בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

השסע הדתי-חילוני: תובנות בין פסח ליום השואה...

השסע הדתי-חילוני: תובנות בין פסח ליום השואה

,
רגע אחרי החג, המצווה עלינו לזכור את שהיינו, וכמה רגעים לפני זה המחייב אותנו לזכור את שעשו לנו, אולי עלינו לעשות בדיוק את זה. אולי עלינו להפסיק להקשיב לנביאי הזעם של שני המחנות ולהשמר מפניו של השסע החברתי העמוק שמאיים על כולנו, השסע הדתי-חילוני.

"…לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם ואליל ותרמית לבם הם מתנבאים לכם" (ירמיהו, י"ד)

בימים שבין פסח ויום השואה, בנקודת החיבור שבין היהודי והישראלי, בימים האלו מתגלה עומקו של השסע. השסע הדתי – חילוני. נדמה כי קצת שכחנו ממנו, מהשסע הישן הזה, אולי כי נדמה שהשסעים ה"סקסיים" יותר השתלטו על השיח. אך לצערנו, אין זה טבעם של שסעים להעלם, הם רק מעמיקים במחשכים, ובלי נביאי זעם שמשקפים לנו את עומקו של השסע, אנחנו נוטים לשכוח מהם. לאחרונה, כמו בהזמנה מיוחדת, קיבלנו אותם, את בוחשי הקלחת, עומדים מעל שני הרים מול הארץ המובטחת:

מצד אחד עומדים הרב לווינשטיין וחבריו לדרך, האחראים לשלומם ולמוחם של צעירי הזרם הדתי. במשך שנים מדבר לו הרב בפני אלפי חיילים דתיים העוברים במכינה הקדם צבאית, "שומר" עליהם מפני תחלואיה של החברה החילונית ומזהיר בפני הסכנות האורבות לחייל הדתי בדמות קולה של חיילת או הימצאות תחת הדרכתה של מפקדת. אך ככל שהולך ומעמיק לו השסע, גם אנחנו נחשפים לסגנון הבוטה והמביש של זלזול וחוסר כבוד בנשים בכלל ובדרך הישראלית בפרט, שלו ושל לא מעט אחרים הזורעים אש בשדה הקוצים שקרוי החברה הישראלית, כביכול בחסות קוו המתווה של האלוהים.

במקביל, על ההר השני, עומדים זורעי השנאה והפחד של המחנה הנגדי, אנשי שוברים שתיקה, יוסי קליינים למיניהם, חמושים בצדקנות עתיקת יומין ושנאה עצמית. בוחרים להגן תמיד על הצד השני מבלי להקדיש מחשבה שנייה לכאבם של השותפים לדרך ומתעטפים בצדקנות אין סוף וצקצוקי שפתיים. בעיניהם כל מתנחל הופך אויב ומוצץ דם, כל דתי הופך ללוחם חיזבאללה, כל איש מאמין לשאהיד, כל חובש כיפה לחבר במחתרת היהודית.

ועם ישראל, זה העומד לו באמצע, בין שני ההרים, המקשיב פעם לנביא זעם כזה ופעם לשני, מה קורה לו? האם אנחנו באמת נותנים לקיצוניים משני הקצוות למשוך אותנו כמו במשחק משיכת חבל ילדותי? האם אנחנו מאפשרים להם למנוע מאיתנו את הכניסה לארץ המובטחת, בה כולנו יכולים ורוצים לחיות יחדיו מבלי להקשיב לדברי בלע משני הכיוונים? ובכן, התשובה היא כן. עם ישראל מאוים. מאוים מאוד.

ובתחושת האיום הזו גלומה הסכנה האמיתית. מחקרים הבוחנים את השפעתה של תפיסת האיום על עמדותיהם של אנשים במצבים שונים בכל העולם, מצאו כי היא היא, הגורם העיקרי ליחסים עוינים בין הקבוצות השונות בחברה. תפיסת האיום איננה נובעת רק מהפחד מהאויב מבחוץ או מגיס חמישי, אלא היא כוללת את האיום שמרגיש הפרט בכל הקשור לערכים שלו, לצביון הדתי של קבוצתו ולעתידו הרוחני, לערכי המשפחה שלו והנורמות החברתיות הנהוגות במדינתו. אנשים מאוימים נוטים להקצין את דעותיהם ואת בחירתם; הם מסתגרים בקבוצת השווים להם ומסרבים להקשיב לחברי הקבוצה המקבילה, תוך שהם חותרים "לנצח" במאבק חברתי זה. יש הבוחרים למנוע זכויות מקבוצות מיעוט, יש הקוראים להדרה מוחלטת אך כולם מונעים מהאיום שהם מייחסים לאחר, השונה מהם. והנה לכם שסע חברתי ישן שהולך ומקבל מימדים מפלצתיים בחודשים האחרונים וסוחף אותנו אחריו.

אז רגע אחרי החג המצווה עלינו לזכור את שהיינו, וכמה רגעים לפני זה המחייב אותנו לזכור את שעשו לנו, אולי עלינו לעשות בדיוק את זה. להסתכל על נביאי הזעם של הקבוצה אליה אנחנו משתייכים, ולבחון האם האם מה שמאחד אותנו לא עולה על המפריד, האם ניתן לנביאי זעם להנהיג אותנו מבלי שנחשוב רגע לעצמנו האם הם בכלל מייצגים אותנו?


קרדיט תצלום:
Iryna Yeroshko
שתף:
 
  • קרן לוי גנני - סניידר

    דר' קרן לוי גנני סניידר חוקרת את השפעותיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על מערכות היחסים בין קבוצות בחברה הישראלית בכלל, ועל עמדות הישראלים כלפי מבקשי מקלט ומדיניות מקלט בפרט.