, מסיבות הקשורות לתהליכים חברתיים-סוציולוגיים. חשוב להבהיר, ברור מאליו שקיים קשר בין זהות וערכים, ושאי אפשר לדבר עליהם לגמרי בנפרד. ירידה של המותג שמאל, ודאי קשורה לירידה ברעיונות המזוהים עם מותג זה, ולהפך. אף על פי כן, ראוי לשאול מה הוא הקטר המרכזי המדרדר את השמאל בדעת הקהל – הזהות או האידיאולוגיה.

רעיון שתי המדינות כמשל – האם האידיאולוגיה של השמאל הציוני מתה?

להלן ציטוטים מטעם שני פוליטיקאים: פוליטיקאי א', ופוליטיקאי ב':

פוליטיקאי א: "כולם, גם מהשמאל וגם מהימין, יודעים שבסופו של התהליך יהיו פה שתי מדינות…".

פוליטיקאי ב: "העקרונות שלי הם שלושה: לא 2 מיליון פלסטינאים אזרחים, לא מדינה פלסטינאית, לא נסיגה ל-67, ירושלים, קווי העימות, בידינו" (ההדגשות אינן במקור).

פוליטיקאי א' הינו שר האוצר משה כחלון, שאמר את הדברים לפני פחות משנתיים, ולא התנער מהם עד כה. פוליטיקאי ב' הינו ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שאמר את הדברים בעימות הבחירות ב-1992; כן, היה פה פעם דבר כזה. כחלון, שר אוצר בממשלת נתניהו, שצמח במפלגת הליכוד, הצהיר ב-2017 הצהרה שמאלנית יותר מראש מפלגת העבודה בשנת 1992. אם השמאל מת, וביבי שנמצא עשור בשלטון ריסק את משנתו ללא היכר, כיצד ייתכן שאך לפני שנתיים דיבר שר בכיר ב"ממשלה הימנית ביותר אי פעם" בעד רעיון שתי המדינות, שנחשב לספינת הדגל של השמאל הציוני?

ובכן, את הסיבה לכך ניתן למצוא בנתונים שמלמדים כי השמאל הציוני לא מת מבחינה רעיונית, גם אם אי אפשר להתכחש לכך שספג לא מעט מפחי נפש בשנים האחרונות, בעיקר סביב הסוגיה המדינית-ביטחונית.  סקר של "מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום" מאוניברסיטת תל אביב, מראה כי ישנה עדיין תמיכה משמעותית למדי בפתרון שתי המדינות בקרב הציבור הישראלי. לפי הסקר, אשר נערך לפני פחות משנה, 49.2% מהציבור הישראלי תומכים בפתרון שתי המדינות, לעומת 43.1% שמתנגדים לו. אפילו אם בוחנים את הממצאים ביחס לציבור היהודי בלבד, התמונה אינה מעידה על "מותו של השמאל". 42.6% מהיהודים בישראל תומכים בפתרון שתי המדינות, בעוד 48.4% מתנגדים לו. אמנם נכון הדבר שפתרון שתי המדינות נמצא בנסיגה מתמשכת זה מספר שנים, אך קשה להגיד שמדובר בתבוסה ניצחת של הרעיון.

בתחומי מדיניות אחרים, תבוסתו הרעיונית של השמאל קטנה עד לא קיימת. במקרים מסוימים ניתן אף להגיד שעקרונות אידיאולוגיים שצמחו בעיקר בשמאל עוברים למרכז השיח הישראלי ביתר שאת. נישואים אזרחיים – או בגרסתם המרוככת, ברית הזוגיות – דגל שהונף בעבר הלא רחוק רק על ידי מרצ, נישא בגאון על ידי "כחול לבן", לאור התמיכה הציבורית הגדלה והולכת ברעיון זה. בכלכלה, נתניהו, שבכהונתו כשר אוצר דיבר על "האיש השמן" שמהווה המגזר הציבורי, הגדיל באופן ניכר את ההוצאה הציבורית בשנים האחרונות.  כמו כן, מתגאה כעת כראש ממשלה בירידה המתמשכת באי השוויון לאורך תקופת כהונתו, למגינת ליבם של אנשי ימין כלכלי מסוימים, שלא היו רוצים שהממשלה תעסוק בצמצום אי שוויון בחברה.

אינני טוען שנתניהו הפך לסוציאליסט, ואי אפשר להתעלם מכך שבסוגיה המדינית, שהיא אולי החשובה ביותר בשיח הפוליטי הישראלי, השמאל נמצא בנסיגה – תהליך שללא ספק משפיע על הפופולאריות של המונח "שמאל". אבל תהא הסיבה אשר תהא, אי אפשר להגיד שתקופת כהונתו של נתניהו הביאה לתבוסה מוחלטת של הרעיונות האידיאולוגיים של השמאל הציוני.

אם השמאל לא נעלם, מדוע "השמאלנים" הולכים ומתמעטים?

מלבד המשך השחיקה בתדמית הביטחונית-מדינית של השמאל, אשר ייתכן כי באה לידי ביטוי בירידה בחשיבותו של פתרון שתי המדינות, עדיין עולה השאלה מדוע המונח "שמאל" הפך לכל כך רעיל בשיח הפוליטי. יכולות להיות לכך מספר השערות, כמובן, אך קצרה היריעה מלפרט את כולן. טענה מרכזית אחת, אשר נשמעת לא פעם בשמאל הישראלי, מאשימה את נתניהו, ורבים אחרים בימין, בהפיכת המונח "שמאלן" למגונה, בכוונת תחילה ובמזיד. באופן אישי, אני חושב שיש בסיס לתחושה הזו, בלשון המעטה. עם זאת, ראוי להתעכב על הדיסוננס שבין מסקנת החלק הראשון – קרי, השמאל לא מת מבחינה רעיונית; לבין המציאות בשטח, לפיה השמאל, כזהות פוליטית, גוסס. הרי כיצד הצליח נתניהו להפוך את השמאל למילת גנאי, אם עמדות השמאל המסורתיות אינן מחוסרות תמיכה בחברה הישראלית?

ההסבר לכך מצוי, לפי דעתי, בסברה הבאה: השמאל היהודי-ציוני נתפס היום כאנטי-לאומי לכל היותר, או א-לאומי לכל הפחות. נתונים שאספו שמואל רוזנר ופרופ' קמיל פוקס, אשר מופיעים בספרם "יהדות ישראלית" וחלקם מתפרסמים "מעריב", יכולים להסביר מדוע התדמית הא-לאומית של השמאל התבססה בציבור. פוקס ורוזנר, שסקרו את האוכלוסייה הבוגרת בישראל, ביקשו מהנסקרים להגדיר את עצמם כ"שמאל, מרכז-שמאל, מרכז, מרכז-ימין או ימין", וכמו כן שאלו אותם שאלות רבות נוספות בנושאי זהות ועמדות פוליטיות. כ-11% מהנסקרים הגדירו עצמם כמרכז-שמאל, וכ-5% בלבד הגדירו את עצמם כ"שמאל". ישנם הבדלים משמעותיים בשורה של סוגיות זהות בין שתי הקבוצות, ובפרט בין "השמאל" לבין שאר הנסקרים היהודים. כך, לדוגמה, בעוד שרק כ-6% מקרב קבוצת המרכז-שמאל יהיו שמחים אם קרוב משפחה יינשא ללא יהודי ויחליט לגור בחו"ל, 31% מקרב קבוצת השמאל השיבו כי יהיו שמחים על התרחשות שכזו. בנוסף, בעוד 64% מאנשי המרכז-שמאל מניפים את דגל ישראל ביום העצמאות, רק כ-29% עושים כן מקרב קבוצת השמאל.

מדוע, אם כן, נתונים אלה הם בעלי משמעות? משום שפוליטיקה היא ביסודה ביטוי לערכים ולזהות. לא בכדי אנו קוראים לשיטת המשטר שלנו דמוקרטיה ייצוגית, משום שהעם, הדמוס, מיוצג בה, על כלל גווניו, ערכיו וזהויותיו. הפוליטיקה של מדינת ישראל, שהרעיון המארגן המרכזי שלה הוא הקמת מדינת לאום לעם היהודי, לעולם תדחה קולות שייתפסו כא-לאומיים, או א-יהודיים. זה לא משנה, אגב, אם "השמאל" אינו כה א-לאומי "באמת"; הרי לא כל מי שנמנע מלהניף דגל ביום העצמאות עושה זאת "להכעיס", וסביר שמי ששמח בחתונת קרוב משפחה עם גוי פשוט משתתף בשמחתו של אדם היקר ללבו. זה גם לא משנה שהשוליים, אם לא מעבר לכך, של קבוצות אחרות בחברה היהודית, דוגמת החברה החרדית, הן אנטי ציוניות במפגיע; הזרמים החרדים האנטי-ציוניים, חולקים על הרעיון המארגן הלאומי מתוך תפיסה יהודית פרטיקולארית ברורה, גם אם כזו המנותקת ומנוגדת למרבית הציבור הישראלי. ביקורתם כנגד הציונות היא ביקורת מאיימת פחות משום שהיא מעמידה את היהדות, גם אם אינה לאומית וציונית, על ראש שמחתה. לעומת זאת, ההינתקות של השמאל מהלאומיות אינה נעשית בשל תפיסה אלטרנטיבית של היהדות. היא מתרחשת, על פי רוב, מתוך הוויה או אידיאולוגיה אוניברסאלית,שבמרכזה ניצבים ערכים אוניברסאליים שאינם קשורים ללאום או לזהות הפרטיקולארית היהודית. השמאלן – או 'הסמולן' – נתפס כמי שהתנתק מספינת האם של מדינת ישראל, כלומר הלאומיות היהודית, בין אם מתוך חלומות על הגשמה עצמית בחו"ל, ובין אם מתוך "רגישות יתר" למצב זכויות האדם של הפלסטינים. השיח סביב חוק הלאום אולי המחיש בצורה הטובה ביותר את גודל השבר. בעוד מפלגות מרצ והעבודה, כל אחת בדרכה, טענו שאי תמיכתן בחוק הספציפי אינה משולה להתנגדות לרעיון מדינת הלאום, הרי שעצם התנגדותן לחוק, מבלי קשר לתוכנו, סייעה לנתניהו לטעון כי "הציונות הפכה אצל השמאל הישראלי למונח גס".

על כן, מפני שהפוליטיקה היא תמהיל של ערכים וזהות, אין זה פלא שהשמאל, שנתפס כא-לאומי, סופג מכה אחר מכה. כאמור, הינתקות אמתית או מדומה מרעיון הלאומיות היהודית תבטיח את שקיעתו הפוליטית. בתור איש שמאל, או מרכז-שמאל לפי הגדרתם של פוקס ורוזנר, אני סבור שחייבים להכיר במציאות הזו, שכן היא מביטה למחנה השמאל הציוני בעיניים, בין אם יכיר בכך ובין אם לאו. אך ישנה גם נקודת אור: בהחלט יש למחנה זה עם מה לעבוד בציבור הישראלי, כמות שהוא. רעיונותיו של השמאל לא מתו בציבור הישראלי. אולם, אין ספק ששקיעתו של השמאל כזהות פוליטית-חברתית מונעת מאותם ערכים להיות מקודמים ביתר שאת. כשמנייתה של זהות פוליטית יורדת, גם מימוש הערכים הגלומים באותה זהות יורד, בסופו של תהליך. לא בכדי, מפלגת "כחול לבן" החליטה שלא להכליל במצעה את פתרון "שתי המדינות", והסתפקה בהבטחה עמומה לקידום "היפרדות מהפלסטינים". אמונה בפתרון שתי מדינות מתייגת את המאמין כשמאלן, והמונח שמאלן נהפך יותר ויותר למילת גנאי, שאולי תרחיק מצביעי מרכז-ימין פוטנציאליים מ"כחול לבן". על כן, מחנה השמאל צריך לחשוב כיצד לפנות מחדש לציבור הישראלי. הדיון חייב לעסוק, מטבע הדברים, בסוגיות עומק, תוך הפנמה של אתגרי המציאות העומדים בפני מימוש מטרותיו האידיאולוגיות.  עם זאת, אסור לאנשי השמאל לשכוח שבלי חיבור מתמשך לשיח היהודי-ישראלי הלאומי, שאינו דתי בהכרח – מרבית החילונים ממקמים עצמם היום במרכז המפה הפוליטית – לא תהיה תקומה למחנה זה במדינת הלאום של העם היהודי.


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.